SITE NO LONGER SUPPORTED

THIS SITE IS NO LONGER SUPPORTED            בית מדרש הוירטואלי עבר דירה
PLEASE FIND US AT OUR NEW TORAT HAR ETZION WEBSITE                                  
     English shiurim @ https://etzion.org.il/en          לשיעורים בעברית @ 
https://etzion.org.il/he

כז: - סוכה גזולה (א)

  • הרב שמואל שמעוני

סוכה גזולה (חלק א)

מהי המציאות של סוכה גזולה?

במסגרת סדרת מחלוקות בין רבי אליעזר ורבנן בענייני סוכה מביאה הגמרא את המחלוקת הבאה:

תניא, רבי אליעזר אומר: כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, דכתיב 'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפֹּת תמרים' (ויקרא כ"ג, מ) - משלכם, כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב 'חג הסוכת תעשה לך שבעת ימים' (דברים ט"ז, יג) - משלך. וחכמים אומרים: אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב 'כל האזרח בישראל ישבו בסכת' (ויקרא כ"ג, מב) - מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת.

ורבנן, האי 'לך' מאי דרשי ביה? מיבעי ליה למעוטי גזולה, אבל שאולה - כתיב 'כל האזרח' (כז:).

סוגיה זו מעלה שאלות רבות, שחלקן נידונות בראשונים על אתר, וחלקן במסגרת הסוגיות בתחילת פרק ג, שנצרף חלק מהן לכאן. מחלוקת רבי אליעזר ורבנן מובאת גם שם (לא.):

תנו רבנן: סוכה גזולה והמסכך ברשות הרבים - רבי אליעזר פוסל, וחכמים מכשירין.

אמר רב נחמן: מחלוקת בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו. ורבי אליעזר לטעמיה, דאמר אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו: אי קרקע נגזלת - סוכה גזולה היא; ואי נמי קרקע אינה נגזלת - סוכה שאולה היא. ורבנן לטעמייהו, דאמרי אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, וקרקע אינה נגזלת, וסוכה שאולה היא. אבל גזל עצים וסיכך בהן - דברי הכל אין לו אלא דמי עצים. ממאי? מדקתני דומיא דרשות הרבים: מה רשות הרבים קרקע לאו דידיה הוא - סוכה נמי לאו קרקע דידיה הוא.

באיזו סוכה גזולה, אם כן, מודים חכמים בסוגייתנו שהיא פסולה? הראשונים העלו מספר הצעות. רש"י (שם) כותב:

ודאמרינן בפרק הישן דמודו רבנן בגזולה, לאו בגוזל סוכה המחוברת לקרקע, ולא בגוזל עצים ומסכך בהן, אלא בגוזל סוכה העשויה בראש העגלה ובראש הספינה, דהיא עצמה נגזלת שאינה מחוברת לקרקע, ואין עליו להחזיר דמים אלא כמו שהיא בנויה, דאין כאן משום תקנת השבים שהרי לא טרח עליה לבנותה ולא הוציא עליה יציאות, הלכך גזולה היא.

התוספות שם (ד"ה אבל) השיגו על רש"י וכתבו שאין צורך באוקימתא זו, וניתן להעמיד את דין סוכה גזולה, שחכמים ניצלו את הפסוק לפסלה, במקרה שגזל עצים וסיכך בהם, שאז מדאורייתא הסוכה גזולה: קניין שינוי אינו תקף במקרה זה, שהרי זהו שינוי החוזר לברייתו; ותקנת מריש, הפוטרת גזלן מהשבת קורה המהווה חלק מבניין שבנה, אינה אלא תקנה דרבנן. בהמשך מציעים תוספות מקרה נוסף, שבו הסוכה גזולה גם מדרבנן:

ואפילו מדרבנן בלא עגלה וספינה איכא לאוקומיה קרא, כגון בראובן שבנה סוכה בחצרו של שמעון מדעתו, ובא שמעון ותקף את ראובן והוציאו מסוכתו, דאין עליה תורת שאולה, כיון דלא קיימא ברשותו של ראובן, ולא דמיא לקרקע דבחזקת הבעלים עומדת ולכך אין קרקע נגזלת.

תוספות מבינים שהסברה לדין קרקע אינה נגזלת היא שהקרקע עודנה ברשות בעליה הקודמים, שכן לא ניתן לקחתה משם. לפיכך במקרה שהם מציעים - שראובן בנה סוכה בשטח של שמעון וברשותו, ואז תקפו שמעון והוציאו ממנה - אמנם יש לסוכת ראובן דין קרקע, באשר היא מחוברת לקרקע, אך זוהי קרקע שניתן לגזלה ממנו, כיוון שהיא איננה ברשותו.

