SITE NO LONGER SUPPORTED

THIS SITE IS NO LONGER SUPPORTED            בית מדרש הוירטואלי עבר דירה
PLEASE FIND US AT OUR NEW TORAT HAR ETZION WEBSITE                                  
     English shiurim @ https://etzion.org.il/en          לשיעורים בעברית @ 
https://etzion.org.il/he

כט: - מצווה הבאה בעבירה (א)

  • הרב שמואל שמעוני

מצווה הבאה בעבֵרה (חלק א)

גזול, בשלמא יום טוב ראשון, דכתיב 'לכם' - משלכם, אלא ביום טוב שני אמאי לא? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, שנאמר 'וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה' (מלאכי א', יג): 'גזול' דמיא ד'פִסח', מה פִּסח לית ליה תקנתא - אף גזול לית ליה תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש. בשלמא לפני יאוש - 'אדם כי יקריב מכם' (ויקרא א', ב) אמר רחמנא, ולאו דידיה הוא; אלא לאחר יאוש - הא קנייה ביאוש! אלא לאו, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה (כט:-ל.).

רבי יוחנן מציג בפנינו בשם רשב"י את הדין היסודי של מצווה הבאה בעבֵרה (להלן: מצהב"ע).[1] בשיעורנו לא נקיף את כל מרכיביו השונים של הדין, אלא נתמקד בשאלת היחס בין המצווה לעברה המגדיר את המקרה כמצהב"ע.

דין בחפץ או דין במעשה?

בירושלמי בשבת (פי"ג ה"ג) איתא:

בעון קומי ר' בא: היך מה דאת אמר תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת [על שגגת מלאכת שבת. ש"ש], ואמר: אוף הכא יצא ידי קירעו... חברייא בעון קומי רבי יוסה: לא כן אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוצדק: מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח? אמר לון: תמן גופה עבירה, ברם הכא הוא עבר עבירה, כך אנו אומרים: הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח?!

על בסיס דברי הירושלמי פסק השו"ע בהלכות קריעה: "הקורע בשבת על מתו, אף על פי שחלל שבת, יצא ידי קריעה. הקורע בחלוק גזול, לא יצא ידי קריעה" (יורה דעה ש"מ, כח-כט); וביאר הש"ך (ס"ק מב): "דלא דמי לקרע בשבת, שגוף החלוק אינה עבירה, אף על פי שהמעשה שעשה הוא עבירה, אבל הכא גוף החלוק הוא עבירה".

מכאן מתחדשת תפיסה מעניינת ביחס למצהב"ע: ניתן לצאת ידי חובה במצווה שהתבצעה על ידי עברה, אך כאשר "גופה עבֵרה" - כשהחפץ של המצווה הוא חפץ של עברה - לא ניתן לצאת ידי חובה בחפץ שכזה. הווה אומר: כאשר אנו עוסקים במצווה הבאה בעברת גזל, משמעות הדברים היא ששם 'גזול' הרובץ על החפץ הוא הפוסל אותו למצווה.

הירושלמי מקל, אם כן, במצב שבו מקיים אדם מצווה באמצעות עברה, אך החפץ אינו חפץ של עברה. ומסתבר שהוא יחמיר במקרה הפוך - כשהחפץ הנו חפץ של עברה, אך מקיים המצווה לא עבר עברה, כגון כשאדם משתמש בחפץ גזול שלא הוא גזלו; וכך הבינו הפוסקים בשיטת הרמב"ן במלחמות בסוגיית אוונכרי בגמרא שלפנינו. אמנם ברש"י מבואר שפסול מצהב"ע הוא רק ביחס לאדם הגוזל:

משנתלש הפרי הוי גזל, והתולשו הוא גוזלו, הלכך, לגזזוה הן מן המחובר ויתנוה לכם, שיהיו הן הגזלנין, ואתם לוקחין אותה מהם, והבעלים נתייאשו כבר מכל הפירות והוי יאוש אצלם, ואחר כך הוא משתנה מרשותן לרשותכם, וקסבר: יאוש גרידא לא קני, אבל יאוש ושינוי רשות קני, ואי נמי קני - מצוה הבאה בעבירה הוי, אם אתם תחתכוה מן המחובר - תהיו אתם גוזלים (ל: ד"ה וקרקע).

