הרב ויינברג על מרקסיזם ועל מנהיגות דתית

  • הרב יצחק בלאו

הרב ויינברג היה מבקר חריף של המרקסיזם והיה מודאג כי הסוציאליזם הופך לנטייה האינטלקטואלית והמוסרית השלטת במדינה היהודית הצעירה. במאמר, שפרסם בראשית שנות החמישים, הוא הדגיש את ההבדלים היסודיים בין יהדות מסורתית לבין מטריאליזם מרקסיסטי.[1] הוא הציע כי ההצלחות המדעיות המשמעותיות של המאה העשרים הובילו את האדם המודרני להניח ביהירות כי יש לו את היכולת לפתור את בעיות העולם. מנקודת מבט זו, הדת כובלת את האנושות ומעכבת אותה מיוזמתה היצירתית האיתנה יותר, כאמרתו המפורסמת של מרקס: "הדת היא אופיום להמונים". לאכזבתו של הרב ויינברג, רבים מיהודי המאה העשרים הזדהו עם הלך מחשבה זה.

ההיסטוריה של קידוש ה' על ידי יהודים מצביעה על כך שמאז ומתמיד אימצנו נקודת מבט המנוגדת לחלוטין למטריאליזם. יהודים לאורך ההיסטוריה היו יכולים בקלות לשפר את מצבם הכלכלי על ידי אימוץ דתה של המדינה בה התגוררו. הם סירבו אפילו כאשר משמעות הדבר הייתה רדיפה, מאסר או מוות, כיוון שרעיונות רוחניים הניעו אותם בעוצמה רבה יותר מאשר תמריצים כלכליים. כל ההיסטוריה היהודית משקפת את ניצחון הרוח על פני מטריאליזם גס.

המדע המודרני דוגל בכיבוש הטבע, אך הוא למעשה יוצר שיעבוד לטבע. הדגשת יתר של המדע מונעת את האנושות מלראות את עולם הרוח מעבר לסדרי הטבע. האמצעים הטכנולוגיים, המרשימים המאפשרים לאדם לחיות באמת ולהשיג את הדברים החשובים ביותר, הופכים לחיים עצמם. האדם בן זמננו מזהה בטעות את האמצעי כמטרה.

צעירים יהודים אידיאליסטים חשו במשיכתו של הסוציאליזם, תנועה הקוראת לצדק ושוויון מוגברים. אך כפי שהרמן כהן ציין, המחשבה המרקסיסטית היא תערובת הסותרת את עצמה. מצד אחד, המרקסיזם מכחיש את האותנטיות של דחפים מוסריים, ורואה אותם כביטוי של כוחות כלכליים. לפי המרקסיזם, אלו המקדמים דת ומוסר מנסים פשוט לקדם את האינטרסים של קבוצתם. מצד שני, המרקסיזם מציג את עצמו כמשואה של צדק. אותה תנועה מנסה לאחד פאתוס מוסרי עם הכחשת המוסר.

הרב ויינברג מעריך את גאוניותו של מרקס, ומייחס אותה לגנים היהודיים שלו, אך הוא מטיל את האשמה לאידיאולוגיה המרקסיסטית על השפעת התרבות הגרמנית. מישהו ששורשיו ברעיונות יהודיים אינו יכול לאמץ את ההסתכלות המטריאליסטית. לרוע המזל, מרקס גדל בבית מתבולל, ומעולם לא למד יהדות מקורית. בהינתן חינוך אחר, מישהו עם שכל כשלו היה יכול לתרום תרומה עצומה לעולם התורה.

הגרסה של מאמר זה שנדפסה ב'לפרקים' אינה כוללת כמה מן הפסקאות השליליות ביותר העוסקות במרקס, שהופיעו בגרסה מודפסת אחרת של המאמר. פרופ' מלך שפירא פרסם פסקאות אלו ב'כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג'.[2] בקטע הנוסף, הרב ויינברג מציין את האנטישמיות הארסית של מרקס, שכללה זיהוי יהודים עם כסף, רווח וריבית, וכן את ציטוט הבדיה האנטישמית כי המצרים גירשו את בני ישראל כיוון שהיו עם של מצורעים. אפילו הסוציאליסט משה הס היה מושא ללעגו של מרקס בשל הנוסטלגיה שלו לחיים היהודיים. השליליות של מרקס חושפת חוסר היכרות עם היהדות החיונית.

