יבמות דף כג - ייבום במשומד

  • הרב אביהוד שורץ

עסקנו אתמול בקביעת הגמרא בסוגייתינו שאח ממזר חייב לייבם. הגמרא מסבירה, שמשנתנו באה למעט מי שיש לו אח מן הנכרית או מן השפחה, שלמעשה איננו מוגדר אחיו, וממילא אינו מייבם את אשתו.

בראשונים בסוגייתנו התפתח דיון קשה וכואב בשאלה שהטרידה את גדולי הפוסקים בשנות גלותנו: מה הדין כאשר אדם מת בלא בנים, ויש לו אח שהמיר את דתו והתאסלם או התנצר. מצד אחד, האח המשומד הוא יהודי כשר, ועל כן לכאורה האישה חייבת בייבום. מצד שני, המציאות הרווחת הייתה שהמשומדים נתקו כל קשר עם משפחתם היהודית, והאפשרות לקבל חליצה מאותו אח הייתה נמוכה ביותר. האם על יבמה שכזאת נגזרה עגינות לעולם ועד?

כאמור, כבר הקדמונים התחבטו בעניין. נביא, למשל, את דברי הרשב"א בסוגייתינו: 

"לרבינו שרירא ז"ל: יבמה שנפלה לפני משומד, כיון דהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבום ומתעגנא עד דחליץ לה אותו משומד. 
וכתב רב יהודאי: אי כדנסבה בעל הוה יבם משומד, לא בעיא חליצה מיניה ... וצריך תלמוד, דהא לא מפקינן אלא ולד שפחה ונכרית, ועוד דמשומד אף על פי שחטא ישראל הוא וקדושיו קדושין ... וצ"ע".

הגישה הפשוטה היא גישת רב שרירא גאון, שקבע שהיבמה תיוותר עגונה עד שלא יחלוץ לה האח המשומד. גישה זו נזכרת גם בתשובה של רב סעדיה גאון (שו"ת שערי צדק, חלק ג' שער א' סימן נ"ד), שם נקבע שבכל הקשור למעמדו של משומד במצוות (ברכתו אינה ברכה, שחיטתו אינה שחיטה וכו') - הרי הוא כנכרי; אך בכל הנוגע להלכות הקשורות למעמד הביולוגי, ובכלל זה יצירת חובה לייבם, הרי הוא כישראל לכל דבריו.

עם זאת, רב יהודאי גאון סבור, שאם עוד לפני הנישואין היה אותו אח משומד, מעיקרא לא חלה חובת ייבום. דעה זו ודומותיה נזכרות בדברי הראשונים בסגנונות שונים, והוצעו להם נימוקים רבים. יש מן הנימוקים שהם טכניים. כך, למשל, יש שהבינו מדברי רב יהודאי שכל אישה המתקדשת לאיש שיש לו אח משומד יוצרת מעין תנאי סמוי הקובע שאם תיפול לייבום לפני משומד - ייבטלו הקידושין מעיקרם. כמו כן, היו שאמרו, בסגנון שונה מעט, שהיות ואין רצוננו שאותה אישה תינשא למשומד, הרי שהוא אינו יכול לייבם, והלכה פסוקה היא שכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה. אמנם, בצד שני נימוקים אלה, הציע הריטב"א בסוגייתינו נימוק עקרוני ויסודי:

"ומיהו הדבר מתמיה, מי שעובד עבודה זרה ובועל גויה ועובר על כל התורה - היאך מקים זרע לאחרים ... שלא ימחה שמו מישראל?!". 

הריטב"א מניח, שהמשומד איננו מ"אחינו בני ישראל", דהיינו שאין לו מעמד חברתי של יהודי, ועיקר מצות יבום תלויה במעמד החברתי ובהקמת שם בישראל.

גם הלכה למעשה מצאנו מחלוקת והתלבטות בהכרעה. השולחן ערוך (אבן העזר, קנ"ז א') הזכיר את דעת רב יהודאי, שאח משומד אינו מחייב בייבום, אך הוסיף "ואין לסמוך עליו". בנושאי הכלים ובספרות השו"ת מצאנו אריכות עצומה בנושא, ובשאלה האם במצבים מסוימים ובצירופים שונים ניתן יהיה בכל זאת לסמוך על דעה זו.

כמובן, הפולמוס ההלכתי משקף גם פולמוס עקרוני ביותר בשאלה האם יהדותו של אדם עשויה להיפסק. הדעה הרווחת בגאונים הייתה, שחמורים ככל שיהיו - מעשיו של אדם לעולם לא יהפכו אותו לנכרי! אלא, שלעומת עמדה זו, מצאנו לעיל בדף י"ז חידוש מרחיק לכת: 

" לא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורים, שנאמר: "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו" (הושע ה, ז)". 

