SITE NO LONGER SUPPORTED

THIS SITE IS NO LONGER SUPPORTED            בית מדרש הוירטואלי עבר דירה
PLEASE FIND US AT OUR NEW TORAT HAR ETZION WEBSITE                                  
     English shiurim @ https://etzion.org.il/en          לשיעורים בעברית @ 
https://etzion.org.il/he

כח. - מזה בן מזה - יזה

  • הרב נעם מלכי

מזה בן מזה - יזה / אביעד ברטוב ונעם מלכי

פתיחה

הגמרא בדף כז ע"ב מספרת לנו על הנהגתו התקיפה של רבן גמליאל כלפי ר' יהושע, בעקבותיה הודח רבן גמליאל מהנשיאות, ור' אלעזר בן עזריה מונה תחתיו.

בסוף דברינו נעסוק בניתוח כל הסיפור על פי שיטתו של הרב קוק בספרו 'עין איה' על מסכת ברכות. אך ראשית נתמקד בשאלה מרכזית שעולה בסוף המעשה והיא האם יש להעביר תפקיד ציבורי מאב לבן (בדומה למלוכה).

סיפור הדחת רבן גמליאל מסתיים בכך שרבן גמליאל הלך לר' יהושע ובקש ממנו מחילה, לבסוף נתרצה ר' יהושע ומחל לרבן גמליאל והסכים שרבן גמליאל יחזור לנשיאותו. עתה נותר היה להודיע לחכמים על החזרתו של רבן גמליאל לנשיאות (וכתוצאה מכך על הדחתו שלר' אלעזר בן עזריה מהנשיאות). ר' יהושע הסכים לבצע את השליחות, וכך מספרת לנו הגמרא (כח ע"א):

"אמר רבי יהושע מוטב דאיקום ואיזיל אנא לגבייהו. אתא טרף אבבא[1]. אמר להו מזה בן מזה - יזה, ושאינו לא מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה[2]? אמר לו רבי עקיבא: רבי יהושע נתפייסת? כלום עשינו אלא בשביל כבודך! למחר אני ואתה נשכים לפתחו (של רבן גמליאל לבקש ממנו שיקבל על עצמו את הנשיאות)".

רבי יהושע התנדב ללכת להודיע לבית המדרש על התפייסותו. הוא הולך ובלשון משל מסביר כי כהן בן כהן עדיף ממי שאינו כהן ואין אביו כהן (מזה = כהן המזה מי חטאת). כלומר בעצם טענתו של ר' יהושע היא שבהעברת הנשיאות מרבן גמליאל המיוחס לזרע בית דוד, יש משום פגיעה במלכות.

אלו תפקידים עוברים בירושה

וכך כותב הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק א', הלכה ז):

"ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל - ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם. והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה, וביראה. היה ממלא ביראה - אף על פי שאינו ממלא בחכמה - מעמידין אותו במקום אביו, ומלמדין אותו; וכל מי שאין בו יראת שמיים - אף על פי שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למוי מן המנויין שבישראל".

לפי שיטת רמב"ם כל תפקיד ציבורי עובר מאב לבן, כשם שהמלכות עוברת מאב לבנו. המקור לדברי הרמב"ם הוא הספרי בדברים פרשת שופטים, פיסקא קסב:

"הוא ובניו, שאם מת בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם? תלמוד לומר 'הוא ובניו בקרב ישראל', כל שהוא בקרב ישראל - בנו עומד תחתיו".

לא כל המפרשים נקטו בגישה זו, החתם סופר בתשובה (או"ח סימן יב) מחלק בין המשרות הציבוריות השונות:

"והיינו דכתב רשד"ם בתשובה סימן פ"ה ומייתי ליה מגן אברהם סוף סימן נ"ג (ונרשם בטעות שם) דהרשב"א מודה בכל מינוי התורה והוראה ורבנות שאינו בירושה, ומייתי ליה מש"ס יומא דשלשה כתרים הם כתר מלכות וכהונה מורישים לבניהם אבל כתר תורה הפקר הוא יעוין שם, וקשה על כל פנים מנא ליה מקרא להפקיר כתר תורה, הא כתיב בקרב כל ישראל לרבות כל מינויי ישראל? אלא על כורחנו מדאיצטריך בכהן גדול קרא יתירה ומדמעטינן נמי משוח מלחמה שמע מינה דוקא מינוי של שלטונים, אבל של קדושה והוראת התורה אינה בירושה לבניהם כלל..."

