בדברים הבאים נעסוק בעיקר במצוות שבליל הסדר, אך לפני כן נפתח בשתי הבהרות.

ראשית, יש להבחין בין ההלכה לטעמיה: הטעמים יכולים להיות חשובים וראויים (ורבים עסקו בהם), אך אינם הכרחיים לעשיית המצווה – אין צורך לחוות או לזכור את טעמי המצווה כדי לצאת ידי חובה.

להמחשה, רב האי גאון מסביר שהמשמעות הפנימית של מצות השופר היא העקידה – אך ברור שאפשר לצאת ידי חובת המצווה גם בלי לחשוב על כך שהשופר הוא זכר לאילו של יצחק. מדוע? משום שהטעמים, עם כל חשיבותם, אינם נוגעים למישור ההלכתי ה'טהור'.[1]

שנית, יש להבחין בין 'מעשה המצווה' ל'קיום המצווה' – כלומר בין הפעולה שנעשית במסגרת המצווה, לבין התוכן והיעד של המצווה עצמה.

דוגמא טובה לכך היא מצות המילה: מעשה המצווה הוא חיתוך העורלה (ועליו מברכים "על המילה"), אך יש 'קיום' נוסף של ההכנסה לבריתו של אברהם אבינו (ולכן מברכים גם "להכניסו לבריתו של אברהם אבינו"). אומנם לרוב ההבחנה הזו אינה באה לידי ביטוי, וברוב המצוות מעשה המצווה וה'קיום' זהים, אך יש מקומות שבהם יש לה השפעה, כפי שנראה במצוות הפסח.

 

אם נחזור להבחנה בין ההלכה לטעמיה, נדמה שבליל הסדר יש חריגה משמעותית מכך: ליל הסדר מלא בעניינים מחשבתיים כחלק מן הדרישות ההלכתיות. החריגה הזו בולטת, משום שלרוב הנטייה היא 'להוציא' עניינים אלו מהגדרת המצווה ולהשאירם במישור המחשבתי בלבד – ואילו בליל הסדר יש נטייה הפוכה, דווקא 'להכניס' אותם למישור החיוב ההלכתי.

אחד מהרעיונות הללו הוא "דרך חירות" שעולה בכמה ממצוות הלילה, וביניהן במצות ארבע כוסות. נפרט. בזמן חז"ל הבדילו בין יין 'חי' לבין יין 'מזוג'. כדי להפוך יין חי למזוג, מהלו את היין ה'טהור' במים כדי להפיג מעט את טעמו החזק. הגמרא בפסחים מעלה את שאלת מעמדו של יין חי לעניין ארבע כוסות:

גם יין חי גם הוא יין, אבל לא של בני תרבות (בזמנם).[2] ממילא, טוען רבא שביין שכזה לא יוצאים ידי חובת ארבע כוסות. מדוע? הרמב"ם[3] מדגיש שיש שני עניינים נפרדים בארבע כוסות, "ארבע כוסות" ו"דרך חירות", וביין חי מתקיים רק הראשון מביניהם:

בעקבות ההבחנה בין "ארבע כוסות" לבין "חירות" הסביר הגרי"ז (בחידושיו על הרמב"ם, הלכות חמץ ומצה ז', ז) שיש 'שני דינים' שונים בארבע כוסות: האחד, שאת הברכות שבליל הסדר (קידוש, ברכת הגאולה, ברכת המזון וההלל) יש לברך על היין – כמו בקידוש ובהבדלה שבהם מברכים "על היין". מאחר שבליל הסדר יש ארבע ברכות, יוצא שבפועל שותים ארבע כוסות, כוס לכל ברכה. השני, עניין המיוחד דווקא לפסח, "דרך חירות" – יש לשתות הרבה יין. עניין זה כמובן אינו מצריך דווקא ארבע כוסות, והעיקר שהשתייה תהיה מרובה.