פשטות הדברים היא, שמי שמתחתן עם נכרית ויולד ילדים נכרים, חדל מלהיות יהודי! הקרן אורה ושאר המפרשים שם מזדרזים להעיר שאין להבין את הדברים כפשוטם. עם זאת, ככיוון כללי, המהווה שיקול מרכזי לקולא בסוגיית ייבום של משומד, היו שקיבלו בהסתייגות מסוימת את הדברים. כך הסביר זאת מורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א: 

"כדי להיכנס סוף סוף בעובי הקורה של הבעייה הזאת אנו צריכים לפנות לתחום אחר, שבו מעמד אישי ברור הוא חשוב ביותר – תחום האישות ודיני נישואין. מבחינה הלכתית נישואין בין יהודי לגוי לא רק שהם אסורים, אלא שאין להם תוקף. מה לגבי נישואין בין מי שהוא יהודי למי שנשתמד? דברי הגמרא נראים חד-משמעיים ... הניחו הרמב"ם ומרבית הראשונים, שכל נישואין בין יהודייה למשומד תקפים מבחינה חוקית. ר' יוסף קארו טען בתוקף ובחריפות שאי אפשר אפילו לסבור אחרת ... הדעה הרווחת ברורה: מעמדו של המשומד לעניין נישואין הוא כמו זה של יהודי. 
לכאורה הגענו אפוא למסקנה שאף-על-פי שהמשומד פסול מלבצע פעולות מסוימות, ולמרות שהוא נתון תחת מגבלות והתחייבויות, הרי הוא נשאר במהותו יהודי. נראה שהמסקנה הזאת מתחזקת ממקור נוסף, שיש המשתמשים בו לתת משנה תוקף לנישואיו של המשומד, ושיותר מכל מקור יחיד אחר מעלה את התחושה הרווחת כי "פעם יהודי תמיד יהודי": "ישראל אף-על-פי שחטא ישראל הוא". 
בכל אופן, איננו יכולים לקבל את המסקנה הזאת כסופית, ואולי עדיין יש לסבור שתחת תנאים מסוימים מעמדו של היהודי מתבטל בכל זאת. שכן לפנינו מקור נוסף ... "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו" ... ועל כן אנו ניצבים בפני סתירה ברורה. מצד אחד, נישואין של גר שחזר בו תקפים, מפני שהוא נחשב יהודי. מצד שני, עשרת השבטים או השומרונים אינם יכולים להתחתן ביהודים, כי הם נחשבים לגויים. 
ברם, הסתירה היא רק לכאורה. הפתרון לבעייה נמצא בהבחנה הברורה שאנו עוסקים בשני סוגים של משומדים. המונח המצוי בכתובים לגבי משומד הוא "בן נכר", זר, ואמנם עיקר עניינה של ההשתמדות הוא בניכור ובניתוק. אבל הניכור הזה יכול ללבוש שתי צורות. ראשית קיימת כפירה במעשים, בן נכר שהוא מי "שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים". הכפירה שעסקנו בה עד כאן, בין אם היא באה לידי ביטוי בחילול שבת בפרהסיה או בעבודת אלילים או בעברה על איסורים כדי להכעיס, נמצאת בדרך כלל בקטגוריה הזאת. 
כל עוד מדובר במשומד שכזה, "יהודי שחטא", הרי הוא נשאר יהודי. ואולם יש סוג שני של "בן נכר". יש כפירה שהיא לא במעשים כי אם בגופו של אדם, ניכור שבא לידי ביטוי לא רק בביצוע חטאים מסוימים כי אם בניתוק מוחלט של הקשרים האישיים עם היהדות, בניכור מוחלט מן העם היהודי ומן ההיסטוריה שלו כקהילה רוחנית ופיזית, ובסופו של דבר בהיטמעות מלאה אל תוך חברת הגויים. אנשים כאלו אינם מוצאים מן הכלל בגלל מעשה של כפירה. גם אין נוהגים כלפיהם כאילו היו זרים. האנשים הללו "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו". יש אפוא נקודה שאותה אין המשומד יכול לעבור ועם זאת להשאר בגדר יהודי. יש גבול למשיכת היתר מן החשבון, ורצועת הגומי עשוייה להיקרע. את העיקרון הזה הדגיש והאיר ר' חיים סולובייצ'יק ...".