רבי עקיבא איגר מקשה בגיליון הש"ס על תפיסה זו של תוספות: הרי עבדים אינם נגזלים מפני שהוקשו לקרקעות, אף שניתן להוציאם מרשות בעליהם! לא נאריך כעת בנושא זה, ונציין רק שיש שתי דרכים שונות להתמודד עם קושיה זו: א. ייתכן שלעניין דינים רבים עבדים אכן נגזלים, עיין לדוגמה בדברי הראב"ד הלכות גזלה ואבדה פ"ט ה"א: "עשה עבדים כקרקעות לענין גזלה, שהרי הזקינו אומר לו הרי שלך לפניך, מיהו הני מילי לענין כחשה - אף על גב דלא הדרא, גזלה מיהא בעינה איתא, ואומר לו הרי שלך לפניך; אבל מכל מקום נגזלים הם ונקנים ביאוש"; ב. ייתכן שעבד עומד בחזקת בעליו: אמנם פיזית ניתן להוציאו מרשות האדון, אך בניגוד למיטלטלין, שם האדון עדיין נקרא עליו.

סוכה שאולה וסוכת השותפין

נחזור כעת למחלוקת רבי אליעזר וחכמים בסוגייתנו. חכמים מכשירים סוכה שאולה על סמך לימוד מיוחד:

דכתיב 'כל האזרח בישראל ישבו בסכת' - מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת.

ומפרש רש"י:

דמשמע: סוכה אחת לכל ישראל, שישבו בה זה אחר זה, ואי אפשר שיהא לכולן, דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא על ידי שאלה.

נראה שרש"י חש צורך לדחות פרשנות מסוימת בלימוד זה אשר לא תוביל למסקנה המבוקשת, שסוכה שאולה כשרה: העמדת המקרה של "סוכה אחת לכל ישראל" בסוכה שכל ישראל שותפים בה. בפשטות, משתמע מדבריו שקל יותר להכשיר סוכה של שותפים מלהכשיר סוכה שאולה, וייתכן שאף רבי אליעזר מודה שסוכת השותפין כשרה.

לכאורה, סברת רבי אליעזר על פי הבנה זו פשוטה: דרושה בעלות על הסוכה, ועל כן סוכה שאולה פסולה, אך סוכת השותפין, שבה יש בעלות לכל שותף, כשרה. ברם, יש כאן קושי מסוים: הרי לשותף יש בעלות רק על חלק מסוים מכלל הסוכה, ולא על סוכה שלמה?

תשובה אפשרית לשאלה זו היא שיש להבין בצורה שונה את מושג השותפות. אם שותפות משמעה שלכל שותף יש חלק מסוים, ושאר החלקים אינם שייכים לו, אכן יש קושי. אך ניתן גם להבין אחרת: שלכל שותף יש בעלות על מכלול הנכס, שאמנם מתחלקת עם בעלות השותפים האחרים; וכיוון שכך, ניתן לומר שיש בבעלותו - הגם שלא בבעלותו הבלעדית - נכס שלם.[1] על פי הכיוון השני, גם כאשר דרושה בעלות על החפץ, שותפות עונה על דרישה זו.

ואולם, התוספות אצלנו הקשו על שיטת רש"י מדברי הגמרא בבבא בתרא ביחס לאתרוג:

אמר רבה בר רב הונא: האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית, נטלו אחד מהן ויצא בו, אם יכול לאוכלו - יצא, ואם לאו - לא יצא; ודוקא דאיכא אתרוג לכל חד וחד, אבל פריש או רמון - לא (בבא בתרא קלז:).

מן הגמרא עולה שבאתרוג, שדרושה בו בעלות, אין די בשותפות. אמנם הריטב"א שם הביא מחלוקת ראשונים בדבר:

והגאונים ורבינו אלפסי ז"ל וכמה רבנים אחרים לומדין מכאן לאתרוג של שותפין שצריכין כל אחד ואחד ליתן זכותו לחבירו בשעה שיוצא בו ביום ראשון. ומפי מורי הרשב"א נר"ו שמעתי שאין זו ראיה, דהכא מיירי כשלקחוהו מתפוסת הבית לאוכלו או להריח בו או לסחורה, אבל כשלקחוהו לצאת בו, הא ודאי על דעת כן נשתתפו בו, שיוכל כל אחד ואחד לצאת בו, וכשהוא נוטלו - שלו הוא.

על כל פנים, מבואר בדבריו שאין די בסתם מצב שותפות, וזהו לכאורה כנגד תפיסתו של רש"י על פי ההסבר שהצענו.

מנגד, תוספות עצמם מודים כי יש מקרה ששאילה מופקעת אך לא שותפות - חיוב בגד בציצית:

ציצית אף על גב דכתב רחמנא 'כסותך' (דברים כ"ב, יב) - דידך אין, דשותפות לא, כתב רחמנא 'על כנפי בגדיהם לדורותם' (במדבר ט"ו, לח). ואלא 'כסותך' למה לי? לכדרב יהודה, דאמר רב יהודה: טלית שאולה פטורה מן הציצית כל ל' יום (חולין קלו.).

