"וירד יהודה"

  • הרב ברוך גיגי
 

ירידות יהודה ויוסף

"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו, וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה: וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ, וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ". (בראשית ל"ח, א-ב)
במרכזו של סיפור מכירת יוסף התורה יוצאת לאתנחתא ומתארת את ירידתו של יהודה: יהודה יורד מאת אחיו, לוקח לו אישה ומוליד ממנה בנים. אחר כך, יהודה לוקח את תמר כאישה לבנו ער, ואחרי מותו של ער היא נישאת לאונן במסגרת ייבום. אחרי מותו של אונן, יהודה מבקש מתמר לחכות עד שיגדל שלה, ולשבת כאלמנה בינתיים. בהמשך, מסופר כיצד תמר מערימה על יהודה, שוכבת אתו ולוקחת ממנו את החותמת והפתילים. כאשר יהודה בא להוציא את תמר להורג, היא דורשת ממנו שיכיר את החותמת והפתילים, וייזכר בעוול שנגרם לה.
ירידתו של יהודה מקבילה לירידתו של יוסף, שגם עליו נאמר שהורד מצרימה. בשני המקרים מופיע השורש י.ר.ד אך שתי ירידות אלו שונות זו מזו בהבדל אחד גדול: בעוד שיהודה יורד מרצונו החופשי, יוסף מורד בעל כורחו. הגמרא בסוטה ממשיכה לכרוך את שתי הירידות זו בזו בדרך נוספת:
"בהכר בישר לאביו, בהכר בישרוהו; בהכר בישר – הכר נא הכתנת בנך היא, בהכר בישרוהו – הכר נא למי". (בבלי סוטה י:)
כלומר, באותו האופן שבו יהודה דרש מאביו להכיר בכתונת יוסף, יהודה נדרש להכיר בחותמת ובפתילים, ולהודות בטעותו. תמר דורשת מיהודה להכיר בטעותו, ולבטל את גזר הדין שהוא גזר עליה. הדרך שבה התורה מתארת את קבלת ההחלטה של יהודה משדרת רוגע וקור רוח, יהודה לא מהסס והוא ממהר לזכות את תמר בדין, ולהמתיק את עונשה:
"הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה, וַתֹּאמֶר הַכֶּר  נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי – וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ". (בראשית ל"ח, כה-כו)
מסתבר מאוד שההודאה של יהודה לוותה בלבטים רבים שאותם חוסך הכתוב מלתאר: קשה להאמין שיהודה מיהר כל כך להודות באשמה, בלי להתלבט קשות כיצד לפעול, ומבלי שעלתה על דעתו המחשבה לכפור בהאשמות.
 

ההכרה

כמובן, יהודה הוא הנושא הראשי באחריות למצבה של תמר: אחרי מותם של ער ואונן יהודה לא נתן לתמר את בנו שלה לאישה, אלא הותיר אותה אלמנה. יהודה העדיף לדאוג לשלומו של שלה בנו, ולא תכנן להשיא אותו לתמר. יהודה אמור היה להזדהות עם הכאב של תמר – הרי הוא עצמו התאלמן זה לא מכבר. ומאחר שגם יהודה איבד את אשתו, ממילא הוא אמור להכיר את המצוקה שאותה חווה תמר.
היה ניתן לצפות שיהודה יבין שגם תמר סובלת כמוהו, ושגם לצרכיה יש לדאוג. אך בעוד יהודה עצמו סיפק את יצריו אצל הקדשה שמצא על אם הדרך, כאשר נדמה היה שתמר נהגה באופן דומה, הוא הוקיע אותה ואת מעשיה. זאת ועוד, אחרי ששמע יהודה כי זנתה תמר, הוא מיהר לגזור את דינה בלי לברר לעומק את פרטי המקרה. יהודה קבע שיש להוציא את תמר לשריפה, בלי שבחן את הגורמים שהניעו אותה לפעול באופן שבו פעלה.
אין ספק שליהודה היו האמצעים לכפור בטענות של תמר כלפיו. אילו יהודה היה רוצה, בקלות רבה הוא יכול היה להתעלם מדבריה של תמר, ולהוציא אותה להורג. הבנה זו מקצין מדרש רבה באמירה הבאה:
"היא מוצאת וגו', א"ר יודן מכאן שנאבדו והמציא הקב"ה אחרים תחתיהן". (בראשית רבה פ"ה)
המדרש מספר שתמר איבדה את החותמת והפתילים שנתן לה יהודה: אילו יהודה היה רוצה, הוא יכול היה להתעלם מתמר, ולקבוע שהיא חייבת מיתה. אבל באמת, גם אילו היו הפתילים והחותמת נמצאים, סביר שדבריו של יהודה היו גוברים על דבריה של תמר: יהודה, הנכבד בבני יעקב, בוודאי היה זוכה לאמון רב יותר מבית הדין מאשר אלמנה צעירה המואשמת בזנות. לכך יש להוסיף כמובן את דברי המדרש, שבבית הדין ישב גם יעקב, שבוודאי היה מזכה את בנו.
כמובן, ליהודה היו את כל הסיבות שבעולם להתנער מההאשמות של תמר כלפיו: הרמב"ם בתחילת הלכות אישות מתאר מציאות לפיה לפני מתן תורה, אדם יכול לבוא על כל אישה בשוק. עם זאת, אין ספק שגם בימים אלו אדם במעמדו של יהודה היה מתבזה אילו יצא עליו שם ששכב עם זונה. בנוסף, יהודה נמצא בתהליך של ירידה, ומעשה תמר רק ידרדר אותו יותר ויותר. אכן, מדרש רבה מתאר רגע אחד שבו היסס יהודה, ושקל להוציא את תמר להורג וכך להשתיק את כל הפרשייה:
"והיא שלחה אל חמיה לאמר וגו', בקש לכפור". (בראשית רבה פ"ה)
לבסוף מקבל יהודה את ההחלטה הנכונה ומודה בטעותו: בתוך סערת הרגשות יהודה מצליח למצוא את האמת, ולזכות את תמר. אל מול החטא שלו במכירת יוסף, כנגד אותו "הכר נא", יהודה מכיר את החותמת והפתילים ומצליח להודות באמת. הוא לא שב על חטאו, אלא עומד בניסיון המחודש שלו ולוקח אחריות על מעשיו. הוא כבר אינו בורח מהאחריות המוטלת עליו, אלא פועל כמצופה מהבכיר שבאחיו. תהליך הירידה שהתחיל יהודה עם מכירת יוסף מגיע לסיומו, ויהודה מתקן את טעותו מן העבר.
 