וכך פסק גם השו"ע (אורח חיים תרמ"ט, א) בשם "יש מי שאומר" (כוונתו לאורחות חיים הל' לולב סי' ט'). המגן אברהם (ס"ק ג) מביא את מחלוקת הראשונים בנושא:

מיירי לפני יאוש, ואפילו הכי לאחרים לא הוי מצוה הבאה בעבירה, וכן משמע ברש"י דף ל' שכתב: אפילו יאוש קני הוי מצוה הבאה בעבירה, ואפילו הכי לאחרים לא הוי מצוה הבאה בעבירה. אבל במלחמות משמע דלפני יאוש אפילו לאחרים הוי מצוה הבאה בעבירה כיון דלא קניא עדיין, וכן משמע בגמ' גבי אוונכרי דקאמר דליהוי יאוש ושינוי רשות ע"ש, ולכן אין להקל.[2]

שתי תפיסות אלו באות לידי ביטוי גם במחלוקת האחרונים שראינו בשיעורנו השני על דין סוכה גזולה (שיעור 7). כזכור, המנחת חינוך טען שבמצהב"ע אין פסול בחפצא של המצווה, אלא שאין בכך קיום, שכן אין זה לרצון ה', ומכך הסיק שכאשר אין צורך בקיום, ודי בכך שלא בוטל עשה - כגון בסוכה לאחר הלילה הראשון - אין פסול של מצהב"ע; מה שאין כן לאחר שפסלה התורה סוכה גזולה, ובכך קבעה שמלבד מצהב"ע, יש כאן סוכה פסולה. השערי יושר (שער ג פרק יט) חלק עליו, וטען שמדובר בפסול חפצא מובהק, בדומה לשאר פסולי סוכה וד' מינים:

יותר נראה לומר דמה דפסלינן משום מצוה הבאה בעבירה הוא כפסול בעצם, וכמו דמביא הש"ס בפרק לולב הגזול 'גזול דומיא דפִסח', היינו דגזול הוא כמו פסול בעל מום לקרבן [ושם מובא הלימוד כמקור לדין מצווה הבאה בעברה, ולא כדין נפרד של גזול! ש"ש]. ומהאי טעמא נראה לי מה דקיימא לן דסוכה גזולה כשר משום דקרקע אינה נגזלת אף דאסור לגזול קרקע והוי לכאורה מצוה הבאה בעבירה, עיין חידושי הרשב"א[3] שכתב בזה הלשון: 'אבל הנכון דהכא, כיון דלא קני לה כלל, וברשותיה דמריה איתיה ואין המצווה מוציאתה מרשות בעליה, לא חשיבא מצוה הבאה בעבירה. הרי היא כאילו היתה שדה דעלמא ברשותו, שאף על פי שעבירה בידו אין הסוכה נפסלת בכך כנ"ל', עכ"ל. וביאור דבריו נראה לענ"ד, דסוכה גזולה, כיוון שאינה יוצאה מרשות בעליה, אין בזה פסול בעצמות הסוכה, אלא שהאדם עושה עבירה בשעת קיום מצותו, אבל בסוכה עצמה לא נתחדש שום ענין של עבירה לפוסלה, וכעושה עבירה של גזילה בשדה דעלמא. ולא דמי לגזל סכך של מטלטלין, דשם בגוף הסכך נעשה העבירה שיוצא מרשות בעלים. וכעין שכתב בירושלמי לחלק בין קורע בשבת לאוכל מצה גזולה, דבמצה היא גופא עבירה ובקורע הוא עשה עבירה.

אמנם מסברה יש להבחין בין שתי שאלות שונות: באשר לעצמת הדין - האם דין מצהב"ע הוא פסול ככל הפסולים, או שמא חיסרון בקיום בלבד;[4] ובאשר לגדרו - האם זהו דין בחפצא של עברה או במעשה העבֵרה. אך אחרונים אלו נטו לתלות את שתי השאלות זו בזו ולומר שאם זהו דין במעשה, אזי החיסרון הוא בקיום בלבד, ואם דין בחפצא - מדובר בפסול ככל הפסולים.

