ז. - דפנות סוכה ושבת

  • הרב אביעד ברטוב

דפנות סוכה ושבת / אביעד ברטוב

 

פתיחה

את המושגים דופן ומחיצה אנו מוצאים במספר מקומות בש"ס, כדוגמת עירובי חצרות, טומאה וטהרה, סוכה, צניעות ועוד. בשעור זה, ננסה לאפיין את הגדרת דופן במצוות סוכה, וזאת בעיקר תוך השוואה להגדרתה בהלכות שבת.

שבת וסוכה

הדיון בהגדרת דופן בהלכות שבת, נסוב סביב הגדרת רשות היחיד בנוגע לאיסור טלטול מרשות לרשות. את ההשוואה בין הגדרת דופן בסוכה להגדרתה בשבת עושה הגמרא אצלנו במסכת סוכה:

"אמר רבא: וכן לשבת - מגו דהויא דופן לענין סוכה, הויא דופן לענין שבת. איתיביה אביי: ומי אמרינן מגו? והתניא: דופן סוכה כדופן שבת, ובלבד שלא יהא בין קנה לחברו שלשה טפחים. ויתירה שבת על סוכה, שהשבת אינה נתרת אלא בעומד מרובה על הפרוץ, מה שאין כן בסוכה. מאי לאו: יתירה שבת דסוכה אסוכה, ולא אמרינן מגו! - לא, יתירה שבת דעלמא על שבת דסוכה" (ז.).

אם-כן, הגמרא טוענת כי בשבת של סוכות, דופן הנחשבת כדופן לעניין סוכה, תחשב גם כדופן בהלכות שבת. במקרה כזה, מקום המוקף במחיצות כאלו, יחשב כרשות היחיד ויהיה מותר לטלטל בו. ואולם, עולה השאלה מהיכן ידעו חז"ל כי ניתן לאחד בין ההגדרות? מסברה, נראה כי אנו יכולים להעלות שני כיוונים אפשריים:

א. הגישה המאחדת - מאחר שדופן היא מושג משותף (בעל גדרים הלכתיים שונים) לסוכה ולשבת, החליטו חז"ל לאחד את הגדרותיהם במקרה שיש לשניהם נקודת זמן משותפת.

ב. הגישה המפצלת - מאחר שמדובר במקרה מיוחד של שבת דסוכות, נדחה איסור הוצאה בפני חג הסוכות.

הגישה המאחדת

את הגישה המאחדת מציג הר"ן על אתר:

"אלא כך אני אומר: שכיוון שהתורה פירשה מחיצותיה של סוכה, ואי אפשר לשבעת ימי סוכה בלא שבת - ודאי לא בא להכשירה לששה ימים בלבד, והשביעית שלה תהא צריכה הכשר יותר. שאין מדרכה של תורה שתתן הכשר שאינו מספיק לכל זמן" (ג. בדפי הרי"ף).

כאמור, אם לא היינו מאחדים בין ההגדרות, הפועל היוצא של הדברים היה, שבמקרים מסוימים לא ניתן היה לטלטל בשבת בתוך סוכה שנבנתה ברשות הרבים. לדוגמה, מצד הלכות סוכה די בשלוש דפנות כדי להכשיר סוכה, וגם הדופן שלישית אינה צריכה להיות מלאה ודי בטפח. לעומת זאת, מצד הלכות שבת רק שלוש דפנות מלאות קובעות את המקום כרשות היחיד. לכן מסביר הר"ן, שהתורה השוותה את מידותיה ע"מ שהסוכה תהיה כשרה לשבעה ימים ולא לששה

הגישה המפצלת

שו"ת התשב"ץ מציג את הגישה המפצלת:

"אנו צריכין לחזור אחר איסורין אחרים כדי שלא תתחלל שבת. שהרי לכל פקוח נפש סלקה תורה קדושת שבת והחזירתה חול גמור, ומגו דהותרה שבת לשאר צרכיו - הותרה לענין שחיטה. דומה למה שנאמר במסכת סוכה בפ"ק (ז.) בענין סוכה העשויה כמבוי, דמגו דהויא דופן לענין סוכה הויא דופן לענין שבת ויהא מותר להוציא מרשות היחיד לסוכה בשבת שבתוך הסוכה. אף על גב דבשבת אחרת אית בה איסור סקילה משום מגו. הכא נמי מגו דהותרה שבת לשאר צרכי החולה הותרה לענין שחיטה".

התשב"ץ משווה בין דין שבת שנדחית אצל פיקוח נפש לבין דיננו. הרעיון המסתתר מאחורי דבריו הוא שכאשר התורה דחתה ציווי מסוים בפני חברו, היא הבינה שהקיום של הציווי הראשון אינו סותר את הציווי השני ומקיימים את שני הצווים יחדיו. לכן, במקרה שחולה שיש בו סכנה צריך לאכול בשר, לא נאכילנו טרפות אלא נחלל שבת ונשחט עבורו בהמה כשרה. בצורה דומה גם אצלנו, אם התורה ציוותה על בנית סוכה בשבת, הרי שכנראה שהסוכה נחשבת כרשות היחיד בשבת זו. פרושו של התשב"ץ מרחיק לכת, שכן כפי שראינו, ניתן להסביר על-פי דרכו של הר"ן כי הרעיון שניתן להשתמש במחיצות סוכה גם לעניין טלטול אינו דחיית השבת, אלא נסיון של הגדרה מחדש של דופן שבת כדופן סוכה.

