ה-12 ביולי 2006: מלחמת לבנון השנייה (ב)

  • הרב אביעד תבורי
במהלך מלחמת לבנון השנייה, הרבה חיילים ישראלים נקלעו למצב בו הם נותרו ללא ציוד בסיסי הנדרש למילוי משימתם על אדמת לבנון. היו חיילים שנצטוו לשאת כמות גדולה של מנות קרב ואף היו שקיבלו פקודה לחפש אוכל בכפרים לבנונים. אחד מעמיתי, קצין במילואים ביחידה מובחרת, תיאר לי כיצד היחידה שלו אפתה פיתות ובישלה אורז בכפר ערבי תוך שימוש בכלי בישול מקומיים.
בין היתר, נשאלו שאלות הלכתיות הנוגעות להיתר אכילת אוכל שאינו כשר. ראשית יש לציין כי במצב של פיקוח נפש ודאי שמותר ואף נדרש לאכול אוכל לא כשר. אך, ממספר מקורות הלכתיים עולה כי ישנו היתר ייחודי לאכילת אוכל לא כשר בזמן מלחמה.[1]
 

היתר לאכול אוכל שאינו כשר

התורה מציינת שכאשר העם היהודי ייכנס לארץ ישראל, תותר לו אכילה משלל המלחמה:
וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ: וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא  נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: (דברים ו, י-יא)
הרמב"ם מבין שפסוקים אלה מתייחסים לכל המלחמות, ובכך מהווים מקור להיתר אכילת אוכל שאינו כשר בשעת מלחמה:
חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים,
וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן. (הלכות מלכים פ"ח ה"א)
עם זאת, הרמב"ן חולק וקורא את הפסוקים הללו אחרת. לדבריו, הפסוקים מתייחסים אך ורק לאותו אירוע בו נכנס לראשונה עם ישראל לארץ. בפירושו לפסוקים הוא כותב:
ועל דעת רבותינו (חולין יז א) ירמוז עוד, כי הטוב ההוא אשר ימצא בבתים המלאים מותר אפילו היו שם דברים הנאסרים בתורה, כגון קדלי דחזירי או כרמים נטועים כלאים או ערלה. (רמב"ן דברים ו, י)
בהמשך דבריו, הרמב"ן מזכיר דיון המובא במסכת בחולין באשר להיקפו של היתר זה:
והיה ההיתר הזה עד שאכלו שלל אויביהם. ויש אומרים בשבע שכבשו.
לאחר מכן הוא מצטט את פסק הרמב"ם שהוזכר לעיל וחולק על דעתו:
ואין זה נכון, שלא בשביל פקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה, אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן התיר להם שלל אויביהם. ולא בכל חלוצי צבא, אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו כמו שמפורש בענין.
נראה כי מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן נסובה סביב שלושה צירים מרכזיים: (1) המצבים בהם חל ההיתר, (2) על מי חל ההיתר (3) ומתי חל ההיתר. ראשית, בעוד שהרמב"ם סבור שהיתר חל בכל המלחמות, הרמב"ן סבור שמדובר בהיתר המתייחס למלחמות הכיבוש של יהושע כאשר עם ישראל נכנס לארץ. שנית, הרמב"ם סבור שההיתר חל רק על חיילים בזמן המלחמה, ואילו הרמב"ן סבור שזהו היתר גורף על כל העם אשר נכנסו לארץ. שלישית, הרמב"ם טוען כי ההיתר חל רק במצבים בהם החיילים רעבים. לעומת זאת, הרמב"ן סבור שהוא חל באופן גורף אף במקרים בהם אין כלל רעב.
הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ז, 1886–1959), מנסה להסביר את המחלוקת.[2] לפיו, הרמב"ם מבין שההיתר שהתורה נותנת מבוסס על מציאות המלחמה. מנגד, הרמב"ן מבין שההיתר נוגע לעצם האוכל עצמו (החפצא) שהותר בזמן הכניסה לארץ ישראל. הסבר זה מצדיק את פסק הרמב"ם אשר מעניק היתר לחיילים בלבד. כמו כן, סביר בהחלט שהיתר המבוסס על מציאות הקרב שייך לכל המלחמות. אולם, קשה יותר לומר כיצד הסבר זה מבאר מדוע הרמב"ם מגביל את ההיתר למצבים בהם החיילים רעבים.
הפוסקים מבינים כי כל דיון בשאלה האם היתר התורה חל היום, חייב להיות מבוסס על דעת הרמב"ם. עם זאת, הרב יוסף באב"ד, בעל המנחת חינוך, מבין כי ההיתר יכול לחול אף בהתבסס על דעת הרמב"ן, כאשר מדובר במלחמות בהן נכבשת ארץ ישראל על ידי כוחות ישראליים.[3] בהקשר זה הוא מתלבט מה יהא דינה של ארץ ישראל לאחר שהיא נכבשה, נאבדה ושוב נכבשה.
 

היקף ההיתר וטיבו

רבי יוסף קארו כותב שההיתר של הרמב"ם לא מוגבל רק לחיילים רעבים. לדבריו, במקרה של רעב ממשי ישנה סכנת נפשות וממילא מותר לאכול.[4] כל ההיתר נוגע אפוא לאכילה החיונית להתנהלות בקרב.
לעומתו הנצי"ב (הרב נפתלי צבי ברלין) מבין שההיתר עבור כלל החיילים מבוסס על העיקרון הידוע של פיקוח נפש. בפירושו לתורה הוא כותב:
אבל לל״ק דאפילו דישראל שרי מבואר שהוא משום פקו״נ שכל הקפדה במאכלים בשעת מלחמה מביא לסכ״נ.[5]
ניתן להשתמש ברעיון זה כדי להסביר את הרציונל של הרמב"ם. יתכן ואכן חיילים מסוגלים "לשרוד" פיזית על ידי אכילת אוכל בסיסי; אמנם, בעת מלחמה, חיילים צריכים להיות בשיאם, מבחינה רוחנית ופיזית. כלומר, אי אפשר לחכות למצב של פיקוח נפש כדי להתיר לחיילים לאכול אוכל לא כשר. בהקשר זה נוכל לצטט את המשפט המפורסם "הצבא צועד על קיבתו", המדגיש את חשיבותה המכרעת של התזונה עבור התנהלותו של הצבא.[6]
לחילופין, יתכן שהלכה זו היא היתר מיוחד של התורה בזמן המלחמה. כלומר, דווקא במקום כל כך קיצוני ויוצא דופן של שדה קרב, דרושים צעדים קיצונים כאלו. מכאן ניתן להסיק שאין זה היתר אידיאלי, וכולו עוסק בדיעבד.
כדי להבין אפשרות זו, נזכיר היתר דומה הניתן בזמן המלחמה – דין אשת יפת תואר. דין זה מאפשר לחיילים במהלך המלחמה לקיים יחסי אישות עם שבויות ולהתחתן איתן. חז"ל מבינים שלא מדובר בהיתר לכתחילה, אלא היתר המבוסס על העיקרון של "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע". כלומר, זוהי תגובה של התורה לנטיותיו השליליות של האדם.[7] באופן דומה, מזכיר הרמב"ם דין זה יחד עם ההלכה המתירה לאכול אוכל לא כשר בזמן המלחמה:
וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו. (הלכות מלכים שם, ה"ב)
ההשוואה של הרמב"ם מצביעה אפוא על כך ששתי הדינים מיושמים רק בדיעבד. יתרה מזאת, הקשר בין הלכות אלו מוכח אף בלשון הרמב"ם. תוך כדי עיסוק בדין אדם שהיה ביחסים עם שפחה שאינה יהודיה, הרמב"ם כותב:
התשובה [אין לה דין יפת תואר], לפי שזאת נתייחדה בדין תורה, משום שהותר ליקחה לאשה באותה העת, ר"ל בעת הכבוש, כשהיא בגיותה, מפני שלא דברה תורה אלא כנגד היצר כמו שהותר להם באותה העת לאכול האסורים ובתים מלאים כל טוב אפילו קדלי דחזירי, ואין להקיש על זה.[8]
מכאן שהיתרו של הרמב"ם מבוסס על העיקרון של "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע".
 