טלית שאולה פטורה מציצית, שכן רק בגד שיש בו בעלות חייב; אף על פי כן, טלית השותפין חייבת, ואם כן, עינינו הרואות שדי בשותפות לקיים את הדרישה לבעלות.

הריב"ש בתשובה (סימן שמ"ז) סובר שניתן ליישב את דעת התוספות ולחלק בין סוכה ואתרוג מחד לבין טלית מאידך:

ואני אומר: אין מטלית קושיא על התוספות. דהתם רחמנא אמר שלא ישתמש אדם בטלית שהיא שלו אלא בהטיל בה ציצית; ואפשר שיחייבהו בשל שותפות, כיון שקצתה שלו, שהרי הוא משתמש בשלו בלא ציצית, ויפטרהו בטלית שאולה, שאין לו בה כלום. אבל בסוכה אי אפשר לומר כן, דכיון שחייבה אותו תורה לישב בסוכה שתהיה שלו, איך נאמר שתפטרהו בחציה שלו, ואין כאן אלא חצי סוכה כשרה, ואנן סוכה שלמה בעינן? וכן נמי באתרוג.

הריב"ש מבחין בין מצוות, כגון סוכה ואתרוג, לבין נסיבות המחייבות במצוות, כגון בגד של ד' כנפות המחייב בציצית. כאשר דרישת הבעלות נוגעת למצווה, כמו באתרוג, וכן בסוכה לשיטת רבי אליעזר, לא ניתן להסתפק בבעלות על חלק מהחפץ. ואולם, כאשר דרישת הבעלות נוגעת לנסיבות המחייבות במצווה - שרק בגד ששייך לך חייב בציצית - יש מקום לומר שגם בגד ששייך לך רק בחלקו, אסור ללבשו בלא ציצית. הווה אומר, מעמדו של חפץ השייך לך בחלקו הוא מורכב: מחד, אינך יכול לומר שהוא אינו שלך, ועל כן אל לך ללבוש טלית שכזו מבלי להטיל בה ציצית; מאידך, גם אינך יכול לומר שהוא שלך, ועל כן אינך יכול לצאת ידי חובה באתרוג שהוא שלך רק בחלקו, וכן בסוכה כזו לשיטת רבי אליעזר.

כמובן, הסבר זה, שבעזרתו מיישב הריב"ש את שיטת התוספות, אינו מועיל לשיטת רש"י, אשר לפיה פוסל רבי אליעזר (או לפחות ההווה-אמינא בדעת חכמים) אתרוג השותפין אך מכשיר סוכת השותפין ומחייב טלית השותפין בציצית. לפי רש"י, ההבחנה אינה בין מצוות לבין נסיבות המחייבות במצוות, אלא בין שתי משמעויות שונות שיש לדרישת בעלות. דין "לכם" באתרוג הוא דין בחפצא: כשם שאתרוג יבש פסול, כך גם אתרוג שאינו שלך. לעומת זאת, דרישת הבעלות בסוכה ובטלית אינה דין בחפצא, אלא דין במעשה הישיבה בסוכה ובמעשה הלבישה בטלית: רק מגורים בבית השייך לאדם מקיימים את חובת "תשבו", שכן אופי הישיבה צריך להיות כשל אדם בביתו; וכן בטלית - רק לבישה קבועה ויציבה מחייבת בציצית, ואופי זה נקבע על פי הבעלות על הבגד. הנפקא מינה להבחנה זו בין אופי דרישת הבעלות באתרוג לבין אופייה בלולב ובטלית תהיה במקרה של שותפים. גם אם מבינים ששותפות משמעה שיש לכל אחד מחצית בלבד, עדיין אופי התנהגותו של השותף בחפץ אינו כזה של אורח או של שואל, אלא כשל אדם העושה בתוך שלו: לישיבתו של אדם בסוכה שהוא שותף בה יש אופי של ישיבת אדם בביתו, ולבישת טלית שאתה שותף בה אינה כלבישת בגד מושאל כי אם כלבישת בגד שלך.

יש לציין שהריטב"א חילק אף הוא בין סוכה לאתרוג וקבע במפורש שאף שלרבי אליעזר שאול פסול בשניהם, לגבי שותפים יש חילוק. אלא שהריטב"א אינו מבסס זאת על הבדל בין אופי דין "לכם" באתרוג ובסוכה, כי אם על הבדל בין דרך קיומן של שתי המצוות:

נראה לומר דמודה רבי אליעזר דסוכה של שותפין יוצאין בה, דלא דמיא ללולב, דהתם כי נפיק ביה חד מינייהו בכוליה נפיק, ולא סגיא דלא נפיק בחולקא דחבריה והוי שאול, דכיון שמשתמש בכולו ליכא למימר ברירה דהא ודאי אין כולו חלקו, ודכותה אם משתמש בכל החצר אסור במודר הנאה אלא אם כן התנו קודם הנדר דמר משתמש אב"ג ומר משתמש דה"ו וכיוצא בו. אבל הכא בשותפין כל אחד ואחד לשלו הוא נכנס ויש ברירה, וכדאמרינן בנדרים (מה:) דשותפין שנדרו הנאה זה מזה שניהם מותרין ליכנס לחצר, שיכול לומר לתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך, ואפילו למאן דאסר התם, נדרים שאני דויתור אסור במודר הנאה וחייש דלמא מתהני מדחבריה, אבל לגבי מצות סוכה דלתוך שלו הוא נכנס 'לכם' קרינא ביה. ומה שאמרו חכמים מלמד שכל ישראל יוצאין בסוכה אחת, אם בבית אחת שהיא משותפת ביניהם דכולי עלמא היא ואפילו לרבי אליעזר, אלא הכי קאמר שיוצאין בסוכה של איש אחד בזה אחר זה ובהא הוא דפליג רבי אליעזר דוקא.

כאמור, התוספות הבינו שלרבי אליעזר סוכת השותפין פסולה. דבר זה עורר אותם לשאלה (כז: ד"ה כל):

ותימה: דלר' אליעזר, דבעי סוכה שלכם, אין שנים יוצאין בסוכה אחת לעולם, ויהא צריך לכל בני הבית סוכה לכל אחד ואחד?

תשובתם של תוספות היא שהעיקרון "תשבו כעין תדורו" חידש קולא בדין זה, שניתן לשבת יחד בסוכה המשותפת. בדבר היקפה של קולא זו יש הבדלי נוסח. בתוספות שלפנינו כתוב: "ושמא הוה מרבי מדכתיב תשבו כעין תדורו (שותפין) שיכולים לישב יחד בסוכה אחת". המהרש"א קיים את המילה "שותפין", והבין שאכן למסקנה יש ריבוי המכשיר סוכת השותפין גם לרבי אליעזר. אך המהרש"ל מחק מילה זו, והבין שיש כאן דין מיוחד המאפשר לבני משפחה אחת לשבת יחדיו בסוכה. וכך מפורש גם בריטב"א, שלפני שחזר בו (בקטע שצוטט לעיל) סבר כתוספות, וכתב:

ותימה: אם כן לרבי אליעזר כל אחד ואחד מבני הבית שהם בני חיובא צריך סוכה לעצמו ואפילו הוא ובניו הגדולים אין יוצאין בסוכה אחת וזה היאך אפשר? ושמא נאמר דרבי אליעזר פטר איש וביתו בסוכה אחת כדכתיב 'תשבו כעין תדורו' ומה דירה איש וביתו אף סוכה איש וביתו ביחד.

השיטה שסוכה שאולה עדיפה על סוכת השותפין

עד כה הנחנו שסוכת השותפין ודאי אינה גרועה מסוכה שאולה, ודנּו שמא היא עדיפה עליה וניתן (בשיטת רבי אליעזר או בהווה-אמינא בשיטת חכמים) לפסול סוכה שאולה אך להכשיר סוכת השותפין.

ואולם, היו שהעלו אפשרות הפוכה: שסוכת השותפין גרועה מסוכה שאולה, וייתכן שגם חכמים, המכשירים סוכה שאולה, פוסלים סוכת השותפין. שיטה כעין זו הביא הריב"ש בתחילת תשובתו בשם מקצת חבריו, שרצו לנתח כך גם את שיטותיהם של רש"י, תוספות והר"ן כאחד. ואף שהריב"ש עצמו דחה דעה זו, הרשב"ש (בנו של התשב"ץ) בתשובותיו (סי' ח') קיים אותה, והבין שאם יש לאדם אחר בעלות על מחצית החפץ והוא אינו מקנה לך אותו לגמרי להשתמש בו כעת, אזי גם אם אתה יכול להשתמש בחפץ בחלק מהזמן, אין זה אלא בגדר מימוש בעלותך החלקית בו, ולא קניין מוחלט בחפץ באותו זמן. וכך כתב הריב"ש:

ומקצת החברים סוברים, כי אין אדם יוצא בסוכה של שותפות. והכי משמע מלשון רש"י ז"ל, שכתב שאין במשמע הכתוב סוכה של שותפין, שאין אדם יוצא בה כלל, לומר שהיא פסולה. דטפי עדיף אצלם סוכה שאולה, שכל זמן שאלתה חשיבה דיליה, משל שותפין, דאין לו שום שייכות בחלק חברו, לא דרך שאלה ולא בשום צד. כי נמצא, לבעלי זאת הסברא, ענין איננו אצלו לא שאול ולא גזול, והוא הנקרא דבר משותף. ובעלי התוספות השיבו ואמרו, שלא היה צריך להוכיח פסול סוכה של שותפין, דלא איירי כלל בסוכה של שותפין; דכיון דמקרא ד'לך' אימעיטו שניהם, שותפים ושאולה, כי אתא 'כל האזרח' לרבויי, טפי עדיף לרבויי שאולה מלרבויי של שותפין, ששאולה כל זמן שאלתה היא שלו, ושל שותפין אינה כלה שלו. והר"ן ז"ל העמיד פירוש רש"י ז"ל; כי אפשר להפך סברא זו, ולומר שבסוכה שאולה אין יוצאין, ובשל שותפין יוצאין, כדאשכחן גבי טלית; לכך הוצרך רש"י ז"ל לומר, שהמקרא מוכיח דאתא לרבויי שאולה לבדה, ונשאר פסוק ד'תעשה לך' למעוטי גזולה ושל שותפין, דלא אתרבו מרבוייא ד'כל האזרח'.

והרשב"ש כתב:

למדנו מדברי רז"ל בעלי התוספות ומדברי הר"ן ז"ל כפי מה שהבנתי מהם דסבירא להו דסוכת השותפים פסולה. ושמעתי כי הריב"ש ז"ל הוא מכשירה מקל וחומר, דאם שאולה שאינה שלו כשרה, כל שכן של שותפים שיש לו חלק בה. ואף על פי שאין משיבין את הארי לאחר מותו, אבל תורה היא וללמוד אנו צריכים, וקל וחומר זה קל וחומר פריכא הוא חוץ מכבודו, דשאולה כלה שלו כל ימי שאלתה, מה שאין כן בשל שותפים שאינה כלה שלו ובמקום שהוא יושב יש לחבירו חלק בו. ועוד דהשאולה לא קפיד עליה, ובשל שותפים כל עצמה לא באנו לפסלה אלא בדקפדי אהדדי, דאי בויתור לא דינא ולא דיינא דכשרה, דאפילו במודר הנאה אית כאן מאן דאמר דויתור מותר כדאיתא בפרק קמא דמגילה ובנדרים פרק אין בין, ואפילו למאן דאמר אסור היינו דוקא בנדרים משום דקא מהני ליה. ועוד, דהא קיימא לן ביום טוב בפרק קמא ובפרק בתרא דבדאורייתא ליכא ברירה...

מהו היתרון שרואים בעלי שיטה זו בסוכה שאולה על פני סוכת השותפין? הסברו השני של הרשב"ש, המתבסס על כך שהמשאיל אינו מקפיד אך השותף מקפיד, אינו ברור כל צורכו: הלוא ברור שמותר לכל שותף להשתמש בחפץ המשותף, כשם שלשואל יש היתר להשתמש בחפץ! הסברו מופיע גם בשו"ת הריב"ש: "דטפי עדיף אצלם סוכה שאולה, שכל זמן שאלתה חשיבה דיליה", ובלשון הרשב"ש: "דשאולה כלה שלו כל ימי שאלתה". נראה מדבריהם, שאף שלשותף יש רשות להשתמש בחפץ, אין זה שימוש בשלו - בניגוד לשואל, שיש לו רמה מסוימת של קניין בחפץ בזמן השאילה.

נקודה אחרונה זו קשורה ליסודות משמעותיים בדין שואל, שאינם מענייננו כעת, אך יש כאן גם חידוש חשוב ביותר ביחס לסוגייתנו. שיטת חכמים היא שסוכה גזולה פסולה, ושאולה - כשרה. לכאורה משמעות הדבר היא שבסוכה אין דרושה בעלות ברמה זו או אחרת, ויש בעיה נקודתית עם סוכה גזולה, הנובעת ממעמדה כגזולה, ולא מהעדר בעלות עליה. ברם, ברי שהרשב"ש וחבריו של הריב"ש לא הבינו כך, שהרי לדעתם יש סוכה שאינה גזולה ובכל זאת יפסלו אותה גם חכמים כיוון שאין היא עומדת בדרישה לבעלות, ומאידך, סוכה שאולה כשרה מפני שמתקיימת בה דרישה זו באמצעות קניין שואל. כלומר, לפי דעה זו מסכימים חכמים עם העיקרון המנחה של רבי אליעזר, שדרושה בעלות בסוכה, והמחלוקת היא רק בשאלת רמת הבעלות הנדרשת: האם יש צורך בבעלות מלאה, כמו בלולב ביום הראשון, או שמא די בבעלות ברמה החלקית שיש לשואל [ויש מקום להציע שמחלוקת זו תלויה בשאלה אם הצורך בבעלות בסוכה הוא דין בכשרות החפצא של הסוכה, בדומה לאתרוג, שאז דרושה בעלות מלאה, או שמא במעשה הישיבה בסוכה, שלכך די בבעלות על התשמישים].