החתם סופר מביא את תשובת הרשד"ם שסובר שרבנות לא עוברת בירושה, מדוע? הוא סומך את דבריו על הגמרא ביומא (עב ע"ב) שהתורה היא נחלת הכלל ולא רכושו הפרטי של שום אדם:

"אמר רבי יוחנן שלשה זירים הן: של מזבח ושל ארון ושל שלחן. של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח. שמא תאמר פחות הוא, תלמוד לומר (משלי ח) 'בי מלכים ימלכו'".

זר הארון עליו מדברת הגמרא הוא במילים אחרות כתר תורה כך מסביר רש"י על האתר (ד"ה שלושה זירין):

"נעשו בכלי הקודש, של מזבח - סימן לכתר כהונה, ושל ארון - לכתר תורה, ושל שולחן סימן לכתר מלכות שהשולחן הוא סימן לעושר מלכים".

כל כלי במקדש זכה לסמל את אחד משלושת הרשויות שיש לעם ישראל: כהונה, מלכות ותורה. הגמרא בסוף דבריה מבהירה שהעובדה שהתורה היא נחלת הכלל מצביעה דווקא על עדיפותה על שאר הרשויות, שכן ממנה הם שואבים את כוחם, כך מסביר רש"י על האתר (ד"ה בי מלכים):

"וגדול הממליך מן המלך, והתורה אמרה מקרא זה".

מעניין שאת גמרא זו פסק הרמב"ם להלכה, וכך הוא כותב בפרק ג הלכה א מהלכות תלמוד תורה:

בשלושה כתרים נכתרו ישראל - כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות. כתר כהונה - זכה בו אהרן, שנאמר "והייתה לו ולזרעו אחריו, ברית כהונת עולם" (במדבר כה, יג). כתר מלכות - זכה בו דויד, שנאמר "זרעו, לעולם יהיה; וכיסאו כשמש, נגדי" (תהילים פט, לז). כתר תורה - הרי מונח ועומד ומוכן לכל, שנאמר: "מורשה, קהילת יעקב" (דברים לג, ד), כל מי שירצה, יבוא וייטול.

שמא תאמר שאותן הכתרים גדולים מכתר תורה? הרי הוא אומר "בי, מלכים ימלוכו; ורוזנים, יחוקקו צדק. בי, שרים ישורו" (משלי ח, טו-טז). הא למדת, שכתר תורה גדול מכתר כהונה וכתר מלכות".

תורה ומלכות, ברבנות

אם נחזור לתחילת דברינו נגלה שישנם ברמב"ם שתי מגמות סותרות: מחד על פי שיטתו התורה היא נחלת הכלל, מאידך הוא סובר שיש להעביר את הרבנות מאב לבן, והיוצא מזה שהתורה יכולה להישאר בבעלותה של משפחה אחת.

לעניות דעתי ניתן לומר שגם הרמב"ם סובר שלא ניתן להוריש כתר תורה, אלא הוא מבין שלכל משרה רבנית יש שני צדדים - מלכות ורבנות. כל מה שאמר הרמב"ם ששררה עוברת מאב לבן היא על צד המלכות, אולם התורה עצמה אינה רכושו הפרטי של שום אדם. הד לדברים ניתן למצוא בתשובה של תרומת הדשן (פסקים סימן קכח):

"ולא דמי למי שהחזיק במצוה כמה שנים דמשמע מלשון מהר"ם במרדכי פרק חזקת הבתים דאית ליה בה חזקה שלא יוכל אחר לדחותו בכלום ממנה. דשאני התם דרגילין לקנות חזקה כהאי גוונא מן הצבור וליהנות צדקות והקדישות על ככה להניח להם וליורשיהם לחזקה. אבל כתר ושררתה דידה, הרי היא מונחת ומופקרת לכל מי שרוצה לזכות בה. ואי משום דיש פיקוח פרנסה בדבר מחמת הפרס שתפול לכיס המנהיגים מגיטין, וחליצה, והשבעת נשים, ושכר ברכת אירוסין ונשואין וכהאי גוונא, כמה טצדקי /תחבולות/ על קיבול פרס זה אנו בושים ובטורח למצוא היתר לרובן, והיאך נחזיק אותו כולי האי להחשיבו פרנסה ומחיה לבלתי ישיג אחר בהם"?

