אגב הדיון בהפרשת הכוהן הגדול קודם יום הכיפורים עוסקת סוגייתנו בחובה להזות על הכוהן במהלך ימים אלו מי חטאת כדי לטהרו מטומאת מת, ומביאה מחלוקת תנאים בשאלה מתי יש להזות על הכוהן. לדעת רבי מאיר יש להזות על הכוהן בכל אחד מימי הפרישה, ואילו לדעת רבי יוסי די להזות עליו ביום השלישי וביום השביעי לפרישתו, כדי שביום השביעי הוא יטהר. הגמרא מסבירה שהמחלוקת מבוססת על הקביעה ש"טבילה בזמנה מצוה" – אדם חייב לטבול ביום הראשון שבו הוא יכול להיטהר. לדעת רבי מאיר גם ההזאה בזמנה מצווה, ומכיון שהכוהן אינו יודע באיזה יום נטמא – עליו להזות בכל אחד מן הימים, כדי להיטהר ברגע הראשון שבו יוכל לעשות זאת, ואילו לדעת רבי יוסי רק הטבילה בזמנה מצווה, אך לא ההזאה.

 

ייתכן שמחלוקת התנאים קשורה לשאלה מהו יסוד החיוב של טבילה בזמנה: לכאורה נראה שחובת הטבילה אינה אלא חובה על האדם לעשות כל שביכולתו כדי להיטהר, אך יש אפשרות נוספת, שלפיה החובה נובעת מן הכתובים המפורשים בתורה, שבהם נצטווינו על הטבילה, כגון "ורחץ את בשרו במים" וכדו'. על פי הבנה זו פסוקים אלה מלמדים שהטבילה אינה רק אמצעי להגיע לידי טהרה, אלא חובה עצמאית לטבול בעקבות ההיטמאות.

 

דעת רבי יוסי, המחלק בין הטבילה להזאה, מתאימה לכאורה לאפשרות השנייה – מצד החובה להיטהר אין הבדל בין ההזאה לטבילה, שהרי שתיהן נחוצות לצורך הטהרה. אולם אפשר שלדעת רבי מאיר אכן מוטלת על האדם חובה לעשות כל שביכולתו, ובכלל זה טבילה והזאה, כדי להיטהר.

 

לחלופין, ייתכן שגם רבי מאיר מסכים שעיקר החובה הוא הטבילה עצמה, אלא שלדעתו כשם שציוותה התורה על הטבילה כך ציוותה על ההזאה (כך משתמע מסוגייתנו, המנמקת את דעת רבי מאיר בכך ש"מקשינן הזאה לטבילה").

 

מכל מקום, השאלה אם חיוב הטבילה בזמנה נובע מחובתו של האדם להיות טהור ככל האפשר או מחיוב עצמאי לטבול עשויה להשפיע על שאלות נוספות, כגון חיוב טבילתו של אדם שרובצות עליו שתי טומאות, כגון טמא מת שנגע בשרץ. אם חיוב הטבילה נובע מהצורך להיות טהור – אדם זה לא יטהר בעקבות הטבילה, שהרי הוא עדיין טמא מת, וממילא הוא אינו מחויב בכך. לעומת זאת, אם הטבילה עצמה היא חובה, ללא קשר לתוצאתה, יש מקום (אף שאין הכרח) לומר שגם אם לא תושג בכך טהרה – סוף סוף התורה ציוותה אותו לטבול.

 

[נפקא מינות נוספות לשאלתנו קשורות למצבים אחרים שבהם הטבילה ותוצאותיה ההלכתיות אינן באות כאחת, כגון השאלה מדוע אישה אינה חייבת לטבול בתום ימי נידתה מדאורייתא למרות חומרה דרבי זירא, המחייבת אותה להמתין ימים נוספים עד שתוכל לטבול ולהיות מותרת לבעלה, ואכמ"ל.]