הבנה זו בדעת חכמים עשויה להתקשר למספר דיונים אחרים בעניין סוכה גזולה, כגון סוכה ברשות הרבים (עיין בסוגיה לא. ובמשנה ברורה סי' תרל"ז סק"י), סוכת הפקר (עיין ערוך לנר בסוגייתנו) ועוד, אך לא נרחיב בכך כעת. נציין רק שכיוון זה עולה בבירור בדברי מספר אחרונים, ללא כל קשר לדבריו השנויים במחלוקת של הרשב"ש. כך למשל מנצל האור שמח (פ"ה הכ"ה) יסוד זה כדי להסביר את הפסול בסוכה שנגזלה מגוי במסגרת השיטות הסוברות שגזל הגוי מותר:

דלא הוי 'שלכם', ולא הוי דומיא דשאול דאיכא ביה קניין לזמן. והראיה, דהשואל לזמן ובא להחזיר לבעליו תוך זמנו, הלא צריך הבעלים לעשות בו קניין מחדש.

ולכאורה זו גם ההבנה הפשוטה במסגרת הילפותות של חכמים, שהרי אף הם מודים ללימוד של "חג הסוכות תעשה לך... - משלך", אלא שיש להם ריבוי המכשיר סוכה שאולה ומותיר על כנו את פסול גזולה, ומשמע שאכן יסוד פסול גזולה בכך שאין בעלות על הסוכה. כך גם משתמע מדברי רש"י: "למעוטי גזולה - דבעינן 'תעשה לך' משלך" (ט. ד"ה למעוטי). והדברים מפורשים לחלוטין בשו"ע הרב (תרל"ז, ג):

אף על פי שאמרה תורה 'חג הסכות תעשה לך' - 'לך' משלך, כלומר שתהא הסוכה שלך ולא של חבירך, אף על פי כן יוצא אדם ידי חובתו בסוכה שאולה, דכיון שנכנס לה ברשות הרי היא כשלו, ולא נאמר 'לך' משלך אלא להוציא את הגזולה ועל דרך שיתבאר. וכן יוצא אדם ידי חובתו בסוכה שיש לו שותפות בה עם חבירו אפילו אם נכנס לה שלא ברשות חבירו, ואין זה נקרא גזל, כיון שעל דעת כן נשתתפו, שכל אחד מהם ישתמש בה כרצונו.

ברם, לא נימנע מלציין לקושיה חזקה המעיבה על שיטה זו מן הסוגיה בדף לא. שהזכרנו בראשית השיעור. בגמרא שם נאמר שהתוקף את חברו והוציאו מסוכתו יצא ידי חובה לדעת חכמים, משום שקרקע אינה נגזלת, והרי זו כסוכה שאולה. אם מבינים שכשרות סוכה שאולה מבוססת על רמה מסוימת של קניין שיש לשואל בחפץ בזמן השאילה, קשה מאוד להבין כיצד מושגת רמה זו במקרה של גזלת קרקע; גם אם קרקע אינה נגזלת, לכאורה ברור שאין למי שמשתלט עליה בכוח הזרוע זכויות לגביה. לא זכיתי למצוא יישוב מניח את הדעת לשאלה זו, ואודה מאוד לכל מי שיגיב ויאיר את עיניי.

שיטת רש"י בעניין שווה פרוטה

לסיום שיעור זה נעסוק קמעה בנקודה אחרת בדברי רש"י שציטטנו בתחילת השיעור:

כל האזרח ישבו בסוכות כתיב - דמשמע: סוכה אחת לכל ישראל, שישבו בה זה אחר זה, ואי אפשר שיהא לכולן, דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא על ידי שאלה.

כאמור, אילו ניתן היה לקיים את הלימוד בסוכת השותפין, לא היינו יכולים לדעת שאף סוכה שאולה, שאין בה כל בעלות, כשרה; אלא שלא ניתן להעמיד את הלימוד בסוכה שיש לכולם בעלות בה, שכן במקרה כזה לא יהיה לכל אחד חלק שווה פרוטה בה.

היו שהבינו ברש"י הבנה קיצונית, שאין כלל בעלות בחפץ שאין בו שווה פרוטה. ואולם, הבנה זו מוקשית ביותר ממספר מקומות, כגון קביעתה של הגמרא בסנהדרין (נט.) כי גוי נהרג על גזל שאין בו שווה פרוטה, וההלכה שבישראל אין גזלה בפחות משווה פרוטה קשורה במחילה.

