SITE NO LONGER SUPPORTED

THIS SITE IS NO LONGER SUPPORTED            בית מדרש הוירטואלי עבר דירה
PLEASE FIND US AT OUR NEW TORAT HAR ETZION WEBSITE                                  
     English shiurim @ https://etzion.org.il/en          לשיעורים בעברית @ 
https://etzion.org.il/he

כז. - תוספת שבת

  • הרב נעם מלכי

תוספת שבת / אביעד ברטוב ונעם מלכי


פתיחה

השבוע נעסוק[1] בדין תוספת שבת שלרבים וטובים מאתנו הוא בבחינת מצוה שאדם דש בעקביו. הכנות השבת המרובות מעסיקות אותנו לפעמים עד השקיעה ממש ואין אנו זוכים להוסיף מהחול על הקודש.

את הדיון בתוספת שבת נפצל לשלושה חלקים: ראשית ננסה לעמוד על מקורו של הדין, אחר כך נבדוק מה הוא שעור התוספת, ובחלק השלישי ננסה להציג כמה נפקא מינות למעשה במצבי ספק.

הקשר

הקשר למסכת ברכות (אותה אנו לומדים) נמצא בדף כז ע"א, שם מסופר שרב התפלל של שבת בערב שבת. רש"י על אתר מסביר שרב קבל עליו את השבת מבעוד יום.

משל לזאב

במדרש מופיעים שני מקורות לדין תוספת שבת, המקור הראשון הוא במכילתא דבי רבי ישמעאל (יתרו פרשה ז'):

"זכור ושמור - זכור מלפניו ושמור מאחריו. מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקודש, משל לזאב שהוא טורד מלפניו ומאחריו."

על פי המדרש דין תוספת שבת הוא דין חיובי[2] - אנו מצווים להוסיף על השבת בתחילתה מדין זכור, ובסופה מדין שמור[3]. גם הגמרא ביומא פא ע"ב לומדת דין זה, אולם הלימוד הוא ממקום אחר:

"'ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש' - יכול יתחיל ויתענה בתשעה? תלמוד לומר 'בערב', אי בערב יכול משתחשך? תלמוד לומר 'בתשעה', הא כיצד? מתחיל מבעוד יום. מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. אין לי בכניסתו, ביציאתו מניין? תלמוד לומר 'מערב עד ערב', ואין לי אלא יום הכיפורים שבתות מניין? תלמוד לומר 'תשבתו', אין אלא שבתות, ימים טובים מניין? תלמוד לומר 'שבתכם', הא כיצד? כל מקום שנאמר שבות מוספין מחול על הקודש."

מהגמרא ביומא עולה שמדובר בדין כללי, שבכל מועד נוסיף מהחול על הקודש, ואילו מהמכילתא ניתן להבין כי מדובר בדין מיוחד לשבת בלבד.

רבי עקיבא איגר (גליון הש"ס על מסכת ראש השנה, ט ע"א) מתקשה להבין כיצד לומדת הגמרא תוספת יום הכיפורים ותוספת שבתות וימים טובים מאותו המקור, שכן אינה דומה תוספת עינוי לתוספת איסור מלאכה של שבתות וימים טובים. לעניות דעתי ניתן ליישב את קושייתו של רבי עקיבא איגר אם נבין שקיים דין כללי של תוספת קדושה על המועדים. הגמרא בהוא אמינא רצתה למצוא מקור ספציפי לתוספת העינוי של יום הכיפורים, אך למסקנה היא מבינה שקיים גם דין כללי של תוספת קדושה לכל מועד שלא קשור בהכרח ליום הכיפורים וממנו ניתן ללמוד על תוספת העינוי - דין כללי זה מכונה בגמרא 'שבות'.

הרמב"ן על התורה (פרשת אמור כג, כד) לומד מהמכילתא כי בכל המועדים יש עשה דשבתון, וזו לשונו:

"אבל פירוש "שבתון" כך הוא: שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל... והוא ענין הגון וטוב מאד. והנה הוזהרו על המלאכות בשבת בלאו ועונש כרת ומיתה, והטרחים והעמל בעשה הזה, וביו"ט המלאכה בלאו והטורח בעשה. וממנו אמר הנביא (ישעיה נח יג) 'מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר'. וכן 'שבת שבתון יהיה לארץ' (ויקרא כה, ד), שבת של מנוחה, שלא יחרוש ולא יעבוד אותה כלל. וזהו מה שדרשו שאין בחולו של מועד משום שבות."