תרומת הדשן מצטט מדברי המרדכי בבא בתרא שסובר כי ניתן ליצור חזקה במצוות, כך שאם אדם מסוים הייתה לו חזקה על פתיחת ארון הוא יכול להוריש את הזכות לבנו. אולם כתר תורה לא ניתן לספח לתחום החזקות שכן הוא מונח לכל. בסוף התשובה תרומת הדשן פוסל גם את צד המלכות שיש ברבנות מלעבור בירושה שכן לדעתו לא ראוי ולא ניתן להפוך את הרבנות לפרנסה.

לעומת זאת החתם סופר בהמשך התשובה שהבאנו לעיל, מבין שכיום ברבנות יש צד של שררה, ולכן הוא מצדד בפסיקת הרמ"א כי ניתן להעביר משרת רבנות מאב לבן וזו לשונו:

"ואמנם היום חזרתי ועיינתי בזה לקיים דברי הרמ"א סימן רמ"ה, דודאי נשיא התורה בזמן חז"ל היה כעין מינוי קדושה לבד - לא שירות, וזה איננו בירושה, אך עכשיו הוא כמשועבד לקהל לעשות צרכיהם בשכר ולא גרע מש"ץ ואטו מפני שהוא גם כן שר בתורה מגרע גרע? הרי קמן דמהלל ואילך אף על פי שהיה נשיא תורה מכל מקום כיון דפתיך בהו גם כן זכר למלכות בית דין ירשו בניהם הכא נמי דכוותיה, וברוך ה' שזכיתי להפך בזכותם דתלמידי חכמים ובניהם אחריהם".

כותב החתם סופר שבזמן חז"ל משרת הרבנות הייתה מינוי של קדושה. כיום שהרבנים אינם יחידי סגולה כתנאים והאמוראים, אלא אנשים שהציבור מינה אותם לשמש ככלי קודש, הפכה התורה למעין משרה וממילא היא עוברת בירושה. בסוף התשובה החתם סופר מסייג את הדברים וכותב שרב מדינה שאמור לשמש מופת ציבורי, אצלו המינוי הוא מינוי של קדושה ולא ניתן לקבל את תפקיד זה מדין ירושה בלבד ונביא את דבריו:

"אך מכל מקום בענין רבנות דמדינה שעיקרו שיהיה גדול מכל רבני המדינה ושישאלו ממנו ועל פיו יצאו ויבואו, ואם איננו גדול מהם בודאי לא יועיל ירושת אבותיו ואי גדול מכולם אזי אפילו איכא בעלמא גדול מזה מכל מקום זכות אבותיו יעמדו לו להקדימו, אבל אי איכא במדינה גדולים ממנו אי אפשר לומר שיש לו קדימה, ואם כן אפילו אחר שיתפרסם לי כן שהוא זה גדול מכולם אם אכתוב כן אפילו יהיה אמת מכל מקום אני כמטיל קוצים בעיני הרבה רבנים, על כן לכשיגיע הדבר לכלל זה צריך מיתון והתחכמות והזמן יגיד לטובה ואחתום בברכה מרובה כנפשו היקרה ונפש אוהב נאמן".

מעשה בצפת

אם נחזור לדבריו של רבי יהושע בגמרא בברכות נראה שהדברים משתלבים בטוב טעם. בשו"ת גינת ורדים (יו"ד כלל ג אות ח) מסופר על מקרה דומה שקרה בצפת בתקופת רבי שלמה אלקבץ (מחבר לכה דודי):

"וכן הוגד לי מפי כבוד מורנו הרב חייא שלום שעשה מעשה בצפת... הרב הגדול המקובל האלקי כמה"ר שלמה אלקבץ שאחר שהסכימו כל בני קהלו של הרב משה אלשיך להושיבו בראש, והתחילו לחתום בשטר מנען הרב המקובל הנזכר עד שיגדל בנו של הרב כמה"ר אברהם שלם, שהוא היה חכם הקהל והמתינו לבנו עד שהיה בר מצוה והמליכוהו במקום אביו, אף על פי שלא היה לו יחס עם הרב כמה"ר משה אלשיך שהיה באותו פרק כבן ששים שנה.

ומה שאמר עוד הרב הפוסק שזה שאינם יכולים למנות אחר, היינו דוקא כשיש פגם וחסרון לבנו של מת, אבל אם רוצין הצבור למנות עוד מרביץ תורה ומורה הוראות ויהיה נוסף על בנו של מת - רשאין הם, כיון דלא מטי ליה חסרון לא בלמודו ולא בדררא דממונא מי יתן כל עם ה' נביאים, והביא ראיה מפסקים וכתבים דה"ר ישראל סי' רכ"ח ע"ש עכ"ל".