מה יצר הניסוי הסוציאליסטי הענק? הרב ויינברג כותב כי העולם התאושש זה עתה מאיום השטן הנאצי וכעת חי בפחד מהתפשטות השלטון הסוציאליסטי. ממשלה זו מקדמת אדישות לכבוד הפרט, כיוון שרק הקולקטיב הוא בעל משמעות עבורה. על אף שהסוציאליזם משמיע הכרזות רטוריות של שוויון וצדק, הוא יצר חברה חסרת חירויות בסיסיות וחסרת שוויון. הכוח שולט, והניהיליזם המטריאליסטי של הקומוניסטים מערער כל חוש של מצפון וחובה מוסריים.

סיכומו של המאמר מפנה את תשומת ליבנו בחזרה אל המדינה היהודית. הרב ויינברג רואה את המדינה כהזדמנות לממש את החזון הנבואי היהודי וליצור חברה של רוחניות ומוסר. יהיה זה חבל לבזבז הזדמנות זו בהליכה אחר אידיאולוגיה מטריאליסטית החוזרת אל האליליות, נגדה נלחמו היהודים תמיד. כפי שראינו בשיעור הקודם, הרב ויינברג שילב שאיפות עבור המדינה היהודית עם דאגה רצינית בנוגע לכמה מן ההיבטים האנטי-דתיים שלה.

המאמר הנידון כאן מבקר את המרקסיזם מנקודת מבט מוסרית ורוחנית. מאמר אחר מצביע על השגיאות ההיסטוריות בהגות המרקסיסטית. אין זה נכון כי אפשר להתחקות אחר כל המניעים האנושיים עד להתנגשות כלכלית של קבוצות שונות בחברה. למעשה, בחירות אנושיות כוללות מניעים נאצלים ומניעים אחרים שאינם כלכליים. הרב ויינברג משתמש בדוגמה של קין כדי להדגים את הנקודה. קין והבל חילקו ביניהם את העולם; לא הייתה להם סיבה להיכנס למאבק כלכלי בין צמיתים ואדונים או בין בעלי מפעלים והפרולטריון. הקרב שלהם מצביע על מקורות אחרים למניעים אנושיים.

המדרש (בראשית רבה כ"ב, ז) מציע את האפשרויות כי האחים רבו על מיקום המקדש או על אישה. האפשרות הראשונה מצביעה על כך שאנשים פועלים גם מתוך שכנוע ברעיונות רוחניים, בעוד האפשרות השנייה מראה כיצד אהבה או תאווה הן כוח מניע עוצמתי. הרב ויינברג מצטט את אמרתו המפורסמת של פסקל כי אם אפה של קלאופטרה היה בגודל שונה, כל ההיסטוריה הייתה משתנה. מרקסיסטים מראים צרות אופקים בניסיונם לייחס את כל המניעים האנושיים למקור אחד.[3]

הרב ויינברג על מנהיגות דתית

כמה מחיבוריו של הרב ויינברג והפירושים שלו לאגדות מתמקדים בתכונות הנחוצות למנהיגות. הגמרא (ברכות ד ע"א) מנגידה את התנהגותו של דוד לזו של מלכים אחרים. בעוד מלכים אחרים ישנו עד מאוחר, דוד קם באמצע הלילה כדי לשבח את ה'. בעוד מלכים אחרים ישבו עם פמליה גדולה לקבל כיבודים, ידיו של דוד התלכלכו כשענה על שאות הנוגעות לטהרת המשפחה. יתרה מכך, דוד לא התבייש להתייעץ עם מורו מפיבושת כדי לאשש את דיוק פסיקותיו ההלכתיות.

קריאה רגישה של גמרא זו חושפת תכונות החיוניות להנהגה. מלכים יכולים להצדיק קימה מאוחרת בתפקידים הרבים להם הם אחראים. אכן, מלכים רבים מדגישים את הזכויות והפריבילגיות הרחבות המגיעות עם התפקיד. התחשבות ברוחב תפקידם יכולה אפילו להצדיק ביטול זכויות מסוימות. דוד לא חשב במונחים אלו, ובחר להתמקד במקום זאת בחובות יותר מאשר בזכויות. מי שהיה רואה את דוד קם מוקדם ומתפלל לפני ה' היה עשוי לחשוב שהוא מפשוטי העם ולא מלך.

אלו העוסקים בנושאים כלליים שוכחים פעמים רבות את מצוקת האנשים הפרטיים. ניתן לסלוח למלך, החושב על הכלכלה, הביטחון הלאומי וכדומה, על כך שאינו שם לב למאבקיו של איכר או נגר מסוימים. דוד נמלט מסכנה מוסרית זו. הוא דאג לאנשים מסוימים שבאו אליו על שאלות המשליכות על חיי המשפחה שלהם.