להלן ננסה לבחון לאור הדיון הנ"ל את שיטות הראשונים בשאלה מתי פסול חפץ גזול מדין מצהב"ע.

שיטת רש"י ורבנו תם

כזכור, הגמרא הסבירה:

'וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה' (מלאכי א', יג): 'גזול' דמיא ד'פִסח', מה פִּסח לית ליה תקנתא - אף גזול לית ליה תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש. בשלמא לפני יאוש - 'אדם כי יקריב מכם' (ויקרא א', ב) אמר רחמנא, ולאו דידיה הוא; אלא לאחר יאוש - הא קנייה ביאוש! אלא לאו, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה.

מפשטות הסוגיה עולה שהיא נוקטת כמאן דאמר שייאוש כשלעצמו ("יאוש כדי") קונה בגזלה (דעה שלא נפסקה להלכה), ואף על פי כן יש פסול מצהב"ע לאחר ייאוש. וכך פירש רש"י:

מה פסח אין לו תקנה - לאחר זמן להקריבו, שהרי מום קבוע עולמית הוא. אף גזול - ילפינן מינה דאין לו תקנה לאחר זמן, ואפילו ביאוש, דשמעינן ליה למריה דמייאש ואמר ווי ליה לחסרון כיס, ואף על גב דלענין מקני אמרינן בבא קמא (סח.) דקני ליה ביאוש, והוי דידיה, ואפילו הכי אקרובי למזבח לא.

כלומר: אף שבשעת קיום המצווה כבר אין רובצת על החפץ חובת השבה, ואין כל מניעה בהחזקתו - בכל זאת לא ניתן לקיים בו מצווה. אם מבינים שדין מצהב"ע שייך כאשר מעשה העבֵרה מאפשר את קיום המצווה, כפי שהצענו לעיל בשיטת רש"י, עלינו לומר שדרישה זו מתקיימת גם כאשר הוא הסתיים לפני קיום המצווה.

לעומת זאת, אם נרצה ליישב את פשט הגמרא עם גישת הירושלמי בשבת, עלינו להגיע למסקנה ששֵם 'גזול' רובץ על החפץ ומגדיר אותו כחפץ של עברה גם לאחר שנקנה לגזלן. ונראה שכך אכן עולה מדברי רבנו תם. בגמרא בבבא קמא נאמר: "אמר עולא: מניין ליאוש שאינו קונה? שנאמר: 'והבאתם גזול את הפסח ואת החולה', גזול דומיא דפסח, מה פסח דלית ליה תקנתא כלל, אף גזול דלית ליה תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא אחר יאוש" (בבא קמא סז.-סז:). לשונו של עולא היא שייאוש אינו קונה, אבל רבנו תם רצה ליישב זאת עם הנאמר בסוגייתנו, ועל כן הסביר כך:

ואומר רבנו תם דבכל מקום יאוש קונה, רק לענין קרבן משום דהוי מצוה הבאה בעבירה... ועוד מייתי ראיה ר"ת מריש לולב הגזול דפסלינן לולב הגזול אפילו בי"ט שני ומפרש רבי יוחנן משום מצוה הבאה בעבירה שנאמר 'והבאתם גזול את הפסח' גזול דומיא דפסח בין לפני יאוש בין לאחר יאוש בשלמא לפני יאוש דלאו דידיה היא אלא לאחר יאוש הא קנייה ביאוש מאי טעמא לא לאו משום מצוה הבאה בעבירה, משמע דסבר בכל דוכתי דיאוש קני רק לענין מצוה (תוספות שם סז. ד"ה אמר).

מה משמעות ניסוחו שככלל ייאוש קונה, אך לעניין מצווה אין הוא קונה? הנראה בדבריו, שהחידוש שלמדנו מהיקש גזול לפיסח הוא שבניגוד למה שניתן היה לחשוב, ייאוש אינו מוחק את ההיסטוריה של החפץ, ואף שכעת אין על הגזלן שום חובה להשיבו, עדיין רובץ על החפץ שם 'גזול', ואין הוא כשאר רכושו של הגזלן [על פי הבנה זו ייתכן לחלק בין ייאוש למאן דאמר קני לבין ייאוש ושינוי השם, שאז יש שינוי זהות, ואין עוד שם 'גזול' על החפץ. ואכמ"ל].