רבי שלמה אלקבץ מנע מהאלשיך לקבל משרת רבנות בעיר צפת מאחר שלרבה הקודם היה בן קטן. אותו בן היה רך בשנים (פחות מיג') ולכן לא היה ניתן למנותו באותה שעה, (ולכן הציבור בקש מהאלשיך שיקבל את הרבנות)[3].

רבי שלמה אלקבץ תפס את משרת הרבנות כסוג של מלכות, שכן רק אצל מלך מחכים לבנו הקטן שיגדיל (ולא ממנים קרוב אחר) שימלוך תחתיו[4]. למסקנה פסק רבי שלמה אלקבץ שגם בן הרב ואלשיך ישמשו במשרת הרב כל עוד לא יקופחו זכיותיו של הילד. גישה זו דומה לגישתו של רבי יהושע אצלנו בגמרא, שכל עוד לא מקפחים זכויותיו של בן היורש, ניתן למנות מנהיג נוסף שהקהל חפץ בו. נקודה נוספת שצריך להדגיש כי רבן גמליאל היה מיוחס לזרע דוד מצד אמו ולכן המשך נשיאותו היה עניין בפני עצמו. נעיר שמתקופת הלל הזקן הפכה הרבות למשרה, וזאת בעקבות בעיות פנימיות שהיו באותה תקופה.

שררות ומינויים - ממון או זכות

עד עתה דנו האם משרת רבנות עוברת בירושה, והצגנו את מחלוקת הפוסקים. עתה נעבור לשאלה כללית יותר, בספר חקרי לב או"ח (סימן כד') חוקר רבי יוסף חזן האם ניתן למכור שררה או מינוי הבאה לאדם בירושה:

"מי נימא כיוון דחשבינן לשררה זו כממון יהיה ביד המלך או כהן גדול או שאר המנויים לתת המלכות או השררה למי שירצה או למכור אותם בדמים ולית דימחו בידיה, והרי זה כשאר נכסי שביד האדם לתת ולמכור, או דילמא הא לא דמי לממון מאחר דשררתו תלויה ביד העם שהם משועבדים תחתיו לכל אשר יאמר, ואם כן אין בידו למכור ולתת בלי שום רשותם, דיוכלו לומר לו לך ולבנך אנו רוצים ואין אנו רוצים באחר, וכי זיכהו רחמנא היינו לו ולבניו ולא לזרים..."

החקירה שמעלה בעל החקרי לב פשוטה: אם מינוים ושררות הם סוג של זכות ממונית, יכול המוריש להנחיל את הזכות לכל אחד. לעומת זאת אם מדובר בזכות שהציבור מעניק למנהיג אין הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. הוא קיבל מנדט מהציבור להנחיל את הזכות לבנו אחריו ולא לכל אדם. קדם לבעל החקרי לב המהר"ם מרוטנבורג בתשובה בחלק ד סימן קלט[5]:

"וששאלת על ראובן ושמעון שיש להם ירושה מאבותיהם, שאין שום אדם רשאי לבנות שום דבר בבית הכנסת זולתם, עתה בא ראובן למכור חלק ירושתו בזה לעשיר אחד, לאו כל כמיניה שהרי הקהל לא הסכימו ולא השליטו באותה מצוה אלא פלוני וזרעו לדורות, אבל לא למכור לאחרים ודמי לההוא דאמר (תורת כהנים פ' צו) גבי כהן גדול מבניו שבנו קודם לכל אדם, יכול אף על פי שאינו ממלא מקום אבותיו? תלמוד לומר 'אשר ימלא את ידו', בזמן שממלא מקום אבותיו ואם לאו יבא אחר וישמש תחתיו, כל שכן שאינו רשאי למכרו לאחר בלא רשות הקהל, וכן כל מיני שררה ומלכות כהונה גדולה ולויה וכיוצא בזה לאו כל כמיניה למכור".

את תשובת המהר"ם ניתן להבין בשני פנים:

א. ירושת תפקידים עובדת בצורת בן מממלא מקום אביו וכאשר הבן אינו ראוי, פוקע דין ירושה. לכן לא שייך לדבר על מכירת שררה שכן הבעלות על השררה הינה חלקית ביותר - כאשר יש בן ראוי אז התפקיד עובר[6].

ב. כל תפקיד ציבורי מוענק לנבחר ולבניו על דעת הציבור, כלומר המנדט של הנבחר ניתן על ידי העם והוא פועל מכוחם. ממילא אין המנהיג יכול למכור את המנדט שכן הציבור לא הקנו לו את זכות זו.