הרמב"ן[4] מבין שאדם יכול לעשות את שבתותיו חול גם אם הוא מקפיד על ל"ט אבות מלאכה. ולכן הוסיפה התורה את העשה של שבות שבאה לומר לאדם: 'שמור על יום שבת כיום של מנוחה!'. הרמב"ן בריש פרשת קדושים מוסיף שאדם השומר על השבת ללא הקפדה על שבתון שבה, נקרא נבל ברשות התורה. ואם נחזור לעניננו על פי הרמב"ן המילה 'שבתון' בתורה באה לציין את האופי של היום כיום מובדל וקדוש - יום בו העולם מפסיק מהעשייה היום יומית שלו.

לעיל הבאנו את קושיית רבי עקיבא איגר כיצד לומדת הגמרא תוספת עינוי של יום הכיפורים ותוספת שבת מאותו המקור. אם נקבל את הבנת הרמב"ן ש'שבתון' בתורה מציין הפסקת השיגרה היומית וקידוש היום, נוכל ליישב את הקושיה. התורה מצפה מהאדם להוסיף על זמן המועד כדי לשמור על אופיו וצביונו, ולא מדובר רק בגזירה דאורייתא לקחת מרווח בטיחות על מנת שלא להכשל באיסורים. כאשר מוסיפים מהחול על הקודש בעצם מושכים את קדושת השבת ומביאים מקצתה אל ימות החול.

כחוט השערה

הגישה השנייה לגבי דין תוספת שבת מובאת במדרש רבה לבראשית (פרשה י):

"אמר ר' שמעון בן יוחאי: בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקדש, אבל הקדוש ברוך הוא שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו נכנס בו כחוט השערה."

כלומר האדם מצווה להוסיף מחול על הקודש רק בגלל חשש לטעות, לעומת זאת הקב"ה סיים את בריאת העולם רגע לפני כניסת השבת מאחר שהוא יודע לדקדק כחוט השערה. רבי יוסף ענגיל בספרו 'לקח טוב', כלל ח', מבין שדין תוספת שבת הוא גזירת הכתוב מדאורייתא. בדרך כלל רבנן הם שעושים סייגים לתורה על מנת לשמור עליה. אולם רבי יוסף ענגיל מונה שבע עשרה מקרים בהם התורה עצמה גזרה את הסייגים לעצמה, אחד מאותן מקרים הוא תוספת שבת. רש"י על התורה בפסוק 'ויכל א-לוהים' מצטט את דברי המדרש רבה, כלומר להבנת רש"י תוספת שבת היא דין שלילי, או כדברי רבי יוסף ענגיל גזרת הכתוב שבאה לשמור על השבת.

מחידושי הר"ן בשבת (על הרי"ף, טז ע"א) משמע שניתן לשלב בין הגישות שהצענו להבנת הדין:

"ולי נראה, כיוון שציוותה תורה תוספת - צריך להוסיף מחול על הקודש אי זה זמן חוץ מן הזמן שהוא נזהר בו מן הספק. שאם לא כן - לא היה צריך להזהיר על התוספת."

הר"ן מבין כרבי יוסף ענגיל שחכמים הם שעושים סייגים לתורה, ולא התורה עצמה. הוא מסביר שיש שתי תוספות: תוספת 'אנושית' מחשש לפגיעה בשבת, ותוספת של התורה כדי להוסיף על הקודש.

בעמקות ניתן לומר שהמחלוקת סביב השאלה האם תוספת שבת היא דין שלילי או דין חיובי, נובעת מהטעמים השונים שאנו מוצאים בפרשיות למצות השבת בפרשיות השונות:

"כי ששת ימים עשה ה' את השמים והארץ." (שמות כ, ז-י)

"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' א-להיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה." (דברים ה, יא- יב)

שני הנימוקים שנותנת התורה[5] מציינים שתי קדושות שונות שקיימות בשבת, וכך כותב בעל השפת אמת בדרשותיו על התורה (שבת חוה"מ פסח תרל"א) :

"שבת קביעא וקיימא כי עניין שבת הוא עליות כל דבר לשורשו למעלה מן הטבע שהוא שורש החיים של כל דבר... בחינת יו"ט הוא להמשיך הארה לתוך הטבע ממש ולכך ניתן לישראל שתלוי בקדושת ישראל דקדשינהו לזמנים.. "

