כתינוק הבורח מבית הספר

  • הרב משה ליכטנשטיין

"כתינוק הבורח מבית הספר"*

 

פתיחה

אילו היינו עורכים סקר בשאלה מהו האופן הראוי לחלק את ספר במדבר, התשובה הייתה חד משמעית. רוב הנשאלים יענו שאת ספר במדבר יש לחלק לשניים: היחידה הראשונה עוסקת באירועי השנה השנייה במדבר המתוארים בפרקים א'-י"ח, והיחידה השנייה מתרחשת כבר שנת הארבעים, והיא מתחילה בפרק כ' וממשיכה עד סוף הספר – ובין שני חלקים אלו מגשר פרק י"ט העוסק בפרה אדומה שאינו מענייננו.[1]
עם זאת, הגמרא בשבת, מזהה חלוקה פנימית שונה של ספר במדבר:
"תנו רבנן: ויהי בנסע הארן ויאמר משה, פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו.
...דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן – כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא? