דף מו – הלחם והכבשים: הקדמה לסוגיות שתי הלחם

  • הרב אביהוד שורץ
המשנה בדף מ"ה עמוד ב' עוסקת בקרבנות המוקרבים בבית המקדש בחג השבועות. התורה עוסקת בקרבנות אלה בשתי פרשיות שונות: בפרשת פנחס, המונה את קרבנות המוסף המוקרבים ברגלים, נאמר:
"וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה... שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם".
התורה מזכירה את המנחה החדשה המוקרבת בחג השבועות, אך מתמקדת בעיקר במוספי היום: שני פרים, איל ושבעה כבשים לעולה, ושעיר חטאת.
בפרשת אמור מצוה התורה על הקרבת קרבן העומר בחג הפסח, ועל ספירת העומר. הספירה מסתיימת בחג השבועות, ובו יש להקריב את אותה "מנחה חדשה" הנזכרת בפרשת פנחס:
"עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'. וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים. וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן".
אין ספק שבמוקד הפרשיה עומד קרבן המנחה החדשה, אשר בשונה מכל מנחה אחרת – יש להקריבו חמץ, ולא מצה. יחד עם המנחה, מצוה התורה גם על קרבנות נוספים: פר, שני אילים ושבעה כבשים לעולה; שעיר חטאת; ושני כבשי שלמים. הגמרא בדף מ"ה עמוד ב' מצטטת את דברי ר' עקיבא, העומד על השוני בין סדרת קרבנות זו ובין הסדרה שבפרשת פנחס, ומסיק שמדובר על שתי סדרות שונות: זו שבפנחס כוללת את מוספי היום, בעוד שזו שבאמור כוללת את קרבנות המנחה החדשה.
לכאורה, על פי עמדתו של ר' עקיבא מהווים כל הקרבנות הנזכרים בפרשת אמור חלק בלתי נפרד מקרבן שתי הלחם. עם זאת, המשנה קובעת בפירוש שהפר, האילים, הכבשים ושעיר החטאת אינם מעכבים את הלחם. מאידך, שני כבשי השלמים אכן קשורים בקשר הדוק יותר אל הלחם, ובביאור קשר זה נחלקו התנאים במשנה.
אם כן, המשנה עורכת הבחנה והבדלה בין קרבנות שתי הלחם: העולות והחטאת הן בעלות מעמד עצמאי, בעוד שהשלמים קשורים בקשר הדוק אל הלחם. בגמרא בדף מ"ו עמוד ב' שואל אביי מה פשרה של הבחנה זו, ורבא משיב:
"אמר ליה: הואיל והוזקקו זה לזה בתנופה".
המנחה החדשה המוקרבת בחג השבועות זוכה לכינוי ייחודי: "לחם תנופה". כינוי זה מלמד שהתנופה אכן מהווה שלב חשוב ביותר בסדר ההקרבה. ואמנם, הגמרא להלן (דף ס"ב עמוד א') תבאר את סגולתה הרבה של התנופה, שיש בה משום המלכת הקדוש ברוך הוא על עולמו, ואף משום תפילה ובקשה לעצור רוחות רעות ושאר מרעין בישין.
מן המקראות עולה כי התנופה כוללת לא רק את הלחם, אלא גם את שני כבשי השלמים. מכאן, לדעת רבא, מבחינה המשנה בין שני כבשי השלמים, שאכן מהווים חלק מהותי מקרבן שתי הלחם, ובין שאר הקרבנות.
דבריו של רבא בדבר מרכזיות התנופה בקרבן שתי הלחם נוגעים לנקודה נוספת בסוגייתנו. ר' יוחנן (דף מ"ו עמוד א') קובע שהשחיטה יוצרת את הזיקה בין הכבשים ובין הלחם; לאמור – לאחר שנשחטו הכבשים, הם הופכים לחטיבה אחת עם הלחם, וכולי עלמא מודים שהלחם מעכב את הכבשים והכבשים מעכבים את הלחם.
על רקע דבריו של ר' יוחנן, שואלת הגמרא מה דינה של התנופה: האם גם היא יוצרת את אותה זיקה מאחדת בין הכבשים ובין הלחם? הגמרא דנה בכך, ומסיקה בתיקו. והנה, הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פרק ח' הלכה ט"ו) פסק:
"ואם הונפו עם הכבשים מעכבין זה את זה".
הראב"ד על אתר משיג:
"אמר אברהם: ספק הוא בגמרא".
לכאורה השגתו של הראב"ד צודקת: הגמרא מסיקה בתיקו, וכיצד יכול הרמב"ם לפשוט את הספק ולקבוע שהתנופה אכן יוצרת זיקה בין הכבשים והלחם?! הכסף משנה על אתר דן בקושיית הראב"ד, ולדעתו התשובה מבוססת על דבריו של רבא. לאמור – אף שהספק לגבי תנופה עולה בתיקו, קובע רבא בתשובתו לאביי שהתנופה מהווה שלב משמעותי ומרכזי, המבהיר את הקשר שבין הכבשים והלחם. לדעת הכסף משנה, הרמב"ם מסיק מדברים אלה של רבא שהתנופה אכן עושה זיקה, וזהו היסוד לפסיקתו.