ה-27 בדצמבר 2008: מבצע עופרת יצוקה (א)

  • הרב אביעד תבורי

רקע למבצע עופרת יצוקה

בקיץ 2005 מדינת ישראל הוציאה לפועל את תוכנית ה'התנתקות' מחבל עזה, בתקווה להביא את האזור למציאות בטחונית טובה יותר. למרות זאת, פיגועי הטרור וירי הרקטות לא פסקו.
בין השנים 2006 ל-2008 נמשכו העימותים בין ישראל לבין אירגון הטרור חמאס. בשנים אלו, ניסה חמאס לחטוף ללא הרף חיילים ישראלים. ביוני 2006 תקף חמאס כוח ישראלי שהוצב ליד הגבול. בהתקפה נהרגו שני חיילי צה"ל וחייל אחד, גלעד שליט, נפל בשבי. עימותים פנימיים וצבאיים בין הרשות הפלסטינית (בראשות פת"ח) לחמאס הובילו בסופו של להשתלטות חמאס על רצועת עזה ביוני 2007. מדינת ישראל, הרואה בחמאס אירגון טרור שאשם ברצח חפים מפשע, לא הכירה בחמאס כסמכות שלטון לגיטימית. בתגובה, ישראל הטילה אֶמְבַּרְגוֹ על עזה, במטרה להגביל יכולתו של החמאס לצבור נשקים ויכולות צבאיות נוספות.
ב-24 בדצמבר 2008 נורו מעל 60 רקטות מרצועת עזה לעבר שטח ישראל. שלושה ימים לאחר מכן, פתחה ישראל במבצע "עופרת יצוקה", שנמשך עד להפסקת האש ב-18 בינואר 2009.
בשלישי בינואר נכנס צה"ל בכוחות רגליים לשטח הרצועה. בחמישי בינואר החל צה"ל להילחם במרכזים העירוניים הצפופים של עזה. חמאס הגיב במתקפת רקטות ומרגמות לעבר יעדים אזרחיים בדרום ישראל, שהגיעו עד לבאר שבע ואשדוד.
אחד הסיפורים המטלטלים שאירע באותו זמן, הוא סיפורו המרגש של סגן אהרון קרוב. קרוב היה אז קצין בצנחנים שיחידתו נשלחה לחזית הקרב בעזה. ביום חתונתו נקרא קרוב לחזית, וכמה שעות לאחר חופתו היה כבר בעיצומה של לחימה ברצועת עזה. ב-13 בינואר אירע פיצוץ שפצע אנושות את קרוב, ועלה ספק אם הוא ישרוד בחיים. לאחר תקופת שיקום מופלאה וקשה, החלים אהרון מפציעותיו ונולד לו ילד.
אביו, הרב זאב קרוב, ראש ישיבת ההסדר קרני שומרון, התראיין ביום בו נפצע בנו. במילותיו המרגשות הוא ציטט את המשנה הקובעת כי עבור מלחמת מצוה, אפילו חתן וכלה חייבים לעזוב את חתונתם כדי לשרת את העם היהודי. בשיעור של היום, נבחן דין זה.
 

