הרב הוטנר: פעולות רבות כחלק מחזון מאחד של החיים

  • הרב יצחק בלאו

כמה משיחותיו של הרב הוטנר נוגעות לתחום של 'דבר הרשות', תחומי חיים שאינם מוגדרים על ידי חיובים או איסורים דתיים. התורה מאתגרת אותנו לא לראות תחומים אלו כניטרליים מבחינה דתית, אלא לקדש אותם. בקטע אחד הרב הוטנר משווה בין יחידים לאומה ביחס לאתגר זה.[1]

דרשה מפורסמת של הר"ן טוענת שביהדות יש שתי מערכות משפט – זו של בית הדין וזו של המלך. בית הדין כפוף לעקרונות המפורטים של ההלכה, שכן הדיינים מייצגים את הצדק המופשט ומעבירים את השפע האלוקי, אך גזרי הדין שלהם לא מצטיינים בשימור הסדר החברתי. המלך, מצד שני, מעניש מעבר לחוקי התורה כדי לשמר את הסדר החברתי. בכך פותר המלך את הקשיים המעשיים הנובעים מההלכות, המקשות מאוד על הרשעתו של אדם בעברה שגזר דינה מוות.

הרב הוטנר מסביר שבית הדין מייצג את תחום החיים הכפוף לחלוטין למצוות. המלך, לעומת זאת, מייצג את התחום של 'דבר הרשות', שאין בו קוים מנחים דתיים ברורים. כאשר ההלכה קובעת שבית הדין ממנה את המלך, היא קובעת ששתי השיטות קשורות זו לזו. היחס הנכון ל'דבר הרשות' תלוי לא רק בחוכמה אנושית, אלא האידיאלים של התורה הם אלה שמנחים את הניתוח אף בתחומים נטולי הנחיות הלכתיות מפורשות.

תופעה מקבילה מתרחשת בחייהם של יחידים. הברכה האחרונה של יעקב ליששכר מדמה אותו לחמור הסובל את משאו על שכמו, אך הוא גם מדבר עליו כמי שמוצא מנוחה ונועם (בראשית מ"ט, י"ד – ט"ו). לרוב איננו מקשרים נשיאת משא עם נעימות. הרב הוטנר מסביר שאדם יכול להזדהות עם משימה בעוצמה כה רבה עד שהביצוע הקשה שלה נעים עבורו. בעקבות חז"ל, מניח הרב הוטנר שפסוקים אלו מתייחסים לעיסוקו של יששכר בלימוד תורה. יששכר מעריך את החדווה בלימוד התורה למרות אופיו המחייב של לימוד זה.

דבר זה מסביר מדוע הרמב"ם מהלל את מי שלומד תורה בלילה (הלכות תלמוד תורה ג' י"ג). רוב האנשים ממלאים את חובותיהם ומטלותיהם ביום ונהנים מפנאי ורגיעה בלילה. אלו שלומדים תורה בלילה הפכו בהצלחה את חובת לימוד התורה לפעילות מהנה. הרב הוטנר רואה בכך מצב שבו 'דבר מצווה' כובש את תחומו של 'דבר הרשות'. הן במישור הלאומי והן במישור הפרטי, אנו שואפים להשתמש בעולם החובות ההלכתיות כמדריך גם לחלקים הגמישים יותר מבחינה הלכתית בחיינו.

דיון רלוונטי נוסף משתמש במשל שאופייני לרב הוטנר מצד דקות ההבחנה שלו.[2] ממכתב של תלמיד עלה כי הוא חש שהקריירת החולין שלו גורמת לכך שהוא חי חיים כפולים. ייתכן שתלמיד זה עזב זמן קצר לפני כן את הישיבה לטובת עולם העסקים, וחש כי הצד המקצועי והצד הישיבתי שלו התקיימו בתוכו בעימות סכיזופרני. הרב הוטנר מצהיר שהוא לעולם לא יתמוך בכך שתלמיד יחיה חיים כפולים, אך הוא מתכחש להנחה כי קריירה של חולין גוררת בהגדרה חיים כפולים.

