הרב הוטנר – אמן המשל

  • הרב יצחק בלאו

הבחנו כבר בכישרונו של הרב הוטנר כממשיל משלים. לדוגמה, ראינו משל שבו הוא הבחין בין אדם שחי בבית מרובה חדרים לאדם החי בה בעת הן במלון והן בבית, כדי להאיר את ההבדל בין "חיים רחבים" ו"חיים כפולים". ראינו גם את המשל שהבחין בין אם מיניקה לטבח, וביטא את הרעיון שמורים נותנים לתלמידיהם ממהותם. בניתוחנו את 'דבר הרשות' דנו במשל של 'שיר השירים', כדוגמה לשימוש ביומיומי למטרה קדושה, שימוש שדורו של שלמה המלך הצטיין בו. הרב הוטנר תאר סוג כזה של שימוש כאחת הדרכים המרכזיות לקידוש היומיומי. אנו ישנים כדי לצבור כוחות לקיום מצוות, אך אנו גם משתמשים בשינה ובהתעוררות כמטאפורה לתחייה באחרית הימים. דיון זה מייחס במפורש ערך דתי לשימוש במטאפורות.

דוגמאות נוספות מראות את כישרונו של הרב הוטנר בתחום זה. יש מדרש לפיו בימות המשיח נחגוג רק את פורים ולא את החגים האחרים (מדרש משלי ט'). המדרש שואב רעיון זה ממגילת אסתר: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט כח). מדוע פורים זוכה לקיום נצחי בניגוד, למשל, לפסח ושבועות?

הרב הוטנר מתאר שני אנשים שצריכים ללמוד איך לתפקד בחשיכה. האחד מדליק נר ויכול מיד לזהות אנשים אחרים. השני לומד כיצד להבחין בין קולות ולזהות אנשים בלי אף מקור אור. לכל אחד מהם יש יתרון על פני חברו. האיש עם הנר מזהה את סביבתו בבהירות יתרה; אבל רק האיש השני רוכש יכולת חדשה. כשהשחר מפציע, הנר של האיש הראשון אינו משרת אף מטרה, בעוד שהאיש השני שומר על המיומנות שהוא רכש.

הן פסח והן פורים קשורים לפסוק מרכזי שנפתח במילה "אנכי". ה' משתמש במילה זו כשהוא מציג את עצמו בתחילת עשרת הדיברות כאלוקים שהוציא את היהודים ממצרים. לגבי פורים, הגמרא בחולין (קל"ט, ב') קושרת בין המלכה אסתר לפסוק "אנוכי הסתר אסתיר פניי" (דברים ל"א, י"ח). הגמרא אינה מתכוונת רק לזיקה לשונית, אלא גם לקשר מושגי. סיפור פורים מייצג את הזמן שבו הנוכחות האלוקית אינה גלויה. אין ניסים המשנים את סדרי הטבע בסיפור פורים, ושם ה' לא מופיע במגילה כולה. אכן, הניסים הרבים של פסח הם ניגוד חד למצב זה.

אם כך, ההכרה שלנו את ה' בסיפור פסח דומה לזו של האיש עם הנר, בעוד שהכרת ה' בפורים מקבילה לאיש שלמד לזהות קולות. בימות המשיח אנו נראה את ה' בבהירות גדולה שדומה לאור העז של זריחת השמש. בשלב זה לא נזדקק ל'נר' של סיפור פסח, אך התכונה החדשה שנרכשת בפורים תעמוד בעינה. הפסוק "כי אשב בחושך ה' אור לי" (מיכה ז', ח') מבטא את סוג ההארה של פורים.[1]

מכך שהוא מצטט פסוק זה, נראה שהרב הוטנר  הושפע מר' צדוק הכהן מלובלין. ר' צדוק אומר שפסח מייצג את הגאולה השלמה, שבה אנו מותירים את החשכה מאחור; ואילו פורים מסמל את היכולת לשרוד בחשכה ולעתים אף לשגשג בה. בסוף סיפור פורים היהודים נותרים תחת שלטונו של עריץ הפכפך ואכזר, ואסתר לכודה בנישואיה לו. כפי שמסבירה הגמרא, איננו אומרים הלל בפורים מפני ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן" – עודנו עבדי אחשוורוש (מגילה י"ד, א'). אך אנו חוגגים גם סוג זה של גאולה.[2] שימו לב איך הן רבי צדוק והן הרב הוטנר מתארים את פורים כזמן שבו אנו מוצאים אור בחשיכה.

דוגמה ספציפית זו לא מוכיחה את קיומה של השפעה ישירה. אחרי הכול, כותבים רבניים רבים התמקדו בפורים בתור זמן של 'הסתר פנים', ודימוי מקובל זה יכול היה לעלות בדעת שני ענקי תורה אלו באופן בלתי תלוי. מצד שני, יעקב אלמן טען שרבי צדוק השפיע על הרב הוטנר, ומקרה זה יכול לשמש כדוגמה אפשרית.