השפת אמת מחלק בין קדושת יו"ט לקדושת השבת. ביו"ט ישראל מקדשים את הזמן, ואילו בשבת הקדושה קיימת עוד מששת ימי בראשית. המעיין בפסוקים יגלה שהנימוק הקיים לקדושת יו"ט הוא זכר ליציאת מצרים. הר"ן שמבין שדין תוספת שבת הוא דין חיובי, צריך לומר שבשבת יש גם בחינת יו"ט, שבו ישראל מקדשים את הזמן בכך שהם מוספים מהחול אל הקודש. לעומת זאת רש"י שמבין כי דין תוספת שבת הוא דין שלילי, תופס שקדושת השבת היא קביעה וקיימא עוד מששת ימי בראשית ואין להוסיף עליה, ולכן אין בתוספת שבת יותר מסייג לאיסור מלאכה בשבת. כנראה שלשיטת רש"י התוספת של 'וזכרת כי עבד היית במצרים' היא שולית והנימוק המרכזי לקדושת השבת הוא מעשה בראשית[6].

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם משמיט את הדין של תוספת שבת, והראשונים ניסו לתרץ מדוע החליט הרמב"ם להשמיט דין זה לגבי שבת, ואילו לגבי יום הכיפורים[7] החליט להשאירו. המגיד משנה (בהלכות שביתת עשור) מבין שלדעת הרמב"ם דין תוספת שבת הוא דין דרבנן ולכן הוא משמיטו. הכסף משנה (שבת ה, ג) חולק עליו וסובר שהרמב"ם השמיט את דין תוספת שבת כי הוא סבר שדין זה נוהג רק לגבי עינוי ביום הכיפורים[8]. הביאור הלכה (בסימן רסא ד"ה י"א שצריך) והגר"א מבינים שגם הרמב"ם סובר שיש דין תוספת שבת, אולם הוא מבליעו בהלכה אחרת. בפרק ה' מהלכות שבת הלכות יח - כ כותב הרמב"ם:

"כל המדינות ועיירות של ישראל תוקעין בהן שש תקיעות בערב שבת... תקיעה ראשונה תוקע אותה במנחה, והשלישית קרוב לשקיעת החמה..."

דין שלוש תקיעות מופיע בגמרא בשבת לה ע"ב, רש"י על אתר[9] מסביר שהתקיעה השלישית נתקעת מבעוד יום כדי להוסיף מחול על הקודש. גם הרמב"ם כותב שהתקיעה השלישית נתקעת מעט קודם השקיעה, הבאור הלכה מבין שהרמב"ם הבין כרש"י, ואם כן גם הוא סובר שיש עניין להוסיף מהחול על הקודש. יוצא שעל פי הרמב"ם תוספת שבת הוא דין דרבנן כדברי המגיד משנה. נדגיש כי גם אם קיים דין דרבנן של תוספת שבת לרמב"ם, מדובר בדין שלילי ולא חיובי שכן הרמב"ם (הלכות שבת כט, יא) כותב לגבי מי שהקדים את קידוש היום שהוא אינו מרחיב את היום:

"יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום אף על פי שלא נכנסה השבת. וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדיין היא שבת. שמצוות זכירה לאמרה בין בשעת כניסתו בין בשעת יציאתו בין קודם לשעה זו כמעט."

הקדמת ההבדלה או הקדמת הקידוש אינם משפיעים על קדושת היום של השבת. קדושה זו נמצאת בתחום של עשרים וארבע שעות שנקבעו לשבת מששת ימי בראשית. ושמירה של מצות הזכירה אינה משפיעה על היום עצמו לפי הרמב"ם.

מקור נוסף שממנו עולה שיש לרמב"ם איזה שהוא דין של תוספת שבת קשור בהדלקת הנר וכך כותב הרמב"ם (שבת ה, ג) :

"המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה."

הרמב"ם לא מציין את הסיבה לדבר, אולם ניתן לומר שהדבר נובע מהדין השלילי של תוספת שבת שבא להציב גדרים על מנת שלא נגיע לידי חילול שבת.

בין השמשות

לפני שנעסוק בשעור התוספת, נציג השיטות השונות בקביעת שעור בין השמשות[10]:

1. שיטת ר"ת - בכל יום יש שתי שקיעות. השקיעה הראשונה היא השקיעה הנראית לעין בה השמש מתחילה להעלם מעינינו (השקיעה בלוחות). השקיעה השנייה היא בעצם סוף התהליך של העלמות האור שנותר ברקיע. משקיעה זו עד צאת הכוכבים יש שלושת רבעי מיל ולדעת ר"ת זה הוא הזמן של בין השמשות. לפי ר"ת הלילה מתחיל מהשקיעה השנייה, כלומר שלושה ורבע מיל לאחר השקיעה הראשונה.

