ה-12 ביולי 2006: מלחמת לבנון השנייה (א)

  • הרב אביעד תבורי
במאי שנת 2000, לאחר 18 שנים של שהייה בלבנון, יוצא צה"ל מדרום לבנון. כתוצאה מכך, חיזבאללה פורס את כוחותיו באזור וממשיך בפיגועי הטרור נגד ישראל. ביולי 2006 תקפו מחבלי חיזבאללה כוחות ישראלים בגבול. האירוע הסתיים בשלושה חיילי צה"ל הרוגים ושניים חטופים.
בתגובה, ממשלת ישראל החלה בתקיפות אויריות על תשתיות בלבנון. רצף האירועים הוביל בסופו של דבר לפלישה קרקעית של צה"ל לדרום לבנון, שהחלה למעשה את מלחמת לבנון השנייה. אלפי חיילי מילואים קיבלו צו חירום וגיוסו למערכה. מנגד, צבא חיזבאללה תקף את ישראל באלפי רקטות, כאשר מטרתם המוצהרת היתה לפגוע בעורף האזרחי של המדינה.
במהלך המלחמה הזו התרחש מעשה הגבורה של רס"ן רועי קליין הי"ד אשר הרעיש את כל המדינה. בעת הקרב נזרק לעבר חייליו רימון, רועי קפץ על הרימון, תוך כדי צעקת "שמע ישראל", ובכך הקריב את חייו למען חייליו.
לאחר 34 ימים, ב-14 באוגוסט, המלחמה הסתיימה. במהלכה איבדה ישראל 121 חיילים ו-44 אזרחים.
בתחילת הדרך, המלחמה נתמכה על ידי הסכמה רחבה בקרב האוכלוסייה הישראלית. עם זאת, ככל שחלף הזמן ומספר הנפגעים עלה, התמיכה פחתה והפכה לביקורת חריפה על צה"ל והממשלה על חוסר המוכנות למלחמה. בין היתר נטען כי חיילי המילואים לא היו מצוידים וכי הכוחות לא היו ערוכים ומאומנים לקרב.
במהלך השנה וחצי אחר תום המלחמה, הוקמה ועדת חקירה רשמית ללימוד לקחי המלחמה – "ועדת וינוגרד". תוצאות הועדה מעידות על כשלים רבים בהתנהלות הצבא והממשלה, לפני המלחמה ובמהלכה.
לאחר המלחמה ניגש אל אבי ז"ל, הרב בנימין תבורי, אחד מתלמידיו שלחם במלחמה. החייל, אשר היה כהן, נקלע למצב קשה: מפקדו הישיר נהרג במלחמה, ונודע לחיילים כי לא יהיה פינוי גופות מוסק. כלומר, החיילים יצטרכו לשאת את הקצין שלהם באלונקה. החייל ההוא היה חלק מקבוצה מצומצמת שקיבלה את הפקודה לשאת את גופת הקצין לאזור בטוח.
במרבית המקרים, על כהן להימנע מממגע עם גופה, אלא אם כן מדובר במצב של פיקוח נפש. עם זאת, במקרה זה, למרות שהיו מספיק חיילים לשאת את האלונקה, החייל חש צורך להשתתף עם חבריו לנשק, ולתת כבוד אחרון לקצין שלו. האם במצב כזה אכן היה  מותר לו לעשות זאת?
בשיעור של היום נדון בשאלות הנוגעות לכהן המשרת בקרב. ברצוני להדגיש כי אין בכוונתי לתת כאן פסק הלכה, ומטרת המאמר לשתף במחשבות ודילמות הנוגעות לשאלה זו.[1]
 