שיטת ר"י

שיטה נגדית הובאה בתוספות אצלנו (ד"ה הא) ובתוספות שם בבבא קמא בשם ר"י. ר"י אוחז כעיקר בדברי עולא בבבא קמא כפשוטם, ודוחק הבנה זו גם בסוגייתנו, בטענה כי לדעת רבי יוחנן ייאוש כדי אינו קונה, אלא רק בצירוף שינוי השם או שינוי רשות. בשיעור זה איננו עוסקים בבירור השיטות השונות בקנייני גזלן (בכך נעסוק בע"ה בשבוע הבא, במסגרת הסוגיה ל:), אך בדברי התוספות מופיעה קביעה משמעותית מאוד לענייננו:

דאם איתא דיאוש כדי קני, הוי שלו קודם הקדש, ותו לא חשיב מצוה הבאה בעבירה. וכן מוכח לקמן בשמעתין גבי אוונכרי - 'וליקנינהו בשינוי השם', משמע דאי קנו ליה מצו נפקי ביה, ולא חשיב מצוה הבאה בעבירה; אבל אי יאוש כדי לא קני, ועל ידי הקדשן קא קני ליה, דאיכא יאוש ושינוי השם השתא, אז חשיב מצוה הבאה בעבירה. ובכולה שמעתין דלא חשיב מצוה הבאה בעבירה היכא דקני ליה, מצינן למימר דקני קודם באגודה אפילו למאן דלא בעי אגד הא קני ליה קודם י"ט דאכתי לא חל חיוב מצוה, ואי נמי אפילו בי"ט, דלא דמי למקדיש דחל קנין והקדש ביחד.

כלומר: לא זו בלבד שרבי יוחנן אינו סובר שייאוש כדי קני - הוא אף אינו יכול לסבור כך, שכן לוּ היה ייאוש קונה, שוב לא היה כאן דין מצהב"ע.

הבה ננסה אפוא להבין את פסול גזול לשיטת ר"י לאור שתי ההבנות בדין מצהב"ע. אם מבינים שדין מצהב"ע פירושו שלא ניתן לקיים מצווה באמצעות עברה, עלינו לומר שהעובדה שהחפץ הושג בגזלה שייכת להיסטוריה, וכעת בא הגוזל לקיים מצווה בחפץ שלו; בניגוד לכך, כאשר מקיים אדם מצווה בחפץ שהוא חייב בהשבתו, עצם השהיית החפץ אצלו היא עברה, שהרי הוא חייב בהשבה בכל רגע, ועל כן ביצוע המצווה כרוך בעברה. אם נבין כירושלמי, שדין מצהב"ע פוסל חפץ של עברה מלשמש למצווה, עלינו לומר שכאשר החפץ נקנה לגזלן אין הוא נושא עוד שם 'גזול', ואף שהושג בעברה, כבר אין מדובר בחפץ של עברה, והרי זה כקורע בשבת על מתו.

ברם, על פי שתי ההבנות יש לשאול: מדוע כאשר הקדיש גזלן את החפץ לאחר ייאוש - ובכך הפקיע ממנו את חובת ההשבה (מדין ייאוש ושינוי שם או ייאוש ושינוי רשות, ואכמ"ל) - עדיין פסול הקרבן מדין מצהב"ע גם לשיטת ר"י? הרי בשעת ההקרבה החפץ כבר כשר למצווה!

על בעיה זו עמד הגר"ש פישר שליט"א בספרו בית ישי (סי' קכ"ד), וביאורו מושך בסופו של דבר את ר"י להבנת הירושלמי. בברייתא בתמורה ו: נאמר:

'כל אשר בו מום לא תקריבו' (ויקרא כ"ב, כ). מה תלמוד לומר? אם בלא תשחטו - הרי כבר אמור למטה, אלא מה תלמוד לומר 'בל תקריבו'? בל תקדישו. מכאן אמרו: המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר.