יישום ההיתר בעבר

הרב ישראל מאיר כגן, החפץ חיים (1839–1933), כתב את השו"ת ההלכתי הראשון הנוגע לחיילים יהודים – 'מחנה ישראל'. קהל היעד שלו היו נערים יהודים ששירתו אז בצבא רוסיה הצארית. בספרו הוא מתנגד בתוקף לרעיון לאכול אוכל לא כשר במהלך השירות הצבאי.[9] החפץ חיים טוען שאפשר לשרוד מבלי לאכול בשר לא כשר. כמו כן, הוא מעודד את הקהילות היהודיות לפתוח את בתיהן בפני החיילים ולהציע להם אוכל כשר.
במהלך מלחמת העולם השנייה, נשאל הרב הראשי הרב הרצוג האם חיילים מהבריגדה היהודית מורשים לאכול אוכל לא כשר. בתשובתו הוא מצטט את המקורות הנ"ל וטוען כי גם על פי דעת הרמב"ם, אין מקום להקל.[10] לדבריו, היתרו של הרמב"ם נוגע רק למלחמה שנוהלה לחלוטין על ידי יהודים, ואילו במלחמת העולם השנייה חיילים יהודים היו רק שותפים בקואליציה שלמה שנלחמה במלחמה עולמית.
לאחר מכן מוסיף הרב הרצוג הערה חשובה. אף על פי שמלחמת העולם השנייה לא הייתה מלחמה יהודית "קלאסית", טען הרב הרצוג כי עדיין חשוב להשתתף בה מכיוון שמטרת האויב היתה להשמיד את העם היהודי.
הרב אברהם אבידן, סגן הרב הראשי לצה"ל, התייחס לשאלה שעלתה במהלך מלחמת לבנון הראשונה. הוא נשאל על ידי חיילים האם מותר להם לאכול את הפירות והירקות הגדלים בכפרים המקומיים בלבנון. אף על פי שתשובתו דנה בשאלות שונות משלנו, הוא מזכיר בין היתר את היתר הרמב"ם. הוא מצטט את ההסבר הנ"ל של הכסף משנה יחד עם הסבר של הרב יצחק זאב סולובייצ'יק על הרמב"ם, ומסיק כי דעות אלו מובילות אותנו לפסיקה כי הצרכים המיוחדים של המלחמה מתירים לחיילים לאכול אוכל לא כשר גם אם הם אינם נמצאים במצב של סכנת חיים.
הרב מרדכי הלפרין, מומחה לאתיקה רפואית ורב צבאי לשעבר, דן בספרו במצב בו יחידה מובחרת שנמצאת עמוק מאחורי קווי האויב מצאה מחסן של אוכל לא כשר. במקרה ספציפי זה, היו לחיילים מנות קרב משלהם. האם עדיין היו מתירים להם לאכול את האוכל הלא כשר?
ראשית, הוא מזכיר כי שאלה זו קיימת רק על פי דעת הרמב"ם, שהרי על פי הרמב"ן, הדין אינו תקף כיום. עובדה זו הופכת את שאלתנו למחלוקת ראשונים. מעתה, היות ותוקף הדין שלפנינו הוא דאורייתא, וספק דאורייתא לחומרא – פוסקים כמו הדעה המחמירה. לדעתו עניין זה מהווה סיבה מספקת כדי לאסור על אכילת אוכל לא כשר.
הרב הלפרין טוען שגם לפי הרמב"ם, דבר זה יהיה אסור. הוא מבין (כפי שהוסבר לעיל) שההיתר של הרמב"ם הוא אך ורק בדיעבד. לפיכך הוא מסיק כי על פי כל הדעות, החיילים אינם רשאים לאכול את האוכל הלא כשר, אלא אם כן הם נמצאים במצב של פיקוח נפש.[11]
עם זאת, בשנת 2006, לאחר מלחמת לבנון השנייה, בגלל נסיבותיה המיוחדות, הוסיף הערה למאמר זה:
לאור הנסיון של מלחמת לבנון השניה. הוספתי בשנת תשס"ו את האזהרה הבאה: חייבים להדגיש כי האמור למעלה נכון כאשר כבר נגמרה המלחמה. כדברי הרמב"ם "ויכבשום" וכו'. אבל כאשר הלחימה עדיין נמשכת כמו במלחמת לבנון השניה, יש לנהוג ע"פ דברי הנצי"ב "שכל הקפדה במאכלים בשעת מלחמה מביא לסכנת נפשות" שהרי המציאות כפי שנתבררה במלחמה מוכחת כדבריו. [12]
נסיים כאן במילות של הרמב"ם המתארות את העתיד המשיחי:
ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. (הלכות מלכים יב, ה)
שנזכה שהימים האלו יגיעו במהרה ובימינו.
 
 
 
 
 
 
 
 
 

[1] במהלך המלחמות הרבות של מדינת ישראל, שאלה זו טופלה ונידונה שוב ושוב. ראו אצל הרב שילה רפאל, משכן שילה, עמ' 303-309; וכך גם אצל מתן גלידאי בתחומין כרך כ"ז, עמ' 399-407. 
[2] חידושי הגאון רבינו חיים, חולין יז ע"א.
[3] מנחת חינוך, תקכז, ו.
[4] כסף משנה, הלכות מלכים פ"ח, ה"א.
[5] העמק דבר, דברים ו, י.
[6] הסבר זה אינו מסביר מדוע הרמב"ם מתיר יין שנמזג בשירות עבודת האלילים (יין נסך), שכן איסור כל כך חמור לא ידחה מפני פיקוח נפש. ראו שאר פירושו של הנצי"ב, בהן הוא מתייחס לשאלה זו.
[7] ראו: בבלי קידושין כא ע"ב.
[8] שו"ת הרמב"ם סימן ריא.
[9] פרקים כג-כה.
[10] היכל יצחק, אורח חיים, סימן מב.
[11] 'רפואה, מציאות והלכה', עמ' 137-142.
[12] שם עמ' 142.