משל דק הבחנה נוסף מסביר חידה אחרת שקשורה לפורים. לרוב היהדות מתנגדת לחגיגות פרועות ומופרזות. הרמב"ם אפילו גורס שהרשויות היהודיות יפעילו שוטרים בחגים כדי להבטיח שהחגיגות לא יצאו מכלל שליטה (הלכות יום טוב ו', כ"א). שמחת יום טוב מוגבלת באמצעות מידות כגון כזית בשר ורביעית של יין. מידות אלו מבטאות הגבלה וריסון. באופן מפתיע, בפורים אין אף הגבלה כזו. לפי חלק מהפוסקים, אנו מחויבים לשתות בפורים לשוכרה. רבים מתחפשים ויש שמציגים פורים-שפיל והצגות שמתבדחות, בין היתר, על חשבון הרבנים המקומיים. מה יכול להסביר את אופייה הפרוע של שמחת פורים?

הרב הוטנר טבע משל על שני אנשים שחלו, הבריאו וערכו מסיבה. האחד חלה במחלה פיזית ואילו השני החלים מדיכאון. המסיבה שציינה את החלמת הראשון הייתה מדודה, שכן מידת החגיגה משקפת את מידת המחלה. אדם המחלים מסרטן חוגג אחרת מאדם המתגבר על שפעת. בניגוד לכך, המסיבה של האיש שהתגבר על דיכאון אינה ניתנת לאומדן מדויק, שכן היא משקפת יותר מאשר הכרת תודה על ההחלמה. היא עצמה הינה חלק מתהליך הריפוי. היכולת לחגוג משמעה התגברות על דיכאון. אנו לא נתאים את השמחה לדרגת המחלה ותו לא. ככל שהחגיגה גדלה, גדלה גם התרופה.

בדומה לרבים מההוגים הקודמים, הרב הוטנר מבין את פורים כעימות עם עמלק, המיוצג על ידי המן האגגי. כאשר אנו מספרים את סיפור המפגש הראשון שלנו עם עמלק התורה אומרת "אשר קרך בדרך" (דברים כ"ד, י"ח). הרב הוטנר אינו קושר את המילה 'קרך' ל'מקרה', אלא ל'קור'. עמלק מייצג את הקור, את העדר ההתלהבות לקיים מצוות. אולי זה מסביר מדוע יהודי פרס הלכו למשתה אחשוורוש. כיוון שהם לא מצאו שמחה והתלהבות בחיים הדתיים, הם חיפשו אחריהן במקומות אחרים.

בכל פורים אנו מראים מחדש את שמחתנו בקיום המצוות. מאחר ואנו דומים לאדם החוגג החלמה מדיכאון, החגיגה אינה מלווה במגבלות ואומדנים. החגים האחרים דומים לאדם שהתגבר על מחלה גופנית ולכן הם אינם כרוכים באותו העדר מגבלות.[3]

משל דומה מסייע להסביר הבדל באמירת ברכת "שעשה ניסים" בין חנוכה לפורים. בפורים רק מי שמקיים את מצוות קריאת המגילה מברך ברכה זו. בחנוכה מספיק לראות את נרות חנוכה כדי לברך אותה, אף עבור מי שלא הדליק בעצמו. אני אפסח על רובה של רשת ההסבר המורכבת שטווה הרב הוטנר, ואדלג ישירות למשל  במסקנת החיבור.

הרב הוטנר מבחין בין אדם שהחלים ממחלה מסכנת חיים לאדם שסבל מאילמות זמנית והחלים. שניהם, סביר להניח, ירצו לספר את סיפור החלמתם. במקרה הראשון, עצם הסיפור אינו קשור מהותית לעצם ההחלמה; בשני, היכולת לספר היא היא ההחלמה. לפי הרב הוטנר, הגאולה בחנוכה כללה חזרה לשלב מוקדם יותר, שבו אירועים היסטוריים משמעותיים סיפקו השראה לחגים חדשים שעברו מדור לדור. בפורים, סיפור ההיסטוריה חיצוני לגאולה המסופרת. בחנוכה אקט הסיפור עצמו הוא חלק מהגאולה. לפיכך, ציון הנס מרכזי יותר בחנוכה.[4]

מכתב לקהילה, שחגגה את שנתו העשירית של רב הקהילה בתפקידו, משתמש אף הוא במשל שנון. המכתב מזכיר שני הסברים לשאלה מדוע ערים ממקמות את השעון של העיר במיקום גבוה מאוד בדרך כלל. ברור שגובה רב יותר מבטיח שיותר אנשים יראו את השעון. הסבר עמוק יותר מצביע על כך שהמיקום משפיע על יחס בני העיר לשעון העיר. כאשר השעון נמוך ובר השגה, אנשים ישנו אותו על סמך שעוניהם. הצבת שעון העיר מחוץ להישג ידם של המתבוננים בו מעודדת אותם להתאים את שעוניהם אליו. על כן, מנחה הרב הוטנר את הקהילה להציב את רבם גבוה ולא להכפיף אותו לגחמות של כל אחד מבני הקהילה.[5]

'כבוד הרב' היה ערך חשוב עבור הרב הוטנר, ותלמידיו מעידים שהוא נקט גישה סמכותית ביותר במפגשיהם איתו. מכתב זה עולה בקנה אחד עם נטיות אלו, אך גם קורא שמאמין במנהיגות סמכותית פחות יכול בוודאי לקבל את המסר שלו.