בנקודה זו, ניתן לראות יישום טוב להבחנה בין 'מעשה מצווה' לבין ה'קיום': לעניין "ארבע כוסות" במובן הראשון, מעשה המצווה וקיומה זהים – ועניינם בשתיית היין. לעומת זאת, לעניין החיוב השני של "דרך חירות" מעשה המצווה הוא השתיה, אך ה'קיום' הוא לא השתייה אלא הפגנת "דרך חירות" בשתייה המרובה. מאחר שבזמן חז"ל יין חי לא היה מקובל על בני חורין, מי ששתה יין חי "ידי יין יצא" – לעניין החובה לשתות יין על כל ברכה, אך "דרך חרות – לא יצא".[4]

הרעיון שבליל הסדר חייבים במשהו 'מעבר' למעשה מצווה רגיל עולה גם ביחס למרור ולמצה – יש לחוש בטעמם. ושוב רבא הוא שמציג רעיון זה:

רש"י ורשב"ם (שם, שניהם בד"ה "בלע מצה" ו"בלע מרור") חולקים האם יש לגרוס ש"הבולע מרור" "יצא" או "לא יצא" כגרסתנו, וממילא חולקים האם "אי אפשר שלא טעם בו טעם מרור" (רש"י), או ש"בעינן טעם מרור – וליכא" (רשב"ם). בין כך ובין כך שניהם מודים על העיקרון הבסיסי: בניגוד לשאר מצוות האכילה, מצות המרור מחייבת גם את הרגשת טעמו המריר בנוסף לאכילתו.

עניין דומה מחדש הרשב"ם שם לגבי "טעם מצה":

מקורו של הרשב"ם בגמרא בברכות (לח: בהקשר ברכת השלקות) שבה נאמר ש"בעינן טעם מצה" – וממנה הוא מוכיח כי יש עניין לא רק באכילת המצה אלא גם בטעמה. עם זאת, הרשב"ם כותב במפורש שטעם מצה הוא רק "לכתחילה" ואינו מעכב.[5]

הדרישה ל'טעם מצה' עולה בהקשר נוסף, של ההלכה ש"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" (פסחים י', ח), כלומר אחר אכילת קורבן הפסח אין לאכול קינוח או כל מאכל אחר. בגמרא שם (קכ.) מבואר לאחר דיון קצר כי הוא הדין גם לזמננו, שאין לאכול שום אוכל לאחר אכילת מצת ה'אפיקומן' שמשמשת כזכר לקורבן הפסח. אף שיש שנקטו בהסברים אחרים, 'בעל המאור' (פסחים כו: בדפי הרי"ף) טען[6] שהלכה זו נובעת מכך שגם במצת האפיקומן יש דרישה ל'טעם מצה'.^[7]

לסיכום, כמו בארבע כוסות גם במצה ובמרור מצינו דרישה יתרה בנוסף לחיוב ה'רגיל': אם שם הדרישה היא ל"דרך חירות", כאן יש דרישה מיוחדת לטעם המצה והמרור – בניגוד לשאר מצוות האכילה שבתורה.

 

עד כה ראינו שני מקומות בליל הסדר שבהם יש טשטוש בין המצווה לבין טעמיה. בשלב זה, נפנה לדוגמא המובהקת ביותר לכך, והיא אמירת "פסח, מצה ומרור":

ההלכה הזו כשלעצמה די מפתיעה – בניסוח 'מודרני', אפשר לנסח זאת כך: 'אם לא אמרת דרשה לא יצאת ידי חובת המצווה'.

אכן, בגלל אופייה החריג של חובה זו חלק מהראשונים באמת לא פסקו שיש חובה שכזו. עם זאת, הרמב"ם פסק חובה זו להלכה והוא מביאה בהקשר סיפור יציאת מצרים:

פשר הביטוי "לא יצא ידי חובתו" אינו ברור, והרמב"ן (מלחמת ה' ברכות ב:) כותב מצד אחד ש"לא קיים מצוה כהלכה", אך גם מדגיש שאין זה אומר שלא יצא כלל, ובלשונו – "ולא שיהא צריך לחזור ולאכול פסח מצה ומרור". אך בין כך ובין כך, ברור שאמירת "פסח מצה ומרור" היא חלק מן המצווה, ואף אם נאמר שהיא אינה מעכבת, מצווה בוודאי יש בה.