באחרונים

הדים למחלוקת זו אנו מוצאים גם בדברי האחרונים. לדוגמה, בעל ה'ערוך לנר' דוגל בגישה המאחדת של הר"ן וזו לשונו:

"...אכן לעניות דעתי אין ספק בכל אלה, שהרי לענין טלטול שבת לא דייקינן אחר רשות המטלטל אלא אחר הרשות בכלל. דאם לא כן, יקשה הרי חיוב טלטול מרשות לרשות ילפינן בשבת (צו) מ'אל יעשו מלאכה' דקאמר להו משה לישראל לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו דהיינו מאהליכם לרשות הרבים עיין שם. ואם כן, נימא דדוקא אם מטלטל מרשות היחיד שלו לרשות הרבים חייב שהרי כל אחד לא היה מביא רק מאוהל שלו, אבל מטלטל מרשות היחיד של אחר יפטר. אלא על כרחך אמרינן סברא היא, כיון דקפיד רחמנא אטלטול מרשות לרשות מה לי שלו מה לי של חבירו. וכעין מה דאמרינן (שם) 'אשכחן הוצאה הכנסה מנלן? סברא היא, מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי' ע"ש. ולכן, כיון דסוכה זו נחשבת אוהל של דירה ומחיצות להיושב בה בתורת חיוב - בטל ממנה דין רשות הרבים ונחשבת רשות היחיד לכל אדם, דהא שם אוהל עליו לאיש ישראל דאמרינן גם כן מה לי הוא מה לי אחר. ועוד שהרי דין חיוב הוצאה לא כתיב רק באוהל המוציא, וחיוב של אחר ילפינן מיניה מכח סברא וכנ"ל" (שו"ת 'בנין ציון' קנ"א).

על-פי דברי המדרש, איסור טלטול בשבת הוא דווקא בהוצאה מרשותך לרשות הרבים, ולא מרשות חברך. הגמרא מכח סברה, הבינה כי האיסור להוציא קיים גם מבית חברי, שכן נראה שהתורה אסרה כל טלטול ממקום שיש לו שם אוהל לרשות הרבים. לכן מסביר ר' יעקב, שמאחר ואיסור הוצאה ביסודו תלוי בסברה שהתורה אסרה כל מעבר בין מקום שיש לו שם אוהל לרשות הרבים, בסוכות - לסוכה יש שם של אוהל וממילא היא מוגדרת כרשות היחיד ונתיר את הטלטול בה.

לעומת דברים אלו, בעל ה'פני יהושע' תמך דווקא בגישה המפצלת של בעל שו"ת התשב"ץ:

"...יש לומר, דאף למאן דאמר שלש מחיצות דאורייתא - היינו לענין דבשתי מחיצות לא הוי רשות היחיד גמור לחייב הזורק לתוכו מרה"ר, אבל מכל מקום רשות הרבים נמי לא הוי כיון דאיכא שתי מחיצות מעליא, אם כן לא דמי לדגלי מדבר היכא שאינו מפולש ממש לרה"ר. ועוד דלא גרע מרה"ר מקורה ע"י הסכך אלא כרמלית הוי דאסור לטלטל מדרבנן ובסוכות שרינן ע"י מיגו".

בעל ה'פני יהושע' מסביר כי המיגו של סוכה בא לדחות את איסור שבת, אולם אין כאן משהו יוצא דופן בצורה מיוחדת. זאת משום שלמרות שסוכה איננה רשות היחיד - מאחר שיש בה שתי מחיצות כשרות - הרי שיש לה דין כרמלית שאיסור הטלטול בה הוא מדרבנן ולכן הקלו בשבת סוכות לסמוך על דפנות הסוכה גם לעניין טלטול.

למרות שבעל ה'פני יהושע' דוגל בגישה המפצלת, הוא לא הרחיק לכת כתשב"ץ שאיסור תורה יכול להדחות בפני צווי אחר. לכן הוא הסביר שמדובר שרמת האיסור בשבת היא נמוכה ולכן הציווי הנוסף יכול לגבור עליו.

מיגו

עד כה, דנו במשמעות אחת של ההשוואה שעושה רבא בין דופן שבת לדופן סוכה, והיא הקולא להשתמש בהגדרת דופן בהלכות סוכה לעניין שבת. ואולם, האם ניתן לעשות גם השוואה הפוכה, ולהשתמש בהגדרות המקלות של דפנות שבת לסוכה? בעניין זה דנה הגמרא ואומרת:

"...אי הכי ליתני נמי: יתירה סוכה דעלמא אסוכה דשבת, דאילו סוכה דעלמא - בעיא טפח שוחק, ואילו סוכה דשבת - לא בעיא טפח שוחק, וסגי בלחי. דהא את הוא דאמרת: סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי כשר! ההוא לא אצטריכא ליה, השתא מקילתא לחמירתא - אמרינן, מחמירתא לקילתא - לא כל שכן?".

