בסוגייתנו אנו למדים:
"כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' (שמות כא, א), לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים. דבר אחר: לפניהם, ולא לפני הדיוטות".
מדברי הגמרא מובן שישנו איסור דאורייתא לקיים דיון בבתי משפט של גויים, אפילו אם הם דנים כמשפט התורה. באופן זה פוסק הרמב"ם1 (הלכות סנהדרין כו, ז) וזה לשונו:
"כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו שנאמר 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם', לפניהם ולא לפני עכו"ם לפניהם ולא לפני הדיוטות".
נראה לומר שהרציונל של ההוראה שאומרת כי הדיון המשפטי חייב להיעשות אך ורק בפני בית דין יהודי ועל פי ההלכה הוא בשל התפיסה כי המשפט העברי שונה במהותו משאר הערכאות, כמו שאומר רבי יהודה ליווא (תפארת ישראל, פרק כו'):
"כל דברי התורה הם אלוקיים ואין התורה דת טבעית או דת נימוסית או דרך ארץ לקיים היישוב". כלומר, המשפט היהודי ניתן לישראל מפי הגבורה. כנגד זאת, אומות העולם דנים כפי העולה על דעתם, ומטרתם המרכזית היא רק לדאוג לנימוסים וליישוב העולם. משום כך, גם אם הדיון יעשה לפי כללי היהדות אבל בידי אינו יהודי עדיין יהיה אסור לדון בפניהם, משום שהינם כ"הדיוטות" אשר לא הוסמכו לדון במשפטי התורה. עם זאת, יש מקרים בהם יש היתר להתדיין בפני בית משפט שאינו על פי דיני התורה - כאשר יש צורך 'להציל עשוק מיידי עושקו'2.
בכדי להבין את השוני של מטרת המשפט העברי, ניקח לדוגמא את הלכות עבדים: כידוע, עבד איננו רק אדם אשר אהחליט למכור עצמו על מנת להחזיר חוב, אלא אף אדם אשר גנב רכוש וכשנתחייב בדין להחזיר את הגנבה אך אין בידו את הכסף. בדרך זו מתמודדת ההלכה בו זמנית בשני מישורים:
א. הנגזל מקבל את אשר נלקח ממנו בחזרה על ידי מעשה ידיו של העבד.
ב. העבד לומד את דרכי היושר והמוסר של התורה מאת האדון ומשפחתו.
בנוגע לדין זה פוסק הרמב"ם (הלכות עבדים א, ט):
"חייב האדון להשוותן לו במאכל ובמשקה בכסות ובמדור שנאמר כי טוב לו עמך שלא תהא אתה אוכל פת נקי והוא אוכל פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן, אתה דר בכרך והוא דר בכפר או אתה דר בכפר והוא יושב בכרך שנאמר 'ויצא מעמך' (ויקרא כה, מא) מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, וחייב לנהוג בו מנהג אחוה שנאמר 'ובאחיכם בני ישראל' (שם שם, מו), ואף על פי כן צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות באותן העבודות שהוא עושה לו.
דיני התורה הם בכדי לקדם את האדם ברמתו המוסרית ולשמור עליו מפני עשיית העוול כמו שכתוב בתהילים (קד, לה):
"יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם".
כשהחטאים יפסקו, ממילא כבר לא יהיו חוטאים.
בתלמוד הירושלמי (ירושלמי מכות פ"ב,דף לא ט"ד ה"ו) מסופר על כך שרצו לברר מה הוא דינו של אדם אשר חטא:
"שאלו לחכמה, חוטא מהו עונשו? אמרה להם: 'חטאים תרדף רעה' (משלי ג, לד). שאלו לנבואה, חוטא מהו עונשו? אמרה להן: 'הנפש החוטאת היא תמות' (יחזקאל יח, ד). שאלו לקודשא בריך הוא, חוטא מהו עונשו? אמר להן: יעשה תשובה ויתכפר לו."
