יומא | דף כח | צלותיה דאברהם

  • יהודה רוזנברג
אגב העיסוק בזמני היום במקדש מביאה הגמרא בדף כח ע"ב את דבריו של רב ספרא בנוגע לזמן הראוי לתפילת מנחה – "צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי". רב ספרא קובע כי אברהם אבינו התפלל מנחה בשעה מוקדמת – עם פניית השמש למערב, כשצידם המזרחי של הכתלים החל להשחיר. על כך מקשה רב יוסף:
 
"אנן מאברהם ניקום וניגמר?".
 
רש"י על אתר מסביר שקושייתו של רב יוסף מבוססת על ההנחה שאברהם אבינו היה זריז ביותר, ולכן מעשיו אינם יכולים ללמד על הזמן הראוי לתפילה. בעקבות זאת מתעורר בגמרא דיון אודות היכולת ללמוד מזריזותו של אברהם אבינו על הדרך הראויה לקיום מצוות נוספות, כגון החובה "זריזין מקדימין" ביחס לברית מילה.
 
לעומת פירושו של רש"י ניצב פירושו של רבנו תם, המובא בדברי הראשונים על אתר (הציטוט להלן מדברי הריטב"א, ועיין גם בתוספות ישנים):
 
"ואנן מאברהם ניקום וניגמר, שהיה קודם מתן תורה? הא ודאי מאי דעבד לגרמיה עבד".
 
על פי הסבר זה ההבדל בין תפילתו של אברהם אבינו לתפילותיהם של הדורות הבאים אינו נובע רק מזריזותו היתרה של אברהם אבינו, אלא קשור להבדל מהותי בין שני סוגי תפילה. הגמרא במסכת ברכות (כו ע"ב) מביאה מחלוקת אם "תפילות אבות תיקנום" או "כנגד תמידין תיקנום", ונראה שבין שני המקורות הללו יש הבדל מהותי ביחס למצוות התפילה. תפילות האבות היו תפילות אישיות, המדגישות את הפן ההתנדבותי של התפילה, ואילו התפילות שכנגד התמידים מבטאות את המחויבות של כל אדם לשמירת הקשר עם הקב"ה באמצעות התפילה.
 
[יתכן שתפילת המנחה של אברהם אבינו מבטאת רעיון זה באופן מובהק יותר, שהרי יצחק אבינו הוא שתיקן תפילת מנחה לכל באי עולם, ועיין בתוספות ישנים על אתר].
 
אם כן, חוסר היכולת ללמוד את דיני התפילה ממעשיו של אברהם אבינו נובע מכך שמדובר בשני סוגים שונים של תפילות: תפילתו של אברהם אבינו היתה מעין תפילת נדבה, השמורה ליחידים ולמיוחדים, ולכן הוא הקדימה ככל שביכולתו, ואילו תפילת הדורות הבאים היא תפילת חובה, המשותפת לכל הציבור, ולכן קבעו לה חכמים זמן אחיד ומצומצם הניכר לעין, שימנע תקלות ותפילה שלא בזמנה.
 
כך נוכל להבין גם את שני הטיעונים המופיעים בהמשך ומבחינים בין תפילתו של אברהם אבינו לזמן הקרבת התמיד של בין הערביים:
 
"שאני אברהם דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו, אי נמי משום דזקן ויושב בישיבה הוה".
 
שני הטיעונים הללו מסבירים מדוע אברהם אבינו היה מסוגל לדייק בתפילתו יותר ממנו, אך על פי הסברו של רבנו תם נראה שיש כאן גם שני הסברים עקרוניים להקדמת התפילה. על פי ההסבר הראשון אברהם התאמץ לדייק ככל יכולתו בזמן התפילה משום שהבין את משמעותה הרוחנית ואת השפעתה של התפילה – "איצטגנינות גדולה היתה בלבו". עבודת ה' של האבות, שנעשתה קודם מתן תורה, לא נבעה ממחויבות לצו ה', שהרי עדיין לא נצטוו על כך, אלא מהשפעתן הברוכה של המצוות על העולם. בעבודת ה' ממין זה יש מקום רב יותר לשיקולים רוחניים הקשורים להשפעת המצוות על העולם, מעין שיקוליהם של המקובלים בימינו, וכך נקבע גם זמן התפילה. לעומת זאת, על פי ההסבר השני הקדמת תפילתו של אברהם אבינו אינה קשורה ל'חישובים' רוחניים אלא לאהבת ה' פשוטה ודבקות בשכינה: אברהם, שכל יומו היה מוקדש לעבודת ה', היה מצפה כל העת מתי יגיע זמן תפילת המנחה, ולכן הקדים אותה ככל יכולתו.
 
תפיסה שונה עולה מהסברה הנוסף של הגמרא להבדל בין תפילתו של אברהם אבינו לזמן הקרבת התמיד:
 
"כותלי דבית המקדש בשש ומחצה משחרי, משום דלא מכווני טובא".
 
על פי הסבר זה ההבדל בין תפילתו של אברהם לקורבנות אינו הבדל עקרוני אלא הבדל מעשי: כותלי בית המקדש היו משחירים מאוחר יותר משאר הכתלים, בשל המבנה המיוחד שלהם, שלא היה ישר אלא משופע מעט. השפת אמת בסוגייתנו מסביר שהשחרת הכתלים אינה רק סימן לכך שהגיע זמן התפילה, אלא סיבה המחייבת את התפילה:
 
"דנכון לקיים המצוה מיד כשנראה שינוי סדר הזמנים שהקב"ה משנה העתים, ואז יש לשבח לפניו יתברך".
 
דבריו של השפת אמת מבוססים על מקור נוסף לחיוב התפילות, המופיע בירושלמי (ברכות ד, א) – "כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות". על פי מקור זה זמני התפילות נקבעו לפי תחושותיו של האדם – כאשר האדם חש את התקדמות הזמן עליו להתפלל לבוראו ולשבחו. כותלי בית מדרשו של אברהם אבינו היו משחירים מוקדם, ולכן תפילתו מוקדמת, ואילו כותלי בית המקדש משחירים מאוחר יותר, ולפי זה נקבע זמן הקרבת התמיד.
 
[עוד בעניין זמני התפילות ראו בעיונו של הרב אביהוד שורץ לברכות דף כו.]