2. שיטת הגאונים (מוכרת כשיטת הגר"א) - מהשקיעה הראשונה עד צאת הכוכבים הראשון זה הוא זמן בין השמשות ושעורו שלושת רבעי מיל. לאחר צאת הכוכבים הראשון יש עוד זמן של שלושה ורבע מיל עד סילוק טוטלי של אור השמש. סוף פרק זה אליבא דהגאונים נקרא צאת הכוכבים השני. לפי הגאונים הלילה מתחיל מצאת הכוכבים הראשון, כלומר שלושת רבי המיל לאחר שקיעה ראשונה.

3. שיטת היראים - כבר לפני השקיעה הראשונה יש זמן בו השמש מתחילה לזוז ממקומה. זמן זה הוא שלושת רבעי המיל קודם השקיעה הראשונה, ולאחריה מתחיל הלילה.

למעשה אנו, היושבים בציון, נוהגים כגר"א, שכן המציאות של לילה ויום בארץ ישראל מתאימה לשיטה זו. שיטת ר"ת מתאימה יותר לארצות צפוניות בהם הימים יותר קצרים.

לסיכום נביא תרשים עזר הסוקר את השיטות השונות:

נחלקו האחרונים כמה הוא שעור מיל:

1. שיטת תרומת הדשן רמב"ן ועוד ראשונים וכן נפסק בשו"ע - מיל שווה 18 דקות, כך ששלושת רבעי המיל שווים 13.5 דקות.

2. המנחת כהן, הרב טוקצי'נסקי (גם שיטה מקובלת) - מיל שווה 22.5 דקות, כך ששלושת רבעי מיל שווים 16.875 דקות.

3. שיטת הפרי חדש - מיל שווה 24 דקות, כך ששלושת רבעי מיל שווים 18 דקות.

כמה להוסיף ?

כדי לענות על שאלה כמה זמן יש להוסיף כדי לקיים את מצות תוספת שבת, נעיין בתשובה של רבי משה פנשטיין בשו"ת אגרות משה או"ח ח"א סימן צו':

"בדבר נסיעה לאנשים בקאר /במכונית/ אחר הדלקת הנרות, לבית המדרש סמוך ערך שני מינוטין /דקות/ לכל היותר, אם יש איזה חשש איסור... נהנתי מאד אשר מעלת כבודו נזדרז לקיים מצות תוכחה לפי דעתו ותשואות חן חן למעלת כבודו וחס וחלילה לי להקפיד בזה, ואי"ה בלא נדר לא אסע עוד משעת הדלקת הנרות בקאר אף שאין בזה שמץ איסור אף לא משום מראית העין.

כי ידע ידידי אשר איסור מראית העין הוא רק בדבר שנעשה זה ברוב הפעמים באופן האסור והוא עושה זה באופן המותר אסרו מפני מראית העין, כגון לעשות על ידי עכו"ם בקבלנות מלאכה כזו שהרבה עושים בשכירי יום שהוא אופן האסור, לכן אסרו גם בקבלנות משום מראית העין, וכן בנשרו כליו במים אסרו משום מראית העין לשוטחן בחמה במקום שרואין בני אדם שיחשדו שכבסן.

אבל לעשות דבר היתר מפורסם בשביל איזה אנשים שיטעו לחשוב שהוא דבר איסור לא אסרו. ועובדא זו שידוע לכל, שנשים מקבלות שבת בהדלקת הנרות ואנשים מקבלים שבת בתוספת קטן כי זמן הדלקת הנרות קבעו בעשרים מינוטין קודם השקיעה בכאן וברוב המקומות, ואם כן הוא דבר מפורסם לכל אף לנשים שהאנשים עדיין מותרין במלאכה קרוב לי"ח מינוט אף לכתחלה אם לא יקבלו שבת... ורק אפשר יש איזה נשים טועות שחושבות שמזמן הדלקת הנרות אסור אף לאנשים, לא שייך לאסור בזה משום מראית העין, דלא איכפת לן שיודעו האמת שלאנשים מותר כיון שעדיין לא קבלו שבת. אבל מכל מקום כיון שמעלת כבודו כותב שיש ח"ו קלקול לאיזו נשים ואנשים שידמו שיש בזה זלזול לשבת קדש, אראה בלא נדר שלא ליסע עוד בקאר משעת הדלקת הנרות."