מי ששוכר גם חדר במלון וגם בית ונע ביניהם מנהל חיים כפולים. אך זה אינו מצבו של אדם השוכר בית עם חדרים רבים. במילים אחרות, מעצם ריבוי פעילויותיו ועיסוקיו של מאן דהוא לא משתמעת כפילות מהותית. הפעילויות השונות יכולות להיות חלק מחזון אחד ומאחד. כאשר הפנים השונים שייכים לסיפור אחד, האדם מנהל חיים רחבים ולא חיים כפולים. שימו לב איך השימוש השנון במשל מסייע להאיר עמדה חשובה.

הרב הוטנר מספר שהוא פעם ראה את דוקטור וולך, שולה מגרמניה וסייע להקים את בית החולים שערי צדק, רגע לפני ניתוח. הרופא שאל את המטופל לשמו כדי להתפלל עבורו. 'האם הוא ניהל חיים כפולים?' שואל הרב הוטנר את תלמידו שאלה רטורית. עבור דוקטור וולך, מאמצים אנושיים ויוזמה רפואית אינם סותרים אמונה בהשגחה האלוקית ובחשיבות התפילה. שני סוגי פעילות שונים מאוד אלו פועלים בצוותא בחזון משותף.

הרב הוטנר מאתר את אותו רעיון בדברי חז"ל כי "המאריך באחד (בשמע) מאריכין ימיו". הפירוש הפשוט מתייחס להגייה ממושכת של האות דלת בסוף הפסוק הראשון של קריאת שמע. עבור הרב הוטנר, המשמעות הסמלית של "אחד" מוארך היא היכולת לכלול פנים שונים בחזון אחד של הטוב והנכון. אלמנטים מגוונים אינם נקודות המפוזרות באופן אקראי, אלא נקודות על מעגל, המקיפות עיקרון מארגן אחד. אותם רעיונות תורניים מניעים את התנהגותנו ומנחים את החלטותינו בבית המדרש ובחדר הישיבות.

אף שהרב הוטנר לא היה הוגה אורתודוקסי-מודרני, הרעיון האמור משמעותי במיוחד דווקא עבור קהילה זו. האורתודוקסיה המודרנית מורה שהחיים האידיאליים מבחינה דתית אינם מוגבלים לבית המדרש ובית הכנסת אלא כוללים גם מגוון פעילויות אינטלקטואליות ומקצועיות. לדוגמה, היא מייחסת ערך לקריאה של דוסטוייבסקי, ללימודי עבודה סוציאלית ולאינטראקציה עם העולם הרחב.

לרוע המזל, ניתן להשתמש באותן עמדות כדי להצדיק יחס מתירני יותר לדת ואינטראקציה בלתי ביקורתית עם העולם הרחב. מנקודת מבט זו יהודים אורתודוקסים מודרניים צריכים לשאול את עצמם שאלות נוקבות על תכניות הטלוויזיה בהן הם צופים, הספרים אותם הם קוראים וסוג המקצועות בהם הם עוסקים. במובן מסוים הדבר גורם לחיים כפולים, שבהם הצד הדתי והצד החילוני אינם קשורים זה לזה. כך יוצא שהוגה מקבוצה חרדית יותר מבטא חזון שמשמעותי במיוחד דווקא לאורתודוקסיה המודרנית.

נושא דומה עומד בלב קטע דק הבחנה בכרך על פסח.[3] הרב הוטנר שואל מדוע רבי עקיבא קובע שכל השירים בתנ"ך "קודש", בעוד ששיר השירים הוא "קודש קודשים". הרב הוטנר מסביר שאנו נתקלים בשני סוגים של שדות קרב דתיים – ההתנגשות בין טוב ורע והמפגש בין קודש לחול היומיומי. הקרב הראשון – הניסיון למחות את הרע – קודם כרונולוגית. אחריו, אנו עוברים לקרב השני. השלב השני מייצג רמה מתקדמת יותר.

רוב השירים בתנ"ך נכתבו בהשראת ניצחונות צבאיים. שירת הים, שירת דבורה ושירי דוד שייכים כולם לקטגוריה של הטוב המנצח את הרע. ואכן, הגמרא מציינת שהמלך דוד שר רק אחרי שהוא ראה את נפילת הרשעים (ברכות ט' ע"א). שירים כאלו הינם קדושים. שיר השירים, לעומת זאת, הוא דוגמא לקידוש החול היומיומי, ולכן רבי עקיבא מכנה אותו 'קודש הקודשים'.