שבט לוי בזמן המלחמה

האם כהנים מחויבים להילחם במלחמה? הרמב"ם כותב שכהנים פטורים מלשרת בצבא:
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים [...] לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל. (הלכות שמיטה פי"ג, הי"ג)
אמנם, מספר פרשנים הטילו ספק במקור ההלכה הזו.[2] הרב שמעון פדרבוש (1892-1969), הרב הראשי לפינלנד, מביע את הפתעתו מהטלת ספק זו. לטענתו, הדין נדרש מפסוק מפורש.[3] בתחילת ספר במדבר, משה פוקד את עם ישראל בכל שבט. אולם לגבי שבט לוי מצווה משה:
אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ: (במדבר א, מט-נ)
הרב פדרבוש מצטט פרשנים רבים המציינים כי מטרת המפקד היא מוכנות למלחמה. מסיבה זו, שבט לוי אינו נספר יחד עם כולם, היות והם פטורים מלחימה.
ברם, למרות שהמקורות מצביעים על כך שכל שבט לוי פטור מלחימה, ישנם מקורות סותרים. אחת הדוגמאות עולה במשנה המפרטת את כל אלה אשר פטורים משירות צבאי.[4] לדוגמה, התורה פוטרת משירות צבאי כל חייל שהתארס וטרם הספיק להתחתן. אמנם, המשנה קובעת כי כהן שהתארס לגרושה אינו פטור מהלחימה. ממילא, מוכח כי כהנים נלחמים במלחמות!
כדי ליישב את הסתירה, הפוסקים מציעים שהלווים יכולים להשתתף במלחמה באחת משני אופנים. יש היתר ללווים להשתתף במאמצי המלחמה, אך לא בשדה הקרב עצמו. או לחילופין, למרות שהם פטורים, מותר להם להילחם בהתנדבות.[5]

 

טומאת כהנים

במהלך מלחמת העולם הראשונה פנתה ממשלת בריטניה לרב הראשי של הממלכה המאוחדת הרב יוסף צבי הרץ (1872-1946) וביקשה את דעתו בנוגע לגיוס כהנים לצבא הבריטי.[6] ההנחה היתה כי כהנים אינם יכולים להשתתף במלחמה, הואיל ולכהנים אסור לבוא במגע עם גופות. זאת, יש לציין, למעט מקרים בהם מדובר בקרובי משפחת הכהן או במתים שנמצאו ללא טיפול בצד הדרך ('מת מצווה').
הרב הרץ מתיר את הגיוס, ומציע כמה סיבות מדוע איסורי טומאה לכהן אינם חלים בשעת מלחמה:[7] ראשית, חייל הנופל בקרב נחשב למת מצווה. שנית, החשמונאים מספקים תקדים היסטורי לכהנים שבכל זאת יצאו למלחמה. שלישית, התורה מזכירה באופן מפורט את הפטורים מלחימה, וברשימה זו לא נכללו הכהנים.
מנגד, החולקים סוברים כי דין 'מת מצווה' חל רק בנסיבות ייחודיות מאוד. הלכך, לא ניתן ליישם זאת על כל מוות במלחמה.
הרב שמריה מנשה אדלר (1869-1959), תלמיד חכם בולט שהיגר מפולין לאנגליה, חלק בחריפות על ראיותיו של הרב הרץ.[8] בסופו של דבר הוא הסכים עם מסקנתו של הרב הרץ, אך מסיבות שונות. הרב אדלר אף תקף את הרב יצחק הלוי הרצוג, אז רבה של בלפסט (לימים הרב הראשי האשכנזי של ישראל), שטען כי על הממשלה לא לגייס כהנים.[9]
 