שני הכיוונים אפשריים, אלא שלעניות דעתי הכיוון השני הוא אמיתי יותר, מה גם שיש אחרונים שדגלו בו. בכדי להבין נעיין בפסק של בית הדין הרבני (חלק יא עמ' צז):

"אמנם לעצם טענתו של באי כוח הנתבעים שאין הסכמת הציבור למינוי התובע, אם כי מהר"ם שיק בחלק יו"ד סי' רכ"ח הכריע כי הבן זקוק להסכמת הציבור, והמלכות או השררה היא זכות רק אם העם רוצים בו, אבל אם מורדים בו ואינם רוצים בו אין השררה זכות, ובכהאי גוונא אינו מוריש. ולפי האמור לעיל אין בית הדין רואה בנידון דידן הסכמת הציבור, אלא שהמהר"ם שיק מסיים בזה שאם כי אין הציבור רוצה בו, ואי אפשר שיעמוד בעל כרחם, ואין להכריחם בזה ביד חזקה, מכל מקום הציבור עשו שלא כדין תורה, שאם הוא הגון וממלא מקום אבותיו, החיוב עליהם למנותו, והמסייע נגד זה הוא מסייע לעושין שלא כדין ועל הציבור המצוה שלא ליקח ירושתו מה שזיכתה לו תורה. ודבריו הביא מהרש"ם בדעת תורה תשובה ז' שהוא עמוד ההוראה. והיוצא מדבריו שאם כי כל זמן שהציבור עומד בהתנגדותו, אין לבן זכות ירושה ואין להכריח אותם לשנות דעתם למינוי הבן היורש, מכל מקום הם מוזהרים ועומדים שיקיימו מצות התורה שלא ליקח ירושתו".

על פי הבנתו של המהר"ם שיק המנדט שניתן למנהיג להנהיג בא מהציבור, ולכן לא ניתן לכפות עליהם את מינוי של בן המנהיג. אולם אם הבן ראוי אלא שמסיבות לא הכרחיות החליט הציבור לשנות אז לא מקבלים את דעת הציבור. שכן בעת שהם קבלו על עצמם את הנהגת האב בו בעת הם קבלו את הנהגת זרעו הראוי עד עולם.

נסכם, ראינו שהפוסקים הבינו ששררה היא מנדט שהעם נותן למנהיג ולזרעו הראוי ואין היא בבעלותו הפרטית של שום אדם.

מדוע הורד רבן גמליאל מנשיאותו

כבר בקריאה ראשונית של הגמרא ניכרת התקיפות בהנהגתו של רבן גמליאל. בכל האירועים שהביאו להדחתו, עומד רבן גמליאל איתן נגד בית המדרש על דבר נשיאותו, ודורש מהפרטים לכופף את עצמם בפני נשיאותו.

הרב קוק בספרו 'עין איה' על מסכת ברכות (כז ע"א אות ו) היטיב לבאר את מחלוקת רבן גמליאל ושאר החכמים:

"רבן גמליאל סבר שהצלחת כלל ישראל ואחדותם תלויה בהגדלת ערך הנשיאות שהוא מרכז הכלל. אמנם הרבים הראו לדעת כי כבוד תלמידי חכמים הפרטיים, שבא לא מהכרח כי אם מנדבת לב והכרה בקדושת התורה וגדולת חכמיה, תרומם יותר את רוח הכלל בתורה ודעת ויראת ד'. על כן נעבריה, להורות כי כסא הנשיאות הוא ביד העם אבל כתרה של תורה וכבוד האמיתי של תלמידי חכמים מצד תורתם אי אפשר שתנטל מהם כלל".

אולם בכדי לעמוד על תוכן הסיפור, ראשית עלינו להסתכל על המסגרת הסיפורית שלו, הסיפור פותח בסיפור על תלמיד אחד:

"תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע אמר לו תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה רשות. בא לפני רבן גמליאל אמר לו תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו חובה. אמר לו והלא רבי יהושע אמר לי רשות? אמר לו המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש. כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר ליה רבי יהושע לאו. אמר לו והלא משמך אמרו לי רשות?! אמר לו: יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת, ועכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי?"

מיהו אותו תלמיד שחולל את כל המאורע? את פרט זה חושפת לנו הגמרא רק בסוף הסיפור:

"ואותו תלמיד רבי שמעון בן יוחאי הוה".