 

בכל הדוגמאות הללו רואים שבליל הסדר העניינים החווייתיים מהווים חלק מקיום המצווה: ביין, בנוסף לדרישה לשתייתו יש עניין ב"דרך חירות". במרור ובמצה, בנוסף לאכילה יש עניין גם בטעמיהם המזכירים את העבודה הקשה ואת הגאולה (בהתאמה). ועל כולם, רבן גמליאל פוסק שכדי לצאת ידי חובה נדרשת גם אמירה מיוחדת, של "פסח מצה ומרור".

הנקודה המרכזית השוזרת את כל הדוגמאות היא שבלי הפנמת התכנים, בלי החוויה, לא יוצאים ידי חובה בליל הסדר: ביין ובמרור הפנמת התכנים (על ידי "דרך חירות" והטעם המריר) מעכבת לגמרי מלצאת ידי חובה, ואילו במצה ובאמירת דברי רבן גמליאל אותה הפנמה נדרשת לטובת 'קיום' מיטבי של המצווה (גם אם אינם מעכבים בהכרח). מדוע?

אם נחזור לרמב"ם בהלכות חמץ ומצה, נראה שההסבר לכך די פשוט – אותה דרישה מיוחדת להפנמת התכנים מעבר לדרישה הרגילה ל'מעשה מצווה' נובעת ממצות סיפור יציאת מצרים:

מצות ה"הגדה" אינה כוללת רק דיבור, ויש לה גם ביטוי מעשי – "דרך חירות" בשתיית ארבע כוסות ובהסיבה:

כלומר, היין וההסיבה הם ביטוי לאותה "דרך חירות" שמתחייבת ממצות הסיפור, ההגדה – ומסתבר שלכן יש עניין מיוחד בחוויות בלילה זה המתבטא גם ב'טעם מרור' וב'טעם מצה' שכבר ראינו.

במסגרת אותה "הגדה" מופיעה דרישה נוספת:

השאלה היא כמובן מה פשר דרישה זו – ונראה שהתשובה לכך פשוטה: מפסיקת הרמב"ם ש"חייב אדם להראות" עולה כי המצווה היא לא רק לזכור את יציאת מצרים אלא לחיות אותה: בלילה זה, האדם יוצא מעבדות לחירות.

כך, בניגוד לפסיקתו בהלכות (שראינו) לפיה חובה לומר "פסח, מצה ומרור", בעקבות המשנה בפסחים (י', ה) יש תוספת למשפט זה בתחילתו כפי שהוא מופיע בנוסח ההגדה לרמב"ם:

לא רק שאנחנו מצטטים את ההלכה שיש לומר "פסח מצה ומרור", אלא גם את ההקדמה אליה, את המילים "רבן גמליאל היה אומר". מדוע?

משום שהמצווה היא לחיות את יציאת מצרים – בלילה הזה, היהודי יוצא מעבדות לחירות. המצווה לספר ביציאת מצרים היא מעבר לידיעה ההיסטורית היבשה, וכוללת חוויה מחודשת של היציאה: חוויה זו נעשית לא על ידי קריאת ספרי היסטוריה, אלא על ידי סיפור – "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים ל"ב, ז) – האדם צריך לדעת מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך. לכן חשוב כל כך להדגיש שרבן גמליאל אמר זאת: אנו פועלים מכוח הדורות הקודמים וממשיכים אותם – וזה הרעיון המרכזי של ליל הסדר.