מתוך שמחנכים את האדם ומראים לו את דרך התשובה, מתגברים על הרוע ומרוויחים עוד אדם מן השורה. מה שאין כן במשפטי העמים, בהם אדם אשר פשע, יכנס לכלא. ומה תועלת תצא לנגזל ולחברה מכך? הכסף שנלקח, ספק אם יוחזר לבעליו, ובעת שהגנב ירצה את תקופת מאסרו, ילמד הוא משאר הפושעים הנוכחים שם את דרכיהם הרעות, נוסיף את זעמו על לקיחת חירותו ותנאי כליאתו הלא נעימים, הרי שקיבלנו אדם ממורמר וכועס שפשוט שאין רצונו לחזור בתשובה מדרכיו השליליים. מדוע אם כך, כולאים את העבריין? נראה שכל דאגתה של המערכת היא להגן על האדם ורכושו מפני העבריין. משפט מסוג זה מושתת על אגואיזם "אדם לאדם זאב" אשר אין מדאגתו לכלל החברה. הפילוסוף תומאס הובס סבר כי האדם תוקפני משום שהוא מעוניין בצבירת כוח, וכן משום שהוא מגן על עצמו כנגד תוקפנותם האפשרית של בני אדם אחרים. על פי הובס, אדם יהיה בטוח רק כאשר ישלוט באופן בלעדי על כל בני האדם האחרים, הובס טען שהסמכות והחוק, נובעים משני גורמים:
א. צורך בני האדם להתאגד כנגד הטבע וכנגד בני אדם אחרים. ב. יכולתם של בני אדם להפעיל כוח זה על זה, על מנת לשלוט לטווח ארוך
בקו מחשבתו של הובס עמדו עוד פילוסופים כדוגמת הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל, אשר ניסח טענה אחת בשם "עיקרון הנזק", פירושה הוא שאנשים חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם, כל עוד הם אינם מזיקים לאחרים. עוד מדבריו של מיל היא האמירה כי העיסוק בחשיבה אודות התכלית הכללית של החברה תגזול מהאדם היחיד את הזמן לעיסוק המוסרי ולהטבה לחברה שבה הוא נמצא. על כן, טען מיל, עדיף שהאדם לא יערוך בתודעתו מחשבה מעמיקה מדי אודות הטוב הכללי והמוסרי, אלא שיתמקד בטוב ביותר מבחינתו, וכך בני האדם "כסכום כולל" ימצו את התועלת הכללית. נראה כי התועלתנות של מיל יוצרת עולם שבנוי כולו על יסוד אגואיסטי, שיוצר עולם שכולו אינטרסים וללא מוסר.
הפער שהזכרנו בין המשפט העברי למשפט העכו"ם מבואר היטב בדברי הראי"ה קוק:
"העונשים החברתיים, בייחוד בשביל היזק ממון, יש להם שני מקורות נפשיים: טוב ורע. האחד נובע מתוך ההכרה שאסור לעשות עוולה והעושה עוול צריך שיוסר כדי שתתחזק ההכרה הזאת. והשני בא מתוך צרות עין, שהאיש האחר אין לו להינות בשלי , או לנגוע בשלי,מפני שההרגשה של השלי ושל האני היא חזקה ומגושמת באין שיעור. כל המשפטים שהם הולכים בלא מקור אלקי יונקים ממקור הרע, וכל המשפטים האלקיים אין בהם כלום מהרע, כי אם הכל נובע ממקור הטוב של האמת והיושר כשהוא לעצמו...ובכל מקום שאתה מוצא אגוריאות של גויים, אף על פי שדינם כדיני ישראל, אסור לדון בפניהם, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני גויים. כי המקור של החברה האנושית, המופרדת ללאומים לוחמים זה בזה ללא רחמים, יונק הוא עדיין ממקור הרשעה, והצורה המשפטית באה לא מהמלחמה נגד העוול בכלל, אלא מהרשעה וצרות העין נגד האיש האחר שאינו בעל אותו הרכוש, וההזדמנות הארעית שנתדמו הדינים בצורתם החיצונה, אינה יכולה לטהר את הזוהמא המקורית של נטיית הנפש שיסוד המשפט יונק ממנה" (ערפילי טוהר עמוד צג)
כלומר, הצדק החוקי, שעומד ביסוד המשפט של הגויים נועד רק בכדי לתקן את חיי החברה וסדריה. לא כן משפט התורה, אשר הוא בא לבסס את הצדק המוסרי ומטרתו לעשות את האדם לעליון יותר.
התורה לימדה את האדם כיצד עליו להתנהג, לא רק ביחס בין האדם לבורא אלא גם ובעיקר בין האדם לחברו; לתורה יש מה להגיד בכל נושא ועניין. ההלכה מלווה ומדריכה אותנו כיצד להתנהג מהרגע בו אנו קמים עד שאנו נשכבים לישון, כל חיינו צריכים להיות מכוונים לעשיית רצון הקב"ה.
_________
[1] רבי יוסף קארו (שו"ע חו"מ כו, א) ואחרים.
2 רמב"ם, הלכות סנהדרין כו, ז.