לפי הרב הוטנר, דור שלמה הצטיין בתחום זה. הייתה זו תקופה ייחודית בהיסטוריה של עם ישראל, שבה המוסדות החילוניים והפוליטיים של הממשל תפקדו תחת הנחיית התורה.  תקופה זו הצטיינה בקידוש היומיומי.

איך אדם יכול להשתמש בפעולה יומיומית, כמו שינה למשל, למטרה קדושה? ההסבר הפשוט ביותר מתמקד בתרומת השינה לחידוש כוחותיו של האדם. אנו הולכים לישון מותשים ונטולי יוזמה, ומתעוררים מלאי התלהבות לקראת המפעל הדתי הבא שלנו. הרב הוטנר מקבל מודל זה, אך מוסיף ממד נוסף. אנו יכולים גם לחשוב בזהירות על אלמנטים יומיומיים בעולם ולהשתמש בהם בתור מטפורות לפנים הרוחניים יותר של הקיום. התעוררות לאחר מנוחה משמשת, לדוגמה, כמטפורה לתחייה באחרית הימים.

שיר השירים של שלמה משתמש באותו מודל. האהבה בין בעל ואשה היא אחד מהרגשות האנושיים החזקים ביותר. החכם מכל אדם השתמש בדימוי זה, שיכול היה להיות גס, כמטאפורה לאהבה הנצחית בין ה' ועם ישראל, אפילו תוך שימוש במאפיינים גשמיים של חלקי גוף כייצוג לערכים הנצחיים של כנסת ישראל. התוכן של הספר משקף את הכישרון המיוחד של דור שלמה להניח לקודש לכבוש את היומיומי.

הרב הוטנר מסכם את דבריו במשחק מילים: הוא מצביע על כך שהמילים 'משל' ו'ממשלה' דומות, ושהשם 'שלמה'  חולק את אותן אותיות של המילה 'המשל'. שלמה השתמש בהצלחה רבה במשלים כדי לבטא רעיונות דתיים וממשלתו שימשה כסמל לשלטון האל. כמאמר חז"ל, המונח "מלך" בשיר השירים מתייחס למלך המלכים (שבועות ל"ה ע"ב).

בהרצאה הקודמת הזכרנו את מערכת היחסים בין הרב הוטנר לרב קוק. אף שקשה למצוא השפעות ישירות של הרב קוק בכתבי הרב הוטנר, אני מאמין שזה מקרה מובהק. הרב קוק כתב על תקופתו של שלמה כעידן ייחודי שבו האידיאה האלוהית והאידיאה הלאומית פעלו יחדיו. ההיסטוריה היהודית המאוחרת יותר הביאה לפיצול בין שתי אידיאות אלו, ואנו עדיין מתאמצים לאחות את הקרע.[4]

הדמיון וההבדלים בין שתי הפרשנויות הם רבי משמעות. הן הרב הוטנר והן הרב קוק ראו בתקופת שלמה עידן שבו בית הדין, המלך, הנביאים והממשל חלקו חזון דתי משותף. הרב קוק אפילו מצטט את אותו מאמר חז"ל על כך ששיר השירים מייצג את קודש הקודשים. ניתן להניח שהרב הוטנר שאב רעיון זה מהרב קוק, אך בה בעת המיר את 'האידיאה הלאומית' של הרב קוק בקטגוריה של "דבר רשות". הרב קוק ראה בלאומיות חלק מהשליחות המהותית של עם ישראל, והאמין שהציונות מלאה בערכים דתיים. הרב הוטנר, מבקר חריף של הציונות, לא ייחס ערך ללאומיות יהודית גרידא. בהתאם לפנים אחרים של הגותו, הוא הדגיש במקום זאת את קידוש היומיומי.

נושאים אלו נוגעים לרעיון נוסף שרווח בכתבי הרב הוטנר.[5] מספר שיחות בכרך על שבועות מדגישות פן ייחודי של לימוד תורה - “ביטולו זהו קיומו".[6] ריש לקיש שואב עקרון זה מהאיחולים שמאחל ה' למשה לאחר שבירת הלוחות: “ישר כוחך ששיברת" (מנחות צ"ט ע"ב). הרב הוטנר מציין שה' אינו משבח את ההשפעה החיובית של שבירת הלוחות אלא את עצם השבירה. דבר זה מבטא את הרעיון שהפרעה לתורה יכולה לפעמים דווקא להעצים אותה.

