סוגייתנו עוסקת במקרה שאדם נתן לאשתו גט על תנאי; המקרה המדובר הוא כזה שבו הגט יחול רק אם הבעל לא יחזור עד לזמן מסוים, אותו הוא קבע בתנאי של הגט. הספק שעלה בדיון הוא האם במקרה שהבעל מת לאחר שנתן גט עם תנאי של זמן האשה מותרת להינשא מיד עם מותו שכן הוברר לנו שהבעל לא יחזור תוך הזמן המדובר או שמא תהיה מותרת להינשא רק בתום תקופת הזמן שנקבע בתנאי שכן רק באותו הזמן התנאי מתקיים דה-פאקטו.
בעלי התוספות (ד"ה דהא אקיים ליה תנאיה) מסבירים שהרציונל שעומד מאחורי העמדה שתוכל האשה להינשא רק בתום התקופה הוא מטא-הלכתי - החשש שמות הבעל לא יתפרסם ברבים ויאמרו שהתירו לאשה זו להתחתן ובכך יבואו להתיר לאשה שקיבלה גט זה להתחתן אף במקרה שבו לא מת בעלה. לכן הצריכו חכמים להמתין עד תום התקופה שנקבעה בתנאי.
בתלמוד הירושלמי (פרק ז הלכה ג) נאמר שהסיבה לכך שהאשה תוכל להינשא רק בתום התקופה הוא משום שיש חשש שמא הבעל יקום לתחיה:
"ר' חגיי אמר מותרת לינשא רבי יוסי אמר אסורה להינשא אני אומר נעשו לו ניסים וחיה".
מחד אפשר לומר שמתוך אמונה בתחיית המתים יש לתת משקל משמעותי לאפשרות זו, מאידך לא מצאנו בשום מקום שיש 'לחשוש' לתחיית המתים. אפשר שבצירוף דבריו של רבנו ניסים (דף לט ע"א בדפי הרי"ף), שתולה את חלות הגט בדעת הבעל וברור לנו שהבעל התכוון שהגט יכול רק לאחר הזמן שקבע ולא לקח בחשבון את האפשרות שימות, נקבל טענה מחוזקת שבגינה נחשוש לתחיית המתים וגם ניתן משקל לכוונה או אי כוונה אפשרית של הבעל בתנאי שקבע לחלות הגט. כלומר, אפשר מהאמור לומר כי התנאי שקובע הבעל בגט לא שונה מכל חוזה בעל תוקף הלכתי אחר, וככזה רק כאשר התמלאו כל התנאים נוצרת החלות ההלכתית ואם לא התקיים התנאי הרי שאין בגט ממש.