וכתב הגר"ש פישר:

ומוכח מזה דהקדשת קרבן יש בה עניין של הקרבה. והיינו, דהפרשת קרבן אינה מעשה של אשוויי חפצא בעלמא, אלא הוא מעשה עבודה וריצוי של הבעלים, שהוא נותן דורון לגבוה כביכול... ועיין תוס' בבא קמא ס"ז ושאר דוכתי, שכתבו דלענין דין מצהב"ע כל שהגזלה כבר נקנתה להגזלן קודם מעשה המצוה לית בה משום מצהב"ע, ואף על פי כן כתבו דקרבן גזול פסול משום מצהב"ע, אף על פי שבשעת הקרבה כבר קנויה לו הגזלה, הואיל ובשעת הקדשה אכתי לא היתה קנויה לו. ואין זה מתבאר אלא על פי דברינו, דהקדשה אתחלתא דקיום מצות ההקרבה היא... ואף על פי שמתבאר בדברינו דהך תורת הקרבה שבהקדשה אינה לעיכובא, ואף קרבן שלא היתה לו הקדשה זו כשר, אפילו הכי שייך שפיר פסול מצהב"ע משום הך הקדשה, ולא אמרינן דל הך הקדשה וליתכשר, דכבר ביאר השערי יושר ש"ג פי"ט דמצהב"ע הוא חלות שם פסול בחפצא של המצוה, וכדדרשינן 'גזול דומיא דפסח' דהוא פסול בגוף הקרבן, ואם כן הואיל וחל על קרבן זה חלות שם פסול דמצהב"ע בעטיה של ההקדשה לא פקע שם פסול זה, ולא שייך לומר דל הך הקדשה.

לוּ היה יסוד זה - שהקדשת חפץ למזבח היא ראשית ההקרבה - חלק הכרחי מתהליך ההקרבה, כי אז ניתן היה ליישב זאת גם עם ההבנה שמצהב"ע הוא דין במעשי העבֵרה והמצווה. אך כיוון שיסוד זה אינו מעכב, מושך זאת הרב פישר לכיוונו של הירושלמי. ואולם, מבלי משים מוסיף כאן הרב פישר חידוש גדול: שחלות הפסול בחפץ אינה נובעת רק מעצם העבֵרה, אלא גם מן הניסיון לקיים מצווה בחפץ זה, המטביע עליו חותם של פסול למצוות גם לעתיד. והדבר צ"ע.

לעניות דעתי, מלשון התוספות בסוכה עולה כיוון שונה מעט, שאיננו ייחודי לעולם הקרבנות. בהמשך מקשים התוספות על עצמם מדברי הגמרא בפרק התשיעי של בבא קמא, שם עולה כי גם לאחר קניין שינוי - לדעות ששינוי קונה - עדיין יש דין מצהב"ע:

אמר אביי: ר' שמעון בן יהודה ובית שמאי ור' אליעזר בן יעקב ור' שמעון בן אלעזר ורבי ישמעאל, כולהו סבירא להו: שינוי במקומו עומד... רבי אליעזר בן יעקב מאי היא? דתניא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: הרי שגזל סאה של חטין, טחנה, לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר: 'בוצע ברך נאץ ה' ' (תהילים י', ג)... אמר רבא: ממאי?... ועד כאן לא קאמר ר' אליעזר בן יעקב התם אלא לענין ברכה, משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה (בבא קמא צג:-צד.).

וכתבו התוספות אצלנו:

והא דמשמע בריש הגוזל קמא בההיא דגזל סאה, דאף על גב דשינוי קונה חשיב מצוה הבאה בעבירה, אף על פי שקנאו בשינוי מעשה קודם שבא לידי חיוב חלה, התם דיחויא בעלמא הוא. אי נמי שאני ברכה דאיכא נמי הזכרה לשם שמים.

לא נרחיב על התשובות שמעלים התוספות.[5] כאן אנו מבקשים לעמוד על ניסוח השאלה - "שקנאו בשינוי מעשה קודם שבא לידי חיוב חלה", כלומר: השינוי הוא כבר בטחינה, והלישה, שהיא הטובלת לחלה, היא כבר לאחר הקניין; משמע שלוּ היה מדובר בגזל של קמח, והשינוי היה בשעת הלישה, לא הייתה כל שאלה על ר"י, והוא לא היה נאלץ לומר שדברי הגמרא הם דיחויא בעלמא. והדבר טעון הסבר: הלוא לישת עיסה אינה הקדשה למזבח, שניתן לראותה כתחילת תהליך ההקרבה?!