מוזרות אחת במכתב זה נוגעת לתאריך המודפס בספר. הרב שמחה קראוס יידע אותי שהוא קיבל מכתב זה מילה במילה, כאשר הוא היה רב קהילה בסנט לואיס ב-1975, אך הגרסה המודפסת מתארכת את המכתב ל-1963. אינני יודע אם זו טעות או ניסיון למנוע זיהוי של הנמען.

ציטוט אחד אחרון יכול להראות את חיבתו של הרב הוטנר למשלים. הגמרא מזהירה לא להוסיף בעצמנו שבחים לה', שכן איננו יכולים, מהותית, לשבחו כראוי לו (ברכות ל"ג, א'). הרב הוטנר מצטט את הגאון מווילנה, שטען כי בעיה זו אינה חלה על משלים. אם אנו מתארים את ה' בתארים פשוטים, אנו עלולים להשתמש בכלי כסף היכן שנחוצים כלי זהב; אך כאשר אנו מדברים על ה' כמי ש'מושבו במרומים' כדי לבטא את עליונותו, או משווים אותו לאריה כדי לבטא את כוחו, כלי הכסף נובעים מהמגבלות של הדימויים הגופניים הזמינים לנו ולא ממגבלה בשבח שאנו מייחסים לאל. לפיכך אנו יכולים להשתמש במשלים כאלו ללא חשש.[6]

אני חייב להודות שאני מתקשה לקבל את רעיונו של הגר"א. האם לא נוכל לומר בה במידה שלאור המגבלות האינהרנטיות של השפה האנושית השבח הבלתי מושלם שאנו משבחים את השם אינו נובע מהגבלה בהכרה שלנו בו? אם כך, הטיעון שמצדיק את השימוש במשלים מצדיק גם תיאור פשוט. כך או כך, תמיכת הרב הוטנר בטענת הגאון חושפת את אהבתו למשלים ולנתיבים הדתיים שהם פותחים בפנינו.

סמכות רבנית

מכיוון שהזכרנו את גישתו הסמכותית של הרב הוטנר מן הראוי לסקור בקצרה נושא זה. הרב אהרון ליכטנשטיין, תלמיד לשעבר של הרב הוטנר, כותב:

הוא חיפש, ובמידה רבה השיג, שליטה רוחנית. הוא לא אפשר קריאות תיגר על סמכותו, במיוחד לא מצד תלמידים. פעם אחת, כאשר תלמיד, שהיה כבר מבוסס היטב בעולם התורה כ'רב', התנגד לדעתו לגבי סוגיה הלכתית קהילתית, הוא סיים את הדיון באמירה שהוא מזמן כבר הסיק שאין לו משכנתה על מוחו של התלמיד, ואז אמר לאחד ממקורביו שהיה עד לדיון, כי יום זה היה עבורו מעין תשעה באב קטן.[7]

תאורו של הילל גולדברג מצייר לדיוקן דומה:

לא פנו לרב הוטנר אלא בגוף שלישי (“ראש הישיבה"); לא נפרדו ממנו בהפניית גב אלא הלכו אחורנית מחוץ לדלת משרדו (כדי לא להפנות גב לתורה); וחשוב מכל, לא קראו עליו תיגר משהוא הגיע להחלטה בשאלות של מדיניות קהילתית, ניהול הישיבה, הנחייה אישית וקביעת גדרים למדניים.[8]

גולדברג סבר שהן גורמים אישיים והן גורמים נסיבתיים עמדו בשורש גישה זו. בתגובה להתבוללות גוברת ודחיית 'כבוד התורה' בקרב יהודי ארצות הברית, הרב הוטנר חש צורך להדגיש את כיבוד התורה, ובכלל זה כיבוד האנשים שמגלמים את התורה בידיעותיהם וחזונם. בה בעת, מדיניות זו משקפת גם נטייה אישית.

 

 



[1]   פחד יצחק, פורים, מאמר לד.

[2]   ר' צדוק הכהן, דברי סופרים, לב.

[3]   פחד יצחק, פורים, מאמרל

[4]   פחד יצחק, חנוכה, מאמר טז.

[5]   פחד יצחק, אגרות וכתבים, עמוד 223.

[6]   פחד יצחק, פסח, מאמר סא.

[7]   ראה את פינת המכתבים ב- Jewish Action (Summer 2002).

[8]   Hillel Goldberg, “Rabbi Isaac Hutner: A Synoptic Interpretive Biography,” Tradition 22:4 (Winter 1987), p. 28