המצוה להילחם במלחמה

הרמב"ם מונה שלושה סוגים של מלחמות מצווה:
אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. (הלכות מלכים פ"ה ה"א)
שתי הדוגמאות הראשונות הן מלחמות בהן נדרשת לחימה לקיום מצווה – מחיית זכר עמלק ומלחמת שבעת העממים (עשה קפז-קפח בספר המצוות). כמו כן, מצוות יישוב ארץ ישראל עשויה אף להיחשב מלחמת מצווה (ראה על כך בשיעור מס' 16 בסדרה זו). אמנם, מהי המצוה המתקיימת במלחמת "עזרת ישראל מיד צר"?
ניתן לומר שהרמב"ם מתייחס למצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ"[1] אשר חז"ל מפרשים כמקור לחובה להציל חיי יהודי (פיקוח נפש). עם זאת, יש קושי גדול בהצעה זו היות ובמלחמה אדם מסכן את חייו, ואולי אף מקריב אותם כדי להציל אחרים, דבר שנדמה שחורג מהתחום של 'לא תעמוד'. לפיכך, לא סביר שזוהי המצווה עליה מבוססת לחימה במלחמה הגנתית.
הרב יאיר קאהן מציע כי מצווה זו מתייחסת לזכות ההישרדות הטבעית של כל אומה ואינדיבידואל.[2] מבחינה זו, תגובה לאיום של צבא או אדם עוין באמצעות הגנה או התקפה, מבוססת על זכות האדם הבסיסית הזו, לחיות ולהתקיים.
כלל ידוע בהלכה כי "הבא להורגך השכם להורגו". כלל זה, אשר מעניק לגיטימציה להגנה עצמית, מבוסס על הגיון דומה לזה שמתאר הרב קאהן. הגמרא דנה בהיתר שהתורה נותנת לבעל הבית להרוג עבריין הפורץ אל ביתו בלילה, דין המכונה 'הבא במחתרת'.[3] בספר שמות נאמר:
אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים (שמות כב, א)
הגמרא מסבירה כי ההיתר להרוג את הפורץ מבוסס על הדין של "הבא להורגך השכם להורגו". כלומר, התורה מתירה לאנשים להגן על עצמם כאשר הם מצוים תחת איום.
בפשטות נראה כי הפסוק מהווה מקור לדין. עם זאת, המאירי מציע אפשרות חלופית.[4] המאירי מצטט מדרשים המחברים את הדין שלנו למלחמות המתרחשות בתנ"ך. הוא מתייחס למלחמה שמנהל משה נגד המדיינים כתגובה לתקיפות שלהם במחנה ישראל.[5] המקרה הזה, טוען המאירי, מוכיח שהתורה מכירה בזכות שניתנה לאדם להילחם נגד מי שמנסה לפגוע בו.
הרב נתן צבי פרידמן (1914-1993), רב שכונה בבני ברק, מציע שהדין נלמד משני מקורות נפרדים: בעוד ש"לא תעמוד" מספק לגיטימציה ליחיד להגן על עצמו, המקור ממלחמת מדיין מעניק לגיטימציה דומה לציבור.[6]
 

פטור מהשתתפות במלחמה

לאחר שקבענו שישנה מצווה להגן על חייו של יהודי, עלינו לדון מי מחויב ומי פטור ממצווה זו. חשוב לציין כי קיימות שתי רמות פטור אפשריות, שהרי קבלת פטור מלחימה עצמה אינה בהכרח פוטרת אדם מלהשתתף ולעזור במאמצי המלחמה. התורה מזכירה כמה קבוצות של אנשים אשר פטורים. ראשית נפתח בדיון אודות שבט לוי.
 

שבט לוי

התורה קובעת שכאשר עורכים מִפקד, שבט לוי אינו נספר כמו כל שאר השבטים:
אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר א, מט)
ההבנה הפשוטה היא שהמפקד נועד למטרות צבאיות; ומכיוון שהכוהנים והלויים אינם נלחמים בצבא, אין צורך לספור אותם.[7]
נראה שזהו המקור לפסק הרמב"ם:
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את י"י לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך י"י חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך. (הלכות שמיטה פי"ג הי"ב)
בשיעורים הקודמים ראינו דיון בין הפוסקים על כך שבמקורות שונים ניתן לראות בבירור כי שבט לוי אכן השתתפו בלחימה.[8] שתי דוגמאות בולטות לכך הם השתתפותם במלחמת מדיין[9] ובקרבות נגד היוונים בהנהגת החשמונאים (אשר היו ללא ספק משפחת כהנים). מתוך כך נראה שכהנים יכולים להתנדב לשרת בצבא.
הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי (1871-1955), פוסק מוכר שכיהן כראש ישיבת עץ חיים בירושלים, דן בשאלה זו ומגיע למסקנה שעל אף שכהנים ולויים פטורים מלחימה, הם יכולים להתנדב לשרת בצבא.
 