מת מצווה וכהנים

המשנה מלמדת שעל אף שלכהן גדול אסור לגעת במתים, במקרה נדיר, בו הוא היחיד שיכול לקבור את המת, אזי הוא מחויב לטפל בגופה. זאת, מהסיבה הפשוטה שמצות קבורת המת גוברת על איסור הכהן להיטמא. וכך אומרת המשנה:
כהן גדול ונזיר אינן מיטמאין בקרוביהן אבל מיטמאין למת מצוה. (נזיר ז, א)
הגמרא מדייקת שהדין חל רק אם אין אנשים אחרים בסביבה שיכולים לקיים את המצווה. מעתה, בחלק מהמקרים ניתן לכאורה להרחיב את ההגדרה של מת מצווה וליישם אותה בהתאם.
בגמרא טוען רבי חייא כי ביום בו נפטר רבי יהודה הנשיא "בטלה קדושה".[10] תוספות מזכירים כי אחד הראשונים, הרב חיים כהן, הבין את הקטע הזה כמתיר לכהנים לגעת בגופות.[11] הוא קורא את לשון הגמרא ומבין כי "בטלה קדושת כהונה". הרב חיים הכהן אף סבור "אילמלי הייתי כשנפטר ר"ת הייתי מטמא לו".
הסיבה לכך נובעת מכך שאנשים גדולים, "צדיקים" או אפילו מנהיגים לאומיים – הם בעלי מעמד של מת מצווה. ממילא, סטטוס זה מאפשר לכהנים לטפל בגופה ולהיטמא בגללה.
אני מציין את המקור הזה כדוגמה כיצד ניתן ליישם את העיקרון של מת מצווה עבור מקרים אחרים ההכוללים קבוצת אנשים גדולה יותר מאשר גופה אקראית בצד הדרך. עם זאת, קשה ליישם באופן אוטומטי את המושג של מת מצווה על כל החיילים הנופלים בקרב.
כיום, רוב הפוסקים סוברים כי דיני הטומאה עבור כהנים חלים גם היום.[12] עם זאת, יש החולקים על כך. הרב אברהם בן דוד (הראב"ד, בערך 1125–1198, פרובנס), טוען כי לכהנים בימינו מותר לגעת במתים מכיוון שכיום כולם טמאים.[13] הראב"ד סבור כך מפני שאם כהן כבר טמא, הרי שאין שום איסור עליו להמשיך להיות טמא.[14]
 

ברכת כהנים

יש פוסקים שחוששים להתיר לכהנים להילחם, שכן ברגע שהם נוטלים חיי אדם, אין הם רשאים לברך את ברכת כהנים. מאותה סיבה, אוסר רבי יוחנן בגמרא על כהן שהרג אדם לברך ברכת כהנים.[15] המקור להלכה זו, נעוץ בדברי הנביא:
וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: (ישעיהו א, טו)
פסוק זה מרמז שאם ידיו של אדם "מלאות בדם", כלומר, אם הוא הרג בן אדם אחר, הקב"ה יתעלם מהברכה שהוא מברך בנשיאת כפיו. רבים הבינו מכך שכהן שהרג אדם אחר אינו אמור לברך את ברכת כהנים, משום שברכתו לא תתקבל.
רבי יוסף קארו קובע כי דין זה חל אף במקרים בהם אדם נהרג בשוגג על ידי כהן.[16] עם זאת, ישנם פוסקים הטוענים כי במקרים של מוות בשוגג, הכהן יכול לברך את הברכה, במידה ויעשה תשובה.[17]
מה באשר לחייל שהורג בכוונת מזיד בעיצומו של קרב? שאלה זו הועלתה על ידי הפוסקים שהוזכרו לעיל בהקשר לגיוס כהנים במהלך מלחמת העולם הראשונה.
הרב שמעון סופר (1850-1944), נכדו של החת"ם סופר והרב הראשי של העיר ערלוי בהונגריה, דן בשאלה האם לחיילים החוזרים ממלחמת העולם הראשונה מותר לברך ברכת כהנים. למסקנה הוא מתיר משתי סיבות:
  1. בזמן המלחמה חייל איננו יודע בוודאות אם הוא הרג.
  2. בזמן המלחמה ההריגה נעשית באונס,[18] כך שלא ניתן להגדיר את הפעולה כמזיד או כשוגג.
הרב עובדיה יוסף דן בשאלה זו בצורה מפורטת בנוגע לחיילי צה"ל ההורגים את אויבי ישראל במהלך הקרב.[19] ראשית, טוען הרב עובדיה כי יש מחלוקת בין הפוסקים אם דין זה חל על הרג של גויים באותה מידה שחל במקרים בהם הנהרג הוא יהודי. שנית, הוא מצטט פוסקים הסוברים כי כהן יכול לברך ברכת כהנים לאחר הרג באונס. כלומר, חייל ישראלי שנלחם להגן על העם היהודי ממלא מצווה במעשיו, וממילא הוא נמצא במצב טוב יותר מכהן שהרג באונס. לפיכך, מסכם הרב עובדיה שלכהן מותר לברך את הברכה.[20]
הרב הרשל שכטר מצטט את הרב יוסף דב סולובייצ'יק, הסובר כי השאלה ההלכתית איננה נפתרת בקלות רבה כל כך.[21] כאשר הוא דן בעניינו, הרב שכטר מצטט את דברי הקב"ה לדוד:
וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בנו בְּנִי אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ-לֹהָי: וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי: הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו: הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם: (דבה"י א כב, ז-י)
בפשטות, הפסוקים עוסקים בדם של אויבי ישראל שנשפך, ובכל זאת הקב"ה מונע מדוד לבנות את בית המקדש. ואכן, הרעיון ששפיכת דמים מותירה כתם על האדם, גם כאשר הדבר נעשה באישור או אפילו לשם מצווה, מוזכרת בכמה מקורות אחרים.
לאחר שפנחס הורג את זמרי וכוזבי בת צור, הקב"ה מכריז:
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר כה, יא-יג)
גם החזקוני על אתר[22] וגם הרב נפתלי צבי יהודה ברלין[23] (1816-1893) מסבירים כי למרות שפנחס עשה את הדבר הנכון, ברית השלום נדרשת כדי לוודא שכתם ההרג לא ישפיע על נשמתו.
*
ה' עז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.
בשבוע הבא נמשיך לדון בשאלות שעלו במהלך המלחמה.
 