כמו כן, מעניינת לשון התוספות שהובאה לעיל: "ובכולה שמעתין דלא חשיב מצוה הבאה בעבירה היכא דקני ליה, מצינן למימר דקני קודם באגודה אפילו למאן דלא בעי אגד הא קני ליה קודם י"ט דאכתי לא חל חיוב מצוה, ואי נמי אפילו בי"ט, דלא דמי למקדיש דחל קנין והקדש ביחד". התוספות סבורים שקל יותר להבין את כשרות המצווה אם הקניין היה לפני יום טוב, ואפילו היה בתוך יום טוב - ניתן להבין זאת אם הדבר היה לפני המצווה.

הווה אומר: מן התוספות עולה קו כללי, שאינו מצומצם לקרבנות, שכניסת חפץ בפסול למתחם של מצווה מגדירה אותו כפסול למצווה זו, ורק אם הקניין התבצע לפני כניסת החפץ למתחם המצווה - הקדשה בקרבן, לישה בחלה, ויום טוב או נטילה בלולב - רק אז אין בו פסול מצהב"ע.

שיטת ריטב"א

במספר מקומות בפרקנו (כט:, לא. ועוד) ובעוד מקומות (פסחים לה:, ראש השנה כח. ועוד) מפתח ריטב"א כיוון שונה בהגדרת מצהב"ע. לשיטתו, דין מצהב"ע שייך רק כאשר קיום המצווה הוא שעושה את העבֵרה. בחפץ גזול ייתכן מצב שכזה רק למאן דאמר ייאוש כדי לא קני, ודווקא לאחר ייאוש, כאשר ישלים קיום המצווה את קניין הגזלן בחפץ. הא כיצד? באחת משתי צורות:

1. ייאוש ושינוי שם - השימוש בחפץ למצווה נותן לו שם חדש, ובכך משלים את הקניין (כך למשל בדבריו בפסחים: "גזל מצה אפויה ואיכא יאוש בעלים ועל ידי המצוה איכא שינוי השם דמעיקרא לחם והשתא מצה").

2. ייאוש ושינוי רשות - הגמרא בדף ט. אומרת שעל חפצי מצווה חל שם שמים (בגמרא מדובר בסוכה, וריטב"א מבין שהוא הדין לשאר מצוות), ועל כן הם אסורים בשימוש הדיוט. מובן שאין כאן הקדש של ממש עם כל דיני מעילה, אך ריטב"א מבין שהדבר רציני עד כדי כך שניתן לראות כאן שינוי רשות, הקונה בגזלה. כהסבר לחלות דין ייאוש ושינוי רשות במקרה של שימוש בחפץ למצווה שואל ריטב"א מן הגמרא בבבא קמא (עו., עט.) את הביטוי "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים" (הגמרא שם נוקטת בו לגבי היכולת לחייב על הקדשה מדין מכירה לעניין תשלומי ד' וה').

וכך כותב ריטב"א (כט:):

מצוה הבאה בעבירה לא אמרו זה אלא כשהמצוה סייעה בעבירה, שבקדושת המצוה הוא קונה אותו והוציאו מרשות נגזל, כגון שהיה יאוש כדי שאינו קונה, וכשהקדישו למצותו הרי הוא כאלו מכרו, דמה לי מכרו לגבוה מה לי מכרו להדיוט, והוה ליה השתא על ידי המצוה יאוש ושינוי רשות שהוא קונה ולפיכך אינו לרצון לשם. אבל כל שאין המצוה מסייעת בקנין ואינה מוציאתו מרשות הנגזל, אינו נפסל לקרבן ולא למצוה, שאף על פי שיש בידו של זה עבירה שגזלו, הרי זה כשאר עבירות שבידו או כאילו גזל חפץ אחר שאינו פוסלו ממצוה זו. ולפיכך כל שקנאו ביאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה שאין לו לתת לנגזל אלא דמים, אף על פי שלא פרע עדיין עבירה היא בידו כגזלן ומעכב חובו של חבירו אבל גוף הדבר נקנה לו לגמרי ואין בו מצוה הבאה בעבירה.