כעת, מובן ההבדל בין סיפור יציאת מצרים בפסח מצד אחד, למצות זכירת יציאת מצרים שבכל יום, ובכלל לשאר המצוות שהן "זכר ליציאת מצרים" – משום שבליל הסדר אין מדובר בזכירה בלבד כבכל השנה:

בשאר השנה יש עניין לזכור את ההיסטוריה, כמו בחג הסוכות שמזכיר את יציאת מצרים – "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם..." (ויקרא כ"ג, מג).^[8] אך במצות ההגדה וסיפור יציאת מצרים, אין מדובר בזכירת ההיסטוריה גרידא אלא בחוויה מחודשת של היציאה משעבוד מצרים, וכפי שפוסק הרמב"ם, צריך "להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה" (רמב"ם חמץ ומצה ז', ו), כלומר מדובר בהפנמת יציאת מצרים – עכשיו.

זהו ה'קיום' של כל אותם הטעמים השונים שראינו – ארבע כוסות, טעם המרור והמצה וההגדה – כולם 'קיום' בסיפור יציאת מצרים. הדיבור והמעשים באים לגרום לנו להפנים שהיציאה היא לא דבר שהתרחש לו אי אז, אלא קורית עכשיו: אנחנו היינו שם, ולכן מררו את חיינו שלנו, ואנחנו נגאלנו וכך אנחנו יצאנו לחירות.

לכן האכילות מלוות בטעם: צריך להרגיש באמת את "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם" (שמות א', יד) שהם בעצם חיינו שלנו, וזה נכון גם לחוויית הגאולה שמתרחשת באכילת המצה ובטעמה. כמובן, מאותה הסיבה יש דרישה מיוחדת לאמירת "פסח מצה ומרור" – כחלק מסיפור ההגדה.[9]

 

להבין מה קרה ביציאה ממצרים זו רק ההתחלה, משום שעבדות וחירות הן חוויות שכולם חווים כל הזמן: ז'אן ז'אק רוסו טען ש"האדם נולד חופשי ובכל מקום אסור בשלשלאותיו" (תרגום חופשי; מתוך 'האמנה החברתית', ספר א', פרק ראשון) ובכך הצית את תנועת החירות המודרנית שמניחה שהאדם ביסודו נולד חופשי ובכל מקום הוא נכבל. אך היהדות אומרת את ההיפך מכך: נבראנו משועבדים, ורק ביד חזקה ובזרוע נטויה הקב"ה שבר את מוטות הברזל וגאלנו ממצרים. במילים אחרות, מצבו הטבעי של היהודי הוא עבדות, ואילולא הקב"ה התורה והניסים הוא לא היה משתחרר – ולכן נדרש שחרור מחודש בכל שנה ושנה.

זה ייחודו של הפסח לעומת שאר המועדים: בכל שנה לפני הפסח כל אחד ואחד הוא עבד – כמו שהם היו עבדים, ובחג הוא משתחרר מחדש – כמו שהם השתחררו: יש להפנים כל כך חזק שבאמת יצאנו ממצרים, ובכך לחוות מחדש את הגאולה בכל שנה.

השחרור המחודש מתחיל באמירה שאילולא נגאלנו הינו עבדים במצרים, ומתגבר באכילת המרור שטעמו הוא טעמה של מרירות מצרים ובאכילת המצה שטעמה הוא טעמה של גאולת ה'. יהודי אוכל את מרירות מצרים ואת הגאולה כדי שהחוויה תהיה אמיתית, כדי שיהיה בן חורין באמת. הדרישה "שיהא טעם מצה ופסח בפיו" (תוספות פסחים קכ. ד"ה "מפטירין"), נובעת מכך שה'קיום' הרצוי הוא לא הלעיסה או האכילה בלבד, אלא להיות בן חורין בעקבותיהן – וזה מושג על ידי הטעם ועל ידי הישארותו בפה גם לאחר הסעודה.

הרב סולוביצ'יק זצ"ל היה אומר שבהגדה יש סיפור יציאת מצרים בדיבור, וכאן באמירת דבריו של רבן גמליאל (פסח, מצה ומרור), מתחיל סיפור יציאת מצרים על ידי מעשה. זהו רובד נוסף ומעמיק שאנו חווים בליל הסדר, וזה האופי המיוחד של חווית ההגדה של פסח: להיגאל בכל שנה מחדש.

 

 

 

 

---