צריך עיון מהי המצווה המוטלת על הציבור לענין קריאת התורה ומה הקשר בין הש"ץ שקורא לבין המאזינים?  בזמננו, שנהגו שחזן קורא ולא העולים, השאלה היא כפולה, מה היחס בין העולה והקורא, ומה היחס בינם לבין הציבור?

             מדין המשנה עלו בין ג' לז' בני אדם לקרוא - אפילו נשים ואפילו קטנים - כשהראשון ברך לפני הקריאה והאחרון אחריה.  מתקנת הגמרא היא שכל אחד יברך לפניה ולאחריה.  היום התקבל המנהג, שאין העולים קוראים, אלא חזן קורא - כדי לא לבייש את מי שאינו יודע - והעולים רק מברכים.  כתבו האחרונים שלפי הנוהג הזה יש מדינא להצריך שכל אחד מן העולים יברך לפניה ולאחריה - שאם לא כן אין הם עושים  כ ל ו ם, ולמה עלו, רק בימי המשנה, שהעולה קרא, לא היה צורך שגם יברך.

             כותב הרא"ש (מגילה רפ"ג) שגם היום העולה חייב לקרוא בלחש עם החזן, שאחרת ברכתו לבטלה, שאין הוא יכול לברך על קריאת הש"ץ ולכן חייב לקרוא בלחש.

             אף על פי שקטן עולה למנין שבעה, כתב המג"א (רפ"ב) שאין קטן יכול להיות ש"ץ.  הקשה עליו הפמ"ג שמוכח שבקריאת התורה קטן מוציא רבים ידי חובתם, שהרי מדינא דגמרא הוא עלה וקרא - ואם כן למה לא יכול להיות גם הש"ץ, הלא בתקופה הקדומה גם עלה וגם קרא?!  (הטעם שקטן - שאיננו מצווה - יכול להוציא את הרבים, לדעת הפמ"ג הוא שבחיוב דרבנן גם 'אינו מצווה' מוציא את המצווה.  בעייה זו עתיקה היא בראשונים, עיין תוס' רה"ש ל"ג.)

             הנחת הפמ"ג היא שקטן מוציא את הרבים.  כלומר - יש חיוב על כל אחד לקרוא בתורה בציבור.  בפועל, אדם אחד קורא ומוציא את הרבים מדין 'שומע כעונה', אבל החיוב על כל אחד ואחד.  ומאחר שברור שקטן יכול לבצע את הפעולה הזאת להוציא את הרבים על פי דינא דמשנה, אין מניעה מלהעמיד קטן כבעל קורא.  (והלכה, פוסק הפמ"ג, שבשעת הדחק או בדיעבד קריאת קטן כשירה.)

             הגאון הר"מ פיינשטיין זצ"ל (או"ח ח"ב סי' ע"ב) מתרץ שאין כלל פעולת 'שומע כעונה' בקריאת התורה.  ראייתו העיקרית - שאם יוצא לדינא שכל אחד קרא בעצמו מדין 'שומע כעונה', אין שום משמעות לצורך להעמיד שבעה קרואים שהרי בסופו של דבר, כל אחד קרא את כל הפרשה ותפקיד העולים, הקוראים בקול רם, מצטמצם לפעולה טכנית, אבל למעשה ע"פ דין יש מאה קריאות, של כל אחד לעצמו.  אם כן למה תקנו מספר של שבעה עולים?

             הגרמ"פ זצ"ל מסביר שמצוות קריאת התורה איננה מצוות קריאה אלא מצוות שמיעה.  אמנם תיקנו שהציבור ישמע את הקריאה מפי שבעה אנשים שונים.  בזמן הגמרא זה נעשה כפשטו - שבע קריאות משבעה אנשים.  בזמננו, מוכרחים להגיד שבעל הקורא נחשב לשלוחם של העולים, כדי לקיים שבע קריאות.  לכן המסקנה היא שקטן פסול להיות בעל קורא, אף על פי שהוא כשר לעלות מדין הגמרא, משום שאיננו בר שליחות.  הטעם שכשר לעלות לפי הגמרא איננו משום שהמצווה היא דרבנן, אלא משום שלמצוות שמיעה אין שום צורך במעמד הלכתי מסוים לקורא - הוא רק קול המשמיע.  אבל אם מקיימים את דין חלוקת הגברי ע"י שליחות כבזמננו צריך השליח להיות גדול, לא מדין קריאת התורה אלא מדין שליחות.

            פועל יוצא של השיטה הזאת היא שבזמן הזה קטן פסול גם לעלות, שגם המשלח צריך להיות בר דעת.