ייתכן שסברתו היא שהתורה אינה מעוניינת לסייע לגזלן לקנות את החפץ על ידי אחת ממצוותיה, ופסילת המצווה מונעת את חלות הקניין. לחלופין, ניתן לומר שהתורה אינה מוכנה להכיר כמצווה במעשה שהוא מעשה עברה מצד תוכנו (בניגוד לראשונים, שאינם דורשים מעשה עברה מצד תוכנו, ומסתפקים בכך שבזמן קיום המצווה משהה הגנב אצלו את החפץ, ובכך מבטל את חובת ההשבה). הנפקא מינה בין שני ההסברים היא במקדיש קרבן לאחר ייאוש: לפי ההסבר הראשון, יש מקום לומר שההקדש לא חל, בעוד שלהסבר השני ברור שהוא חל, אלא שהקרבן יהיה פסול (דיון על כך יש בסוגיה בגטין נה: וברשב"א שם, ואכמ"ל). על כל פנים, ודאי שלפי הריטב"א נוגע דין מצהב"ע במעשי המצווה והעבֵרה.

* * *

בשיעור הבא נתייחס בע"ה לשלוש שאלות נוספות בסוגיית מצהב"ע: באילו מצוות מדובר; באילו עברות מדובר; ומהי סברת שמואל, המכשיר לולב גזול כל ז'. יש לעיין ברמב"ם ובראב"ד פ"ח ה"ט, ברמב"ן פסחים לה., במלחמות אצלנו טו. "אבל הגזול... ומאירה כמרגלית", וברא"ש סי' ג' "ובגזול...".



[1] כזכור, בשיעור מס' 7 ראינו מחלוקת יסודית בין התוספות ט. ד"ה ההוא והרמב"ן בפסחים לה. במסקנתו, שהבינו שמדובר בדין דרבנן, לבין שאר הראשונים, שהניחו שזהו דין דאורייתא.

[2] על פי דברינו, יש קושי מסוים בעמדת המחבר, שביורה דעה פסק להלכה את הירושלמי, ובאורח חיים הביא את הדעה החולקת. הרמב"ן, לעומת זאת, צועד לשיטתו, שכן הוא מקבל את הירושלמי להלכה, ודבריו בתורת האדם הם יסוד דברי השו"ע בהל' קריעה.

[3] חידושי הריטב"א לא. סוף ד"ה ת"ר. חידושי הריטב"א למסכת סוכה יוחסו בטעות לרשב"א, עיין על כך בהקדמת המהדיר בהוצאת מוסד הרב קוק.

[4] לשאלה זו עשויה להיות נפקא מינה מעניינת לגבי הלכה ידועה הנוהגת בסוכה ובציצית: " 'תעשה' ולא מן העשוי". הגהות אשרי (פרק א אות כד) הביא מחלוקת יסודית בדין זה: "רבינו ברוך מריגנשבורג אומר שאם עשה סוכה בתוך הבית תחת התקרה ואחר כך הסיר התקרה דפסולה, דהתורה אמרה 'תעשה' ולא מן העשוי. וה"ר יצחק הלבן הכשיר, דאין שייך לומר 'תעשה' ולא מן העשוי אלא היכא דגוף הסוכה היה בפסול... אבל הכא דגוף הסכך הוא כשר אלא שהתקרה גורמת לו, הכי נמי דכשירה אחר שהסיר התקרה. וכן הוא כדבריו". כעת הבה נעיין בספק שהעלה הביאור הלכה בסי' י"א: "נסתפקתי במי שגזל חוטי ציצית מחבירו, ואחר שהטילם בבגדו שילם לו עבורם או נתנם לו במתנה, אם מחויב לחזור ולהתירם: מי נימא כיון דכתיב 'ועשו להם' (במדבר ט"ו, לח) בעינן שבעת העשייה יהיה שלו, או תגלי מילתא למפרע". לכאורה תלוי ספק זה בחקירה בדין מצהב"ע: אם מדובר בפסול חיצוני ובהעדר בקיום, אזי ניתן להכשיר את הציצית לשיטת ר"י הלבן; אך אם זהו פסול ככל הפסולים, תהיה הציצית פסולה גם לשיטתו.

[5] הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תתקס"ח) חולק על חידושם לגבי ברכה.