יהירות מהווה מלכודת שכיחה נוספת של המנהיגות; מלכים רבים לאורך ההיסטוריה סבלו מחטא הגאווה. הרב ויינברג מביא סיפור על הקיסר הרומי נירון, שדרש לשמוע שבחים לקול השירה שלו למרות ששירתו הייתה זוועתית. דוד נמנע גם ממלכודת זו. הבאת פסיקותיו ההלכתיות תחת בחינתו של מפיבושת חושפת ענווה מרשימה ולא גאווה יתירה.[4]

הנושא של חמלה ודאגה כלפי יחידים מככב גם בתיאורו של הרב ויינברג את משה רבינו. לפי המדרש (שמות רבה ב, ב, ) ה' בחר במשה להיות מנהיג, לאחר שהוא הפגין דאגה רבה לצאן בו טיפל. כאשר משה מצא גדי שתעה מן העדר שותה מבריכה, הוא הביע חמלה כלפי היצור הצמא. הרב ויינברג רואה שתי תכונות בולטות בסיפור זה. חזונו הגדול של משה לא מנע אותו מלדאוג לחיה פשוטה. בנוסף, רועים רבים היו כועסים של הגדי ההפכפך, אך משה נמנע מלשפוט אותו עד שחקר לעומק, וגילה לבסוף כי לגדי הייתה סיבה טובה לברוח.[5]

למנהיג חייבים להיות חזון ואידיאלים המשפיעים על החלטותיו מעבר לסקרי דעת קהל. עבור הרב ויינברג, רבן יוחנן בן זכאי מייצג מנהיגות כזו. במהלך המצור הרומאי על ירושלים, רוב היהודים רצו להילחם ברומאים עד מוות בניסיון לשמר את הריבונות היהודית. רבן יוחנן בן זכאי הוקיר מאד את המקדש והעצמאות הלאומית, אך הוא ראה את המלחמה כאבודה. העוצמה המכרעת של האימפריה הרומאית, יחד עם פילוג פנימי של היהודים, הפכו את הניצחון הצבאי לבלתי אפשרי. כדי לשמר את היהדות, הוא בחר את הדרך הלא פופולרית של הידברות עם הקיסר אספסיאנוס.

הרב ויינברג משתמש בגישה זו בקריאה מבריקה של האגדה על מותו של רבן יוחנן (ברכות כ"ח ע"ב). ריב"ז מורה לתלמידיו להוציא מן הבית כלים כדי שלא יהפכו לטמאים ולהתכונן לבואו של המלך חזקיהו. הוא גם מברך אותם בברכה מפתיעה – "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". מדוע הוא בחר דווקא במסרי פרידה מסוימים אלו, שהוא מעביר לתלמידיו המסורים?

על אף שרבן יוחנן בן זכאי החליט החלטה מושכלת לוותר על המאבק עבור המקדש והעצמאות, הוא הוקיר מאוד את שני הדברים הללו, וחיכה לחזרתם. מתן ההוראות לתלמידיו בנוגע לדיני טומאה וטהרה מסמל את רצונו לראות את בניינו מחדש של המקדש והשבתם של סדרי הטהרה על כנם במלואם. כיוון שחזקיהו מָלך בזמן שהצטיין בלימוד וכבוד התורה, הוא מסמל התגשמות אצילית של ריבונות יהודית. כיוון שכך, המסר האחרון של רבן יוחנן מעביר את תקוותיו הן למקדש והן לריבונות יהודית.

ברכתו של רבן יוחנן מעבירה את המסר לפיו חי כל חייו. שלא כמו אותם פוליטיקאים, המוצאים באיזה כיוון ההמון הולך ורצים לראש הלהקה, רבן יוחנן היה בעל אמונות ודעות משל עצמו. במהלך תקופה של תפנית בהיסטוריה היהודית, הוא נקט בעמדה לא פופולרית וסייע לשמר את היהדות. ברצותו כי תלמידיו יחקו תכונה זו, הוא בירך אותם כי הם ייראו את ה' כמו שהם יראים מבני אדם; עליהם לחשוב באומץ על אידיאליזם ולא ללכת בדרך הקלה יותר של פופולריות.[6]

הצורך כי המנהיגים יפגינו מסירות לאידיאל עומד מאחורי פירושו של הרב ויינברג לחטא המרגלים. כמו רוב הפרשנים, הרב ויינברג תוהה מה היה חטאם של המרגלים; ככלות הכול, הם פשוט מילאו את שליחותם לדווח על הארץ. הוא מסביר כי הם היו חסרים התלהבות לאידיאל המאפשרת התגברות על מכשולים קשים. במקום זאת, הם פעלו יותר כמו פקידים בירוקרטיים, המסוגלים למלא את הטפסים הנכונים וללכת בשבילים מסומנים, אך לא להתגבר על אתגרים.