לפיכך נוטים רבים לצמצם את דברי רש"י למקרה של שותפין ולהסביר כי לא ניתן לומר שיש לך בעלות מספקת בחפץ משותף אם אין לך אחיזה ביחידה ממונית מתוכו - ופחות משווה פרוטה אינו נחשב יחידה ממונית. כך גם תיושב קושיה שהקשה המנחת חינוך (שכ"ה, יא) על רש"י: כיצד ניתן לצאת ידי חובת ד' מינים ביום הראשון של סוכות כאשר אין בערבוֹת שווה פרוטה, וממילא אין מתקיים בהן דין "לכם"? התשובה ברורה: גם רש"י מודה שיש בעלות על פחות משווה פרוטה, אלא שאין כאן יחידה ממונית, ועל מנת לצאת ידי חובה כשותף דרושה אחיזה ביחידה ממונית בחפץ. תפיסה זו, שפחות משווה פרוטה אינו יחידה ממונית, עומדת ככל הנראה גם ביסוד דברי רש"י בגטין (יב:) שלא ניתן להקדיש פחות משווה פרוטה. ראשונים רבים התקיפו את שיטתו שם, אך נראה שהוא הבין כי הקדש הוא פעולה ממונית, שכדי לבצעה דרושה יחידה ממונית. מעין זאת כתב גם הרי"ד בתוספותיו בהמשך מסכתנו (מא:) ביחס לדבר שאין בו שווה פרוטה:

שאינו דבר השווה ממון ומפני זה אינו מוקדש... וקרינן ביה 'לכם'. תדע, דהא הדס וערבה אין בהם שווה פרוטה אותו הבד של הדס או של ערבה, ואם הקדישו בעליו אינו מוקדש, שאין הקדש חל עליו, יקרא 'לכם'.

* * *

בשיעור הבא נעסוק בע"ה בנושא אחר שהעסיק ראשונים ואחרונים בעניין סוכה גזולה: היחס בין סוגיה זו לסוגיית מצווה הבאה בעברה. נוסף על סוגייתנו, יש לעיין בסוגיה כט: בתחילת המשנה ובגמרא עד "מצוה הבאה בעבירה", וכן במקורות הבאים:

1. תוספות ט. ד"ה ההוא, עד "אלא מדרבנן".

2. רמב"ן פסחים לה. "נ"ל דיוצאין... אבל לא בטבל, ונאמר משום מצוה הבאה בעבירה".

3. ריטב"א סוכה ט. "הא דאמרינן ההוא... איכא משום מצוה הבאה בעבירה" [לא. ד"ה תנו רבנן].

4. מנחת חינוך מצווה שכ"ה, הקטע הבא (יסודי):

"ונראה לי, דהנה שני מינים יש במצוות עשה: אחד שהוא חיוב אקרקפתא דכל איש מישראל כמו תפילין ואתרוג ואכילת מצה, ומצוה כזו - אם יקיים אותה, עושה רצון הבורא יתברך ויתעלה, כי כן צוה לו המלך ברוך הוא, ואם מבטל המצוה ואינו מניח תפילין או שלא נטל לולב, ביטל המצוה ועשה נגד רצונו יתברך וענוש יענש; ויש מצוות שאין חיוב לעשותם, כגון ציצית, דהתורה לא חייבה אותו ללבוש בגד של ארבע כנפות ואם רוצה הולך בלא בגד של ארבע כנפות ואינו נגד רצון הבורא ברוך הוא, אך אם מביא עצמו לידי חיוב, שבכוונה לובש ארבע כנפות לקיים מצות ציצית, זה דרך הטוב וישר. הכלל, אם מקיים מצוה זו עושה רצון הבורא ברוך הוא, אך אם אינו מקיים מצוה אינו עובר על רצונו, רק דאינו מקיים המצוה.

וכן מצוה זו, דהינו סוכה, יש בה שני חלקי המצוה, דהינו: בליל ראשון של סוכות, מצות עשה לאכול כזית בסוכה, ומחוייב לחזר אחר סוכה, ואם אינו רוצה לאכול אינו מועיל, כי הוא מחוייב לאכול כמו מצה ותפילין, ואם לא קיים המצות עשה בלילה הראשון עושה נגד רצונו יתברך שמו; ובשאר הלילות והימים, אם אינו רוצה אינו אוכל ואינו יושב בסוכה, ואין שום חיוב עליו, כמו ציצית, אך אם אוכל - מצות עשה לאכול בסוכה ומקיים רצונו ברוך הוא, אבל אם אינו אוכל אין חיוב. וגם בשני מצוות הללו הוא בציור גם כן שמבטל המצוה ועושה נגד רצונו כמו שאינו מניח תפילין, כגון אם לובש בגד של ארבע כנפות ואינו מטיל ציצית אז עובר על המצוה, וכן אם אוכל אכילת קבע חוץ לסוכה עובר על המצוה. הכלל, דאם עושה המצוה מקיים בכל עניין המצוה ועושה רצונו ברוך הוא, ויש שאינו עושה המצוה ועובר על רצונו כגון בלובש בגד של ארבע כנפות או אוכל קבע חוץ לסוכה, ויש שאינו מקיים המצוה וגם אינו עובר, כגון באינו לובש הבגד ואינו אוכל כלל, וזה פשוט.