"לכן נעשה דיין העולם"

מתמר ויהודה יצא פרץ, ממנו עתיד לצאת דוד וזרע המלוכה:
"ולמה נתן הקדוש ברוך הוא כתר ליהודה והלא לא לבדו הוא גבור מכל אחיו והלא שמעון ולוי גבורים והאחרים, אלא שדן דין אמת לתמר לכן נעשה דיין העולם". (שמות רבה ל')
מדרש רבה מסביר שבזכות מעשיו של יהודה יצא ממנו זרע המלוכה שדן את כל ישראל. מלך ישראל, כפי שאומרת הגמרא בתחילת הפרק השני של סנהדרין, גם הוא עומד למשפט ונידון כמו כולם. מעשיו של יהודה מלמדים אותנו שגם המלך צריך לתת דין וחשבון על מעשיו ולקחת אחריות על טעויות שיעשה. לעומת מלכי אומות העולם, מלך ישראל מחויב לחוק ולסדר כמו שאר העם. אסור למלך להרגיש מורם מהעם, אלא חובה עליו לתת דין וחשבון על החלטותיו.
מלך ישראל יונק את סמכויותיו ממלכותו של הקב"ה, מלך העולם. אין זה מפתיע שהמלך מחויב למשפט ולצדק, שהרי גם הקב"ה כביכול עומד לדין. לפני הפיכת סדום אברהם בא במשא ומתן עם הקב"ה וטוען: "השופט על הארץ לא יעשה משפט". אך טבעי שגם מלך בשר ודם יעמוד למשפט, בדומה לקב"ה, מלך העולם. בשמו של יהודה נמצאות אותיות הוי"ה, שרומזות לקשר בין מלכותו למלכותו של הקב"ה. קשר זה משקף את העובדה שיהודה יונק את סמכותו וכוחו מהקב"ה, וכמוהו הוא שואף להשיג צדק.
אחת הדרישות החשובות ממנהיג היא היכולת שלו להכיר ולהודות בחטאיו. עליו לדעת להכיר במגבלותיו, ולשאת באחריות למעשיו. כמו יהודה, גם זרעו, מלכי בית דוד ידעו להכיר במגבלותיהם. אחרי חטאו עם בת שבע, ידע דוד להגיד "חטאתי" ולא ניסה לברוח מהאשמה. גם בימינו, מצופה מהמנהיגים לדעת להודות בחטאים שלהם, ולקחת אחריות על טעויות שונות. עלינו ללמוד מדוד ויהודה שלא התביישו להודות בטעות, וניסו לתקן אותה.
 
 
 
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר־עציון ולרב ברוך גיגי
עורך: אביעד ברסטל, ה'תשפ"א
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
               The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash 
האתר בעברית:                        http://www.etzion.org.ill
האתר באנגלית:                    http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

* השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת וישב ה'תש"פ, סוכמה על ידי אביעד ליפשטט ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.