כאשר מצווה אחת מבטלת אחרת, לרוב איננו רואים זאת כקיום המצווה שנתבטלה. אם מצוות ציצית מתירה לבישת שעטנז, לבישת בגד כזה מקיימת את מצוות ציצית, ולא את איסור שעטנז. תלמוד תורה יוצר דינמיקה שונה. כפי שמסביר המאירי, איננו פוטרים את מי שלומד תורה מקיום מצוות אחרות, שכן אחד מהאלמנטים של לימוד תורה הוא שעליו להוליך לקיום מצוות. הפסקת הלימוד במטרה לשמח חתן וכלה אינה מצמצמת את לימוד תורה; היא מוסיפה לו ממד החיוני לו עצמו. עצם ההפסקה נחשבת כפעולה של תלמוד תורה - “ביטולו זהו קיומו".[7]

רעיון זה מיישב קושיות רבות. התוספות (ברכות י"א ע"ב) שואלים מדוע אנו מברכים את ברכת התורה רק פעם אחת ביום, בעוד שאנו מברכים ברכה חדשה כל פעם שאנו אוכלים משהו בסוכה. הם מסבירים שאדם לעולם אינו קוטע באמת את מחשבותיו על התורה. לפי הרב הוטנר, אין משמעות הדבר שהאדם חושב ממש על התורה בכל רגע של היום, אלא שהפעולות האחרות, כשהן מבוצעות כראוי, מהוות חלק מהמשכיות תלמוד התורה.[8]

הרמב"ם אומר שעלינו להפסיק את לימוד התורה כדי לבצע מצוות שאף אחד אחר אינו יכול לבצע. עיקרון זה שאוב ישירות מהגמרא, אך הרמב"ם מוסיף: יעשה המצווה ויחזור לתורתו" (הלכות תלמוד תורה ג', ד'). מה ההסבר לתוספת זו? הרב הוטנר אומר שהפרעה ללימוד תורה יכולה לשקף, מחד, את הממד הנוסף של הלימוד שנידון לעיל או, מאידך, העדר מחויבות ללימוד תורה. המבחן המכריע הוא מה מתרחש אחרי שהפעולה האחרת מסתיימת. אדם שחוזר ללימוד התורה מראה שהוא מונע על ידי אותה מטרה בכל פעולותיו. מצד שני, אדם שאינו חוזר ללמוד תורה מגלה שהמצווה האחרת שאותה קיים אינה חלק ממחויבות לצורות עמוקות יותר של לימוד תורה.

באופן דומה, הרב הוטנר מסביר איך ייתכן שהברכה של 'אהבה רבה' נחשבת כברכת התורה, במידה והאדם לומד מיד אחרי התפילה. בדרך כלל ברכה מתמקדת רק בנושא אחד, אז איך ייתכן שברכה עם נושאים מרובים נחשבת בתור ברכת התורה? כשאנו זוכרים שמצוות תלמוד תורה כוללת פעולות אחרות, נראה הגיוני שהנושאים השונים של ברכה מסוימת יכולים להיות קשורים כולם ללימוד תורה. לפיכך רק אדם שמיד אחרי התפילה חוזר ללימודו, יכול להשתמש בברכת 'אהבה רבה' כברכת התורה.[9]

רעיון זה עולה בקנה אחד עם רעיונותיו של הרב הוטנר על 'דבר הרשות'. לגיטימי לעסוק בפעילויות שונות, אך עליהן לשקף חזון אחד. אנו מקדשים את הצדדים היומיומיים של החיים, והפסקות בלימוד התורה שלנו משרתות למעשה לימוד זה.

 



[1]פחד יצחק, שבועות, מאמרלו.

[2]פחד יצחק, אגרות וכתבים, עמודים 184-185.

[3] פחד יצחק, פסח, מאמר סח.

[4] אורות (מוסד הרב קוק: ירושלים, תשמ"ה) עמוד 106.

[5]Cf. R. Shalom Carmy, “Rav Yitzchak Hutner’s Lecture to a Teacher’s Conference,” Tradition 19:3 (Fall 1983): pp. 219-220.

[6] בנוסף להפניות להלן ראה פחד יצחק, שבועות, מאמר ג, יח וכן פסח מאמר סח.

[7]פחד יצחק, שבועות, מאמר ה.

 [8]שם, מאמר יג.

[9] שם, מאמר מ.