והנה נראה הא דמצוה הבאה בעבירה אינו יוצא, הטעם דהקב"ה אינו רוצה בכך, ולא לרצון לפניו דסניגור יעשה קטיגור ו'אני ה'... שונא גזל בעולה' (ישעיהו ס"א, ח), עיין ר"ן שם פרק לולב הגזול (יד. באלפס). והנה, משום זה שפיר שייך לומר דלא יצא ידי המצוה, כי זה אינו רצון הבורא יתברך, ואם כן לא קיים המצוה. וזה שייך שפיר במצוה החיובית, כיון דלא יצא ידי חובת המצוה ממילא לא עשה המצוה וביטל המצוה, כי זה בזה תליא, כמו שביארנו. אבל במצוות שאינן חיוביות, כגון ציצית וסוכה בשאר ימי החג, אם הם באים בעבירה - אמת דלא קיים רצון הבורא ברוך הוא כי אין זה רצונו יתברך, אבל מכל מקום לא ביטל המצוה, רק דלא קיים, והוה ליה כמי שאינו לובש בגד כלל או לא אכל כלל דלא קיים. הכא נמי, נהי דלא קיים המצוה כי לא לרצון לפניו בזה, אבל מכל מקום לא ביטל, ולא נוכל לדון אותו כמו שאוכל חוץ לסוכה או שלובש בגד בלא ציצית, רק הוא כמו שאינו עושה המצוה כלל והולך בלא בגד או שאינו אוכל כלל, כי באמת הוא לובש ציצית ואוכל בסוכה, אך שאינו לרצון לפניו יתברך, הוי ליה כאילו לא קיים המצוה, אבל לא נוכל לדון אותו כאילו ביטל המצוה, כיון דמכל מקום עושה המצוה, עיין ותבין. ויש גם כן נפקא מינה לדינא, כי אם אינו רוצה לאכול בסוכה ואוכל חוץ לסוכה, או לובש בגד ארבע כנפות ואינו רוצה להטיל בו ציצית, כופין אותו עד שתצא נפשו ככל מצות עשה. אבל בכהאי גוונא, דהוי ליה כמי שאינו לובש כלל או שאינו אוכל, אם כן אין כופין אם רצה לאכול בסוכה כזו, כיון דאינו מבטל המצוה.

אך זה אי אמרינן מחמת מצוה הבאה בעבירה, אבל אם התורה פסלה גזול בפירוש, הוה ליה כמי שסיכך בסכך פסול שאין גידולו מן הארץ או מקבל טומאה, דלאו סוכה כלל, ואם אוכל הוה ליה כמי שאוכל בבית, כיון דהתורה גזרה דזו לא הוי סוכה כלל. אם כן ניחא, דאי מחמת מצוה הבאה בעבירה, נהי דבחג אם ישב בסוכה כזו לא קיים המצוה, אבל גם לא ביטל. אבל עתה, שהתורה גילתה דגזול פסול, אם כן הוה ליה כאילו ביטל העשה, כמו שאוכל בביתו, לכך כתבה התורה 'לך' למעוטי גזול גבי סוכה וגבי ציצית, כן נראה לענ"ד. הכלל דמצוה הבאה בעבירה, דמצוה הוי מצוה רק באה על ידי עבירה, אם כן הסוכה הוי סוכה רק שלא לרצון יחשב, אבל מכל מקום אינו יושב חוץ לסוכה, ואינו מבטל המצוה, אבל מה שהתורה פסלה אם כן ממילא אינו מצוה כלל, ועובר מה שישב חוץ לסוכה".

שאלות מנחות

עמדו על התירוצים השונים שניתנו בדבר הצורך במקור מיוחד לפסול סוכה גזולה ועל מה שניתן ללמוד מהם באשר לדין מצווה הבאה בעברה, לפסול סוכה גזולה ולאופי מצוות סוכה כל ז'.

ביחס למנחת חינוך: נסו לפרק את מהלכו המורכב להנחות שעליהן הוא בנוי. האם ניתן לחלוק עליהן?



[1] שתי חלופות אלו בהבנת מושג השותפות נידונו רבות באחרונים, ולא נאריך כאן בנושא זה. נציין רק ששער המשפט (סי' רע"ה סק"א) הסתפק בדבר ישראל וגר נטול-יורשים שהיו שותפים בשדה ומת הגר, אם הישראל זוכה אוטומטית בשדה כולו, מבלי לבצע בה מעשה קניין. זוהי נפקא מינה מובהקת לשאלה זו: אם הייתה לישראל בעלות על כל השדה, שהתחלקה עם בעלותו של הגר, מובן שעם הסתלקות בעלותו של הגר הפך הוא לבעלים הבלעדיים; אך אם הייתה לו בעלות רק על מחצית בלתי-מסוימת של השדה, אזי עם מיתת הגר הופכת המחצית השנייה הפקר, וכל הקודם זכה בה.