             מה שהצריך הרא"ש שגם היום יקרא העולה אינו משתנה לפי התפיסה הזאת.  א' - טעם הרא"ש הוא בגלל הברכה.  ב' - מאחר שהעולה קורא בלחש אין זה דבר שמשמיע לרבים ועדיין זקוקים לדין שליחות כדי שתהיה שמיעת ציבור מפי העולה.

             על ענין שליחות בקריאת התורה הקשה בספר 'עמק ברכה' את השאלה דלהלן: אם בעל הקורא נחשב לשלוחו של העולה, למה מצריך הרא"ש שהעולה יקרא בלחש, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה.  הלא כשמקיימים מצווה על ידי שליח יכול המשלח לברך, כמו שנפסק בבדיקת חמץ ואם כן ברכת העולה תחול על ברכת הש"ץ?  מזה מוכח שהברכה לכל הפחות הולכת על קריאת התורה היחידית של העולה כמו ברכת התורה בבוקר - שהיא מצווה שבגופו ואינה נתפסת בשליחות.  יוצא לפי זה שהחזן מקיים מצווה אחת - השמעת תורה לרבים - ע"י שליחות, אבל העולה מברך על מצווה אחרת - תלמוד תורה - ואותה הוא מקיים בעצמו.

            (אולם אם נאמר שברכת התורה של קריאת התורה איננה ברכת המצווה כלל - כפי שמושמע משיטת ר"ת (ר"ה ל"ג.) - אלא ברכת שבח על התורה עצמה בזמן קריאתה בציבור.  ושאת בדיוק הסיבה שאפשר לברך שנית, אף על פי שברכו בבקר - אין כל קושיא.  ומה שצריך העולה לקרוא כדי לברך היינו שגם בברכת שבח צריך יחס המקשר בין החפצא שגורמת להתפעלות ולשבח לבין המברך.  כלומר - צריך הוא "לאחוז בידו" את התורה נעשית, לא באמצעות ידיו, אלא באמצעות פיו.)

            נראה להציע דרך שלישית: אין מצווה לציבור לקרוא וגם לא לשמוע.  המצווה היא שיהיו קוראים בפני הציבור.  (לשון הרמב"ם הל' תפילה פי"ב הל"א - "משה רבינו תקן להם לישראל שיהיו קוראים בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת התורה" - כלומר השמיעה היא תכלית המצווה אולם מעשה המצווה היא 'קריאה ברבים').  כדי שתחשב הקריאה  כ"ברבים" צריך שיהיו רבים שומעים, אולם אין זה בגדר 'מעשה המצוה' שלהם, אלא רק הרקע להגדרת מעשה הקורא כ'קריאה ברבים'.  בנוסף תיקנו שהמצווה תתבצע על ידי ז' - כלומר הדין הוא שהציבור יעמיד שבעה אנשים לקרוא ברבים.  היום, שבעל קורא משמיע במקום העולים - יש לומר, שמכל מקום המצווה נעשית על ידי העולה, ומאחר שאין מצווה על הציבור לשמוע מפי העולה, ואין בשמיעתם שום מעשה מצד עצמו, י"ל שאם אחד קורא ודבריו מגיעים לציבור נחשב הוא ל'קורא ברבים'.  כמובן שזה הופך את היחס המציאותי שקיים בין העולה ובין הקורא, אף על פי שבמציאות העולה לוחש  א ח ר י  הקורא, על פי דין נחשב הקורא כמשמיע את דברי העולה לציבור, מעין רמקול לדבריו.  המצב הוא כמו נואם או דורש שמדבר ואדם אחר משמיע בקול את דבריו לציבור, או מצב שבו מתורגמן מתרגם.  לפי זה דין שבעה קרואים הוא דין בעצם מעשה המצווה, והברכה גם היום הולכת על המצווה עצמה כי קריאת העולה היא המצווה והש"ץ רק משמיע לרבים, וההשמעה לרבים אינה מעשה מצווה אלא תנאי במצווה.  כמו כן לדינא קטן כשר כי אין קשר הלכתי מסויים בין העולה לבין בעל הקורא.

             לפי זה צריך העולה לקרוא בלחש מעצם הדין, ויתכן שגם הרא"ש מודה לכך - וזהו כוונתו "דאם לא כן הוי ברכה לבטלה - כיון שאין מקיים את מצוותו".  והרא"ש רק מביא דוגמא מוכיחה לחוסר קיום המצווה (השווה לשיטת הרא"ש בצורך כזית למצוות מרור מטעם הברכה.)

             כמו כן יש לעיין לפי השיטות הנ"ל לענין ? אם עולה בזה הזמן (והוא מחלוקת הפוסקים).