חתן, בניית בית או שתילת כרם

התורה מזכירה שלפני היציאה לקרב צבא ישראל מתאסף, והכהן מונה את רשימת החיילים שעליהם לחזור הביתה: כל מי שהתארס אך טרם התחתן, מי שקנה לאחרונה בית אך עוד לא הספיק להתגורר בו וכל מי ששתל כרם אך עוד לא נהנה מפירותיו.[10] הכהן היה ממשיך ואז משחרר את מי שמפחד להילחם.[11] למרות זאת, המשנה מציינת כי כל אותם הפטורים עדיין חייבים לסייע במאמצי המלחמה.[12]
בנוגע לחתן טרי, התורה מצווה שעליו להישאר בבית בשנה הראשונה לנישואים, מה שמרמז על פטור מלא לכל השנה.[13] פטור זה הוא מכל שירות צבאי.
בנוגע לפטורים אלו, מעירה המשנה:
במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו (יואל ב') חתן מחדרו וכלה מחופתה. (מסכת סוטה ח, ז)
הרמב"ם פוסק את המשנה הזו כפשוטה.[14] לכאורה נראה כי פסק הרמב"ם מחייב גם את הנשים וגם את לומדי תורה.
 

גיוס נשים

רבנים רבים יצאו נגד גיוס נשים לצה"ל. הטענה העיקרית מבוססת על ענייני צניעות. למעשה, הרב הראשי של ירושלים הרב צבי פסח פרנק, בהקדמתו לכרך ב' של 'הלכות מדינה' של הרב אליעזר וולדנברג, מסביר כי שהוא כלל לא מעוניין לדון בסוגיה הזו מפני שלדידו לא יעלה על הדעת שנשים ישתתפו בקרב מתוקף דין צניעות.[15]
בעל ספר החינוך סותר את עצמו בשתי מצוות שונות בעניין זה. לגבי מצוות השמדת שבעת העממים (מצווה תכ"ה) נקבע כי נשים חייבות, אולם לגבי מצוות השמדת עמלק (מצווה תר"ג) כמו גם מצוות אחרות הקשורות למלחמה, הוא פוטר אותן. מדוע אפוא ספר החינוך מחייב נשים להילחם נגד שבעת העמים הכנעניים אך לא נגד עמלק, כאשר שתיהן בקטגוריה של 'מלחמת מצווה'?
הרב חנוך הניך אייגש (ליטא, 1863–1941) היה אחד הרבנים המובילים בווילנה במשך למעלה מ-40 שנה, עד שנרצח בשואה. הוא הסביר כי ברירת המחדל של ספר החינוך היא שנשים פטורות מכל המלחמות והקרבות. אולם כשמדובר בשבעת העממים, החובה להשמיד אותם חלה על נשים מתקף המצווה החיובית של יישוב ארץ ישראל – התוצר הישיר של קיום המלחמה.[16] מכיוון שנשים מחויבות ליישב את ארץ ישראל, הן אף מחויבות להשמיד את שבעת העמים אשר נמצאים בארץ.
בנוגע לכך, הרבה מציינים את סיפור יעל אשת חבר הקיני, שמצילה את ישראל על ידי רצח שר הצבא הכנעני, סיסרא, עם יתד אוהל. הגמרא כותבת:
רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה? ת"ל (דברים כ"ב, ה): לא יהיה כלי גבר על אשה. (נזיר נט ע"א)
רש"י מסביר כי הגמרא מוטרדת מבחירת הנשק של יעל:
וזה שמצינו ביעל אשת חבר הקיני שלא הרגתו לסיסרא בכלי זיין אלא כמו שנאמר ידה ליתד תשלחנה (שופטים ה).
מקור זה, כמו גם אחרים, נותנים לפוסקים כמו הרב שלמה יוסף זוין[17] את הבסיס לאיסור גיוס נשים.
הרב יהודה שביב דן בשאלה האם איסור הגמרא לגבי יעל הוא על עצם היציאה למלחמה או על נשיאת נשק. הוא מציין כי הרמב"ם, כאשר הוא מתייחס לקטע זה, משמיט את האלמנט של מלחמה, ובמקום זה מתמקד בהיבט של 'כלי גבר'. יתר על כן, הרמב"ם מביא דין זה בהלכות עבודה זרה,[18] העוסק בפרקטיקות פגאניות, ולא בהלכות מלכים העוסקות במלחמה.
כאמור, הרמב"ם מצטט את המשנה בסוטה ונראה שהוא פוסק שאפילו נשים מחויבות להילחם. הרב שביב מציין זאת ומסביר כיצד זה משתלב עם פרשנותו הכללית בדעת הרמב"ם שאין איסור גיוס נשים מהותי.[19] הרב שמעון פדרבוש (1892-1969), הרב הראשי לפינלנד, בדיונו על פסיקת הרמב"ם, מסכים עם הרב שביב שזו היא דעת הרמב"ם.[20]
חלק מפוסקים לא מעלים בדעתם את האפשרות שהרמב"ם מתיר לנשים להילחם, ולכן מציעים חלופות. בפירושו למשנה תורה, הרב דוד בן שלמה אבן זמרא (רדב"ז, 1479-1589) שואל:
ברייתא כלשון רבינו אלא דקשה וכי דרך הנשים לעשות מלחמה דקתני וכלה מחופתה והא כתיב כל כבודה בת מלך פנימה וי"ל דה"ק כיון דחתן יוצא מחדרו כלה יוצאה מחופתה שאינה נוהגת ימי חופה.
בתשובתו השנייה (שיש בה הבדלים מעשיים מהתשובה הראשונה), הוא מציע שנשים מחויבות להשתתף במאמץ המלחמתי, אך הן פטורות מלחימה:
ואפשר דבמלחמת מצוה הנשים היו מספקות מים ומזון לבעליהן וכן המנהג היום בערביות.[21]
עם זאת, ישנן אינדיקציות נוספות לכך שהרמב"ם סבור שנשים מחויבות להילחם במלחמה. בהקדמתו למניין המצוות בספר המצוות, הוא מזכיר פעמיים כי נשים פטורות מהשתתפות במלחמות רשות, ובכך רומז שהן מחויבות להילחם במלחמות מצווה.[22]
בשבוע הבא נמשיך לבחון מי פטור משירות צבאי, תוך מיקוד הדיון שלנו בתלמידי חכמים.
 