על דמותו המיוחדת של ר' שמעון בר יוחאי כותב הרב קוק בעין איה (כח ע"א) אות כו:

"ואותו תלמיד ששאל תפילת ערבית רשות או חובה ר' שמעון בר יוחאי הוה. ממעלת השואל נבין ערכה של השאלה, שהיא נוסדת על עמקי חכמה, בגדר השתלמות האדם במה שהוא נעלה מתהלוכות טבעו, אף שאפשר לו להכין עצמו אליה, אם היא בכלל החובה או רשות. ומזה תוצאות לסדרי ההנהגה בענין הלימודים הנשגבים שהם מפתחות להשיג דעת נשגב ורוח הקודש הנעלה מטבע האנושי, שבהם עסק ביחוד לדורות ר' שמעון בר יוחאי ועליהם נוסדו לימודיו בספרו הזוהר. על כן שאלה זו ראויה לו, והדברים עתיקים לענין התכנסות זמן המנוחה עבודה".

הרב קוק מסביר ששאלת ר' שמעון בר יוחאי לא היתה שאלת תם. ר' שמעון בר יוחאי העלה בפני בית המדרש דילמת חיים: האם חובה על האדם להיאבק בטבעו ולעלות מעליו, או שמא הדבר רשות בידו, ואם עשה כן זכה. כאשר ר' שמעון בר יוחאי הפריח לאוויר את שאלה טעונה זו הוא לא חלם על הריאקציה שהיא תגרום.

רבן גמליאל האיש שמייצג את הנשיאות ואת הכפיפות בפני המערכת מצדד בר' שמעון בר יוחאי שכן הוא סובר שהאדם חייב לעמוד באתגרים שהמערכת מציבה לפניו ולא לרחם על עצמו. ר' יהושע לעומת זאת סבר שהאדם צריך להיות הרמוני ולא להיאבק בטבעו ללא הרף. רק אדם שיש לו את כוחות הנפש כשל ר' שמעון בר יוחאי, ומוכן לקבל על עצמו דברים שהם למעלה מטבעו - טוב שינהג כן, אך אין הדבר יכול להיות נחלת הרבים.

מילות סיום

דומה שאותה סערה שתקפה את בית המדרש של רבן גמליאל רוחשת גם בימנו אנו. מחד יש בתי מדרש שמעמידים רף בלתי סביר ליושבים בתוכם. מאידך יש את בתי המדרש שקשובים לפרט ומורדים את הרף. ויש את בתי המדרש שנמצאים מעל כולם, בספרה אחרת. מאחר שאנחנו נמצאים בבית המדרש וריטואלי ומתחים רבים אנחנו לא חווים, קשה לנו לעמוד על מצבנו. הלכך מעל בימה זו אנו מבקשים לשלוח לנו תגובות על השעורים בבית המדרש שלנו.

ומי ייתן וחבלי האינטרנט יוצלו לרווחה ופדותנו תצליח ונס יגון ואנחה.

שאלת השבוע

גם המן וגם רבן גמליאל נעזרו באנשי ביתם בעת משבר. בכדי שלא יאשימו אותנו חס ושלום בזלזול בתנאים הקדושים נאמר שלמרות הדמיון הרב יש הבדל עקרוני בין השניים, מהו ההבדל?

תשובות ומענות נא לשלוח ל: [email protected]



[1] אמר ר' יהושע: טוב שאני אקום ואלך אצלם (להודיע על מחילתי), הלך ודפק בדלת, ואמר לחכמים שישבו בבית המדרש...

[2] כלומר, כשם שאין זה ראוי שאדם פשוט יאמר לכהן בן כהן שהזאת מי חטאת שלו אינה כשרה, כך לא ראוי שמי שאינו ממשפחת הנשיאות ישמש כנשיא.

[3] בספר חקרי לב או"ח (סימן יח') שכתב שאין ללמוד ממעשה זה, ואין דין שמירה במשרת רבנות רק במלכות. נעיר שבפשט דברי רבי יהושע בברכות תומכים בכיוון של רבי שלמה אלקבץ והרמ"א הסוברים שיש ירושה גם ברבנות, שכן במשלו הוא משווה את הרבנות לכהונה - מזה בן מזה יזה.

[4] רמב"ם הלכות מלכים פרק א' הלכה ז: "הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל".

[5] התשובה עצמה עוסקת בשני עניינים: א) העברת זכות של חזקה במצוות, מאב לבן (לדוגמא האבא היה נוהג לקרוא מפטיר יונה). ב) העברת שררה ומינוים שלטוניים.

[6] בכיוון זה דגל בעל החקרי לב בסימן הנזכר.