ר' משה בתשובה זו עונה לאדם שהוכיח אותו על נסיעתו במכונית לבית הכנסת לאחר זמן הדלקת נרות. ר' משה משיב לאותו אדם שתוספת שבת היא אפילו בזמן מועט, וגם אם מפסיקים ממלאכה דקה קודם השקיעה הראשונה יש בדבר קיום של מצות עשה של תוספת שבת. 'והאיש משה עניו' - ר' משה בענווה יתרה עונה לאותו אדם שאין במעשהו משום חילול שבת או סרך של מראית עין מאחר שהדבר מפורסם שגברים מותרים בעשיית מלאכה עד כשתי דקות לפני השקיעה (18 דקות לאחר הדלקת נרות). אולם מאחר שאותו אדם טוען שהעולם רואה במעשהו משום זלזול בכבוד השבת הוא מקבל את התוכחה ושוב לא ינהג כן.

חשוב לדעת שהראשונים נחלקו האם שעור תוספת שבת בכל שהוא, או שמא יש זמן מסוים שצריך לקבל על עצמו מבעוד יום:

1. שיטת הרא"ש ביומא סימן ח' שדי בכל שהוא, וכן פסקו רוב הראשונים וגם מהאחרונים (ר' משה שהבאנו לעיל וכן הרב עובדיה יוסף).

2. בדרכי משה בסימן רסא, א הביא שיטה הסוברת ששעור תוספת הוא שעתיים, שיעור זה נלמד מהשוואה לדין תוספת שביעית. בגמרא נקבע ששעורה של תוספת שביעית הוא שלושים יום. שלושים יום בחשוב מהיר זה החלק השניים עשר של השנה. אם נשליך את חישוב זה לשבת נגלה שהחלק השניים עשר של היום הוא שעתיים[11].

3. השטמ"ק בביצה (ל ע"א) סובר שצריך לחכות מחצית השעה. המשנ"ב[12] מביא בשם החיי אדם יישום מעניין לשיטה זו - את מחצית השעה יש להתחיל קודם הלילה, ולכן אם נכניס לאותה מחצית שעה את הזמן של בין השמשות נצטרך לשבות ממלאכה קודם השקיעה הראשונה בין עשר לחמש עשרה דקות[13].

נפק"מ למעשה

לאחר שעמדנו על יסודות הדין ננסה לעמוד על כמה נפקא מינות למעשה:

א. מנחה בזמן תוספת שבת - המשנ"ב פוסק שאשה שהדליקה נרות לא יכולה להתפלל מנחה מאחר שבהדלקת הנרות שלה היא קיבלה את השבת. שח לי הרב ברוך גיגי שליט"א שלעניות דעתו יש לחלק בין המצבים השונים: יחיד שקיבל על עצמו תוספת שבת החיל על עצמו איסורי מלאכה בלבד ולא את היום עצמו[14]. לעומת זאת ציבור שקיבל על עצמו את השבת מחיל גם התוספת החיובית. לדעת הרב גיגי כל עוד הצבור בבית הכנסת לא אמר מזמור שיר ליום השבת ולא עברו שתיים עשרה הדקות לאחר השקיעה - ניתן להתפלל מנחה ואין בדבר משום תרתי דסתרי.

בפשטות, כדי לצאת מדי ספק אשה המדליקה נרות יכולה להתנות שבהדלקתה היא לא מקבלת את השבת וכך היא תוכל להתפלל מנחה גם לאחר הדלקה (סיפר לי הרב לכטנשטיין שכך הוא נוהג).

ב. מנחה בציבור או תוספת שבת - מאחר שתפילה בציבור היא דין דרבנן, ותוספת שבת לחלק מן הפוסקים היא דין דאוריתא ודאי שתוספת שבת עדיפה.

ג. ערבית קודם זמנה - בעל ערוך השולחן (סימן רנו סעיף ג) פוסק שאף אם הקדמת תפילת מנחה בערב שבת תביא להקדמת ערבית קודם צאת הכוכבים - עדיף להקדים ולהתפלל ערבית קודם זמנה, על מנת שדין תוספת שבת ישמר וישראל לא יבואו לידי מכשלה.

לסיום נביא את דברי הרש"ר הירש בספרו חורב אודות המשמעות הרוחנית של תוספ