 
 
 
 
[1] אבי ז"ל אמר לי שכאשר הוא הזכיר את השאלה הזו בפני הרב הרשל שכטר, הרב הגיב שבנסיבות המאוד ספציפיות האלו אכן המעשה היה מותר. אני מבין כי הוא התייחס לעובדה שכל הסיפור התרחש במהלך הקרב, וכפי שהסברנו בשיעורים הקודמים, דבר זה עלול להיות סיבה לקולות מסוימות.
[2] ראו: בית דוד כרך א' סימן לח.
[3] משפט המלוכה בישראל, עמ' 194.
[4] סוטה מג ע"א.
[5] ראו: הרב אליעזר ולדנברג, הלכות מדינה, כרך ב', פ"ג. וכך גם בספרו של הרב פדרבוש הנ"ל, עמ' 195.
[6] ראו: הרב שלמה זוין, לאור ההלכה, עמ' 59.
[7] The Jewish Chronicle, 14/04/1916.
[8] מראה כהן, פרק 147.
[9] The Daily Express, 24/05/1916.
[10] כתובות קג ע"ב.
[11] ראו שם ד"ה אותו.
[12] שולחן ערוך יורה דעה סימן שסט סעיף א'; רמב"ם הלכות אבל (פ"ג, ה"א).
[13] הפוסקים חולקים האם הוא מתיר היום לגעת במתים (רבי עקיבא איגר) או שיש כיום עדיין איסור מסוים במגע עם גופות.
[14] ראשונים אחרים אינם מסכימים וקובעים כי הדבר מותר רק כאשר הכהן נמצא למעשה במצב של טומאה, למשל כאשר הוא בזמנים בהם אחד משבעת קרובי המשפחה שלו נפטרו והוא נדרש להיות טמא. על סמך פסק זה, יש הסוברים כי כהנים המעוניינים ללמוד רפואה יכולים לבצע נתיחות בתנאי שהם במצב של טומאה מתמשך. על ראו: הרב שלמה גורן, תורת הרפואה, עמ' 256.
[15] ברכות לב ע"ב.
[16] אורח חיים (קכ"ח, לה).
[17] ראו הגהת הרמ"א שם.
[18] הלכות תשובה (פ"ד, הי"א).
[19] שו"ת יחווה דעת (ב, יד).
[20] ראו: הרב שאר-ישוב כהן, תחומין, כרך ו', עמ' 31-44.
[21] נפש הרב, עמ' 132.
[22] הוא מצטט את דברי רבי יוחנן ומסביר שא-לוהים מרגיע את פנחס שהוא עדיין יוכל לשמש ככהן משום שפעל "לשם שמים".
[23] פירוש העמק דבר, תחילת פרשת פנחס.