הגמרא מניחה כי לאחר שקיבלנו את דבריו של רבא והשווינו בין דפנות שבת לסוכה, השוואה זו נכונה לכל הכיוונים. לאור זאת קובעת הגמרא, כי ניתן להשתמש בהגדרות המקלות של דפנות שבת לסוכה, לא רק בשבת דסוכות אלא גם בימי חול המועד.

לשיטת הר"ן דברי הגמרא מסתדרים כמין חומר: רבא קבע כי התורה השוותה את מידותיה, וממילא לדופן שבת יש שם של דופן סוכה וכן להפך. אולם, היו ראשונים, אותם מזכיר הר"ן, שסברו כי בימות החול לא נתיר סוכה בדפנות שבת, כדוגמת לחי במבוי מפולש, וכי יש להגביל את ההיתר לשבת דסוכות בלבד. אותם ראשונים מסביר הר"ן, סברו כי כל ענין המיגו נאמר רק במקום שצריך להעמיד על דין דאורייתא ולהינצל מחומרא של חכמים.

להלכה נפסק ב'שולחן ערוך' כי מחיצה הכשרה לשבת מועילה רק לשבת דסוכות ותו לא:

"סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי (פירוש עץ כעין עמוד), או על גבי באר שיש לו פסין (פירוש קרשי עץ סביבות הבאר לעשות רה"י), הרי זו סוכה כשרה לאותו שבת שבתוך החג בלבד - מתוך שלחי זה ופסין אלו מחיצות לענין שבת, נחשוב אותם כמחיצות לענין סוכה" (אורח-חיים סי' תר"ל סעיף ז).

אם-כן, לדעת השולחן-ערוך ההשוואה אינה מלאה, ולדעתו רק בשבת של סוכות ניתן להשתמש בהגדרות דופן של סוכה. את ההבדל בין סוגי הדפנות, הטיב לבאר הגרי"ד בשיעוריו:

"...מדוע שונה שבת מסוכה שכשרה בג' מחיצות? יסוד ההבדל הוא כי בשבת יש חלות מקום רשות היחיד מוקף מחיצות, ולשוות מקום רשות היחיד מוקף מחיצות קובע הרמב"ם דבעינן היקף מסביב בד' מחיצות... אולם בסוכה בעינן חלות דין סכך כשר, וההכשר של סכך כשר מחייב סכך סמוך למחיצות... והטעם הוא דליכא דין שבסוכה יש לשבת במקום מוקף מחיצות אלא ישיבה תחת סכך כשר..." (רשימת שיעורים מאת הגרי"ד סולובייצ'יק, ט. ד"ה אך).

כלומר, דופן שבת הינה דופן שאמורה לתחם את הרשות, אולם לעומת זאת בסוכה, הדפנות רק משמשות כדי להניח את הסכך עליהן.

השראת שכינה

לסיום, נוסיף נקודה קצרה. בשיעור הקודם נידונה השאלה, האם דופן סוכה הינה דבר עצמאי או שמא היא חלק מהסכך. ראינו את דבריו של רב הושעיא בגמרא המשווה בין הפרכות שהייתה על-גבי הארון לדופן סוכה. במדרש מובאת דרשה דומה לדרשתו של רב הושעיא:

"וכן הוא אומר 'וסכות על הארון את הפרוכת' (שמות מ'). דופן הוא והוא יוצא בלשון סכך, אלא שהדפנות במצעות ובאבנים ובקרשים והסכך בדבר שאינו מקבל טומאה" (פסיקתא זוטרא).

בדברי המדרש אנו רואים שלמרות שדופן היא חלק מהסכך - ניתן לעשותה מדבר המקבל טומאה, וזאת בניגוד לסכך. לענ"ד דבר זה משקף את רעיון השראת השכינה, אותו אמורה לשקף הסוכה. בשיעור הפתיחה הבאנו את דברי המדרש בנידון זה:

"'חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים' - ולהלן הוא אומר 'חג הסוכות שבעת ימים לה' ' (ויקרא כ"ג). מלמד שכל העושה סוכה לעצמו כאילו עושה לגבוה".

הגמרא (ה.) מספרת כי לעולם לא ירדה השכינה למטה מעשרה טפחים. דברים אלו לומדת הגמרא מהפסוק 'והארץ נתן לבני אדם', כלומר שהקב"ה רוצה לתת לאדם מרחב מסוים בו הוא פועל בחופשיות. בחג הסוכות אנו מורדים את השכינה למרחב זה ומכניסים אותה לדירת עראי שלנו. עיקר הקדושה בסוכה נמצאת בסכך שהוא מרכז השראת השכינה, וככל שאנו יורדים בסכך, גם הקדושה פגה - שכן מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים.

ניתן להוסיף ולומר כי בנקודה זו נובע גם השוני בין דפנות סוכה לדפנות שבת. דופן הסוכה אמורה לשקף את הורדת השכינה לתוך ביתו של האדם, אולם מחיצה בשבת אמורה לתחם את האדם ולצמצמם אותו לרשות היחיד שלו.