הגמרא בדף כט ע"ב עוסקת ביכולתם של כלי השרת לקדש את הקורבנות הניתנים בתוכם כשאינם ראויים להקרבה. במהלך הדיון מביא רבי זירא ברייתא שממנה אפשר להוכיח שקורבן שניתן בכלי שרת שלא בזמן הראוי להקרבתו לא נתקדש כלל, ואף אינו נפסל בלינה:
"סידר את הלחם ואת הבזיכין אחר השבת והקטיר את הבזיכין בשבת – פסולה. כיצד יעשה? יניחנו לשבת הבאה, שאפילו עמדה על השלחן ימים רבים אין בכך כלום".
הברייתא קובעת כי הלחם שנסדר על גבי השולחן בימות החול אינו מתקדש כלל, ולכן אף אם עברה עליו השבת הוא אינו נפסל בלינה, בניגוד ללחם הפנים שנסדר בשבת, הנפסל בלינה לאחר שבוע.
רש"י על אתר מסביר ש"לא חשיב סידור יום ראשון סידור אלא כסידרו הקוף, וכמונח בקופסא דמי" – אם הלחם נסדר על השולחן ביום חול הוא נחשב כלחם שכלל לא נסדר, וכדי שיתקדש יש צורך לא רק להמתין לשבת הקרובה, "אלא אם כן פירקו בשבת הבאה ויחזור ויסדרנו" – יש לסדר את הלחם בשבת דווקא, וסידור ביום חול אינו כלום.
לעומת זאת, הרמב"ם (תמידין ומוספין ה, יג) כתב שהפתרון ללחם שנסדר ביום חול הוא להניחו על השולחן "עד שיעבור עליהן יום השבת והן מסודרין", ונראה מדבריו שאין צורך בסידור הלחם שוב בשבת שלאחר מכן, ודי בכך שהלחם היה מונח על השולחן בשבת.
ייתכן שמחלוקת זו קשורה לשאלה יסודית ביחס ללחם הפנים: האם מדובר בקורבן הקרב אחת לשבוע או במעין 'כלי שרת' שיש להחליפו בתדירות גבוהה כדי שיישאר תקין ולא יתעפש?
לדעת רש"י, הסובר שיש צורך בסידור הלחם דווקא בשבת, יש בלחם הפנים ממד של הקרבה – סידורו על גבי השולחן מהווה מעין הקרבה שיש לעשותה דווקא בזמן הנכון. לעומת זאת, לפי הרמב"ם אפשר לומר שלחם הפנים אינו אלא חלק מהשלמת ייעודו של השולחן – השולחן אינו שלם בלא לחם, ולכן יש צורך בקיומו של הלחם על השולחן בכל עת. התורה קבעה שבכל שבוע יש להחליף את הלחם, אך אין מדובר בהקרבת הלחם לקב"ה אלא רק בהחלפתו כדי שבכל עת יהיה לפני הקב"ה לחם חדש ומכובד. לכן אין צורך במעשה הקרבה מיוחד של סידור הלחם, ודי בכך שהלחם היה מסודר על השולחן בשעה הקובעת – יום השבת.
[שאלה דומה עולה לגבי נרות המנורה – אפשר לראות את השמן שבמנורה כקורבן הקרב לקב"ה, אך אפשר גם לראותו כחפץ המשלים את ייעודה של המנורה, שאינה שלמה בלא אש הבוערת בה. ייתכן שזהו יסוד מחלוקת הראשונים אודות הביטוי הנזכר בסוגייתנו – "דבר שקרב בלילה". רש"י בסוגייתנו הסביר שמדובר במנחת נסכים, הבאה עם הזבח, אך התוספות (מנחות ק ע"א ד"ה בלילה ותמורה יד ע"א) הביאו בשמו הסבר שלפיו מדובר בהטבת נרות המנורה, הנעשית בלילה, ודחו זאת משום ש"לא שייך על זה לשון קרב". נראה שלפי הפירוש שדחו התוספות השמן אכן נחשב כקורבן, ולכן אפשר לראותו כ"קרב", אך לדעת התוספות השמן אינו אלא השלמת המנורה, ולכן אינו נחשב קורבן.
עסקנו בשאלה דומה גם ביחס לעצי המערכה, וראו בעיוננו לדף כז.]