חלוקת קדשים זה כנגד זה

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

מנחות דף עג – חלוקת קדשים זה כנגד זה

הגמרא בדף עג מאריכה להוכיח כי אין לחלוק קדשים זה כנגד זה, בין אם מדובר בקדשים שאינם דומים זה לזה, ואף בקדשים הדומים זה לזה, כגון מנחות כנגד מנחות או קדשים קלים כנגד קדשים קלים.

השפת אמת (עב ע"ב ד"ה מנין שאין חולקים) העלה ספק מעניין:

"ומסופק אני אי הפירוש דאפילו שניהם מתרצין בהכי אינם יכולים לחלוק. דקשה על זה, הלא במתנה ודאי יכול אחד ליתן חלקו לחבירו! ... א"כ כשחולק עמו מנחה כנגד זבח להוי כנותן זה מנחתו במתנה לחבירו וחבירו נותן לו במתנה זבחו. ודוחק לומר דגזירת הכתוב הוא לאסור כי האי גוונא. ולכן אפשר לפרש דעיקר הלימוד הוא שאין אחד יכול לכוף את חבירו לחלק מנחה כנגד זבח... כמו שכופין על מדת סדום, כיון דאין בחלק משהו של המנחה כדי אכילה... וצ"ע בזה לדינא."

אמנם, בהערה מחתנו של השפת אמת, הנמצאת בתוך הספר, הועלתה סברה לאסור גם כאשר הכהנים מתרצים זה לזה –

"מצינו כי האי גוונא בריש פרק א' דמעשר שני ועיין שם בירושלמי ובתוספתא דבדרך חליפין אסור ובמתנה שרי. אם כן גם כאן יש לומר כן."

כוונתו למשנה הראשונה במסכת מעשר שני:

"מעשר שני אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו ולא שוקלין כנגדו ולא יאמר אדם לחברו בירושלם הילך יין ותן לי שמן וכן שאר כל הפירות אבל נותנין זה לזה מתנת חנם:"

מפורש במשנה, כי אף על פי שמותר לתת מעשר שני במתנה, מכל מקום אסור להחליף אותו באופן הנראה כמכר, אף על פי ששני הצדדים מתרצים זה לזה. חתנו של השפת אמת מציע, כי ניתן להבין את איסור החלוקה בקדשים באופן דומה.

כלומר, לפנינו שתי ראיות שונות של האיסור לחלק קדשים זה כנגד זה – לדעת השפת אמת מדובר בדין הקשור לזכויותיו הממוניות של הכהן בחלקו; זכות זו אינה מספיקה על מנת לכוף את חברו לתת לו חלק אחד גדול מקרבן אחד, ועליו לקבל שני חלקים קטנים משני קרבנות. ממילא, אם שני הצדדים מסכימים בהחלפה, אין בכך כל בעיה. לדעת חתנו של השפת אמת, הדין לפנינו אינו דין ממוני אלא דין איסורי – החלפת חלקי הקדשים זה בזה מצביעה על זלזול בהם, ללא קשר להסכמתם או אי הסכמתם של הצדדים.

ייתכן כי שתי הדעות רמוזות כבר בדבריו של התוספות (עג ע"א ד"ה איש חולק). התוספות מתלבט מהו גדרו של האיסור לחלוק בקדשים. האפשרות אותה הוא מציע בתחילת דבריו היא, כי אף כאשר מחלקים קרבן אחד בין הכהנים, אסור לכל כהן להקפיד כי חלקו יהיה בהכרח שווה לחלק האחרים – "חלוקה גמורה לא עבדי ליטול בשוה". לאחר מכן הוא מציע אפשרות אחרת, כי "לא ממעטינן הכא אלא שאין מחלקין מנחה חריבה זו כנגד מנחה חריבה אחרת, אבל מנחה אחת בפני עצמה מחלקין וכן זבח אחד".

כלומר, התוספות מתלבטים האם האיסור לחלוק משמעו איסור להקפיד על הכמויות אפילו בקרבן אחד, או שהאיסור קיים דווקא בהחלפת חלקים מקורבנות שונים. האפשרות הראשונה אותה מציעים התוספות ודאי אינה נובעת מאופי זכותם הממונית של הכהנים – שהרי לכל כהן מגיע חלק שווה בקרבן. אפשרות זו נובעת אם כן מהזלזול שיגרם לקרבן באם יתנהל ויכוח על חלוקתו. האפשרות השניה לעומת זאת יכולה להיות מובנת כתומכת בהצעתו של השפת אמת, ונובעת מחוסר היכולת של הכהן לכפות כהן אחר להחליף עמו חלקי קרבן כך שכל אחד יקבל חלק אחד גדול, וזאת כתוצאה מחוסר בזכות הממונית.

הרב ברוך וינטרוב