 
 
 
[1] ויקרא יט, טז.
[2] מה אהבתי תורתך, עמ' 46-61.
[3] סנהדרין עג ע"א.
[4] מאירי שם.
[5] במדבר פרק לא.
[6] שנה בשנה (1972), עמ' 143-148.
[7] ראו אבן עזרא ואברבנאל שם.
[9] ראו ספרי המובא בשיעור 25.
[10] ראו: דברים כ, ח.
[11] דברים כ, ה.
[12] משנה סוטה ח, ז.
[13] דברים כד, ה.
[14] רמב"ם הלכות מלכים פ"ז ה"ד.
[15] ראו את מאמרו של הרב אלפרד כהן בעניין זה (Journal of Halacha and Contemporary Society No. XVI), במיוחד בתחילתו בו הוא מצטט את דעותיהם של רבנים רבים אשר מתנגדים בתוקף לגיוס נשים.
[16] שו"ת מרחשת סימן כ'.
[17] ראו בספרו 'לאור ההלכה'.
[18] פרק יב, הלכה י.
[19] ראו את מאמרו בתחומין, כרך ד', עמ' 79-90.
[20] משפט המלכה בישראל, עמ' 194.
[21] רדב"ז הלכות מלכים פ"ז ה"ד.
[22] ראו שם: "וידוע שאין הנשים דנות ולא מעידות (עדות רפ"ט) ולא מקריבות קרבן בידיהן ולא נלחמות במלחמת רשות. וכל מצוה שהיא תלויה בבית דין או בעדים או בעבודה או במלחמת רשות לא אצטרך שאומר בה וזאת אין הנשים חייבות בה."