אם המרגלים לא היו מסוגלים ליותר מכך, הדבר לא היה מהווה כישלון רוחני; אך היה להם הפוטנציאל למשהו גדול יותר, והם נמנעו מכך בשל דאגות לרווח אישי. בהתבסס על פסקה מהזוהר, הרב ויינברג טוען כי המרגלים לא רצו להיכנס לארץ, כיוון שהם חששו שיאבדו את תפקיד ההנהגה בסדר החדש. פחדים כאלו גרמו לנסיגתם אל נקודת המבט הבירוקרטית הצרה, המאבדת את אומץ ליבה למול הקשיים.[7]

המסה על המרגלים מצדדת בכך שמנהיגים רוחניים יאמצו עמדה סגפנית יותר, הנמנעת מהנאות אישיות. העובדה, כי הכוהנים אינם בעלי אדמות משלהם, מעבירה את הצורך בכך שהמנהיגים יתעלו מעל שאיפותיהם. "מי שרוצה להשפיע על אחרים צריך לבזבז את כחו, את זמנו, את כבודו ואת כספו".[8] לדעתי, כמה מן הניסוחים בפסקה זו נראים חזקים מדי. מנהיג המתעלם מצרכים אישיים מסתכן בסכנות מסוימות, כולל האפשרות כי חוסר האנוכיות יצביע למעשה על זהות התלויה יותר מדי בתפקידו הרבני.

חיבור אחד מתווה בבירור ארבע פנים של המשרה הרבנית: לימוד תורה, פסיקת הלכה, נשיאת דרשות ותיאום פעולות החסד. הרב ויינברג מזכיר כיצד ישנם יהודים במזרח אירופה הבזים לתפקיד אחרון זה, וטוענים כי רבנים כאלו פשוט מחקים את מקביליהם הנוצרים. למעשה, טוען הרב ויינברג, תפקיד זה משקף פן חיוני של המנהיגות היהודית.

בהקשר זה, הוא מציע קריאה עמוקה של הסיפור על המועמד לגיור שביקש מהלל ללמד אותו את כל התורה על רגל אחת. הלל אמר לו "דעלך סני, לחברך לא תעביד (-השנוא עליך, לא תעשה לחברך)" (שבת ל"א ע"א). רבים תוהים כיצד עיקרון זה ממצה בצורה הולמת את התורה כולה. הרב ויינברג מסביר כי היהדות דורשת פעולות קונקרטיות ולא רק רעיונות מופשטים. דתות אחרות מדברות על אידיאלים תיאורטיים, אך אינן מצליחות לממש אותם ברשת של מעשים מוגדרים. הן יוצרות פרוזה ריקה מתוכן שאינה מתגשמת בחיים האמיתיים. הלל הודיע למתגייר כי היהדות מורכבת ממימוש האידיאלים המוסריים והאחרים בעולם הזה של מעשים מפורטים. בתגובה לאותן דתות המבקרות את היהדות כפורמלית יתר על המידה, הרב ויינברג טוען כי ניתן למצוא הרבה שירה וחוויה נפשית עוצמתית בתורה הבלתי משתנה שלנו. פסקה זו מהווה חלק מהוויכוח היהודי – נוצרי באופן מובהק.[9]

הרב ויינברג מסיים את המאמר בנקודה חשובה: הרב משפיע לעומק על קהילתו דרך דוגמה אישית. בסופו של דבר, הדוגמה של חיים אציליים מתבררת פעמים רבות כמשמעותית יותר מאשר ערב רב של דרשות וקונטרסים. אותו נושא חוזר גם בהספד יפה שנשא לזכרו של הרב חנוך עהרנטרוי (1854-1927), רב קהילת מינכן. שם, הרב ויינברג מתאר שני סוגים של מנהיגים בעלי השפעה – הדמות הציבורית הכריזמטית והדינאמית, והאדם השקט המוביל בדבקותו ודוגמתו. באופן מעניין, הרב ויינברג רואה את הרב עהרנטרוי כמשלב את שני סוגי המנהיגות.[10]

 



[1] לפרקים, עמ' 578-582.

[2] כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, כרך ב', עמ' 404-409.

[3] לפרקים, עמ' 339-340.

[4] שם, עמ' 394-396.

[5] שם, עמ' 498-501.

[6] שם, עמ' 382-386.

[7] שם, עמ' 506-509.

[8] שם, עמ' 508.

[9] שם, עמ' 287-292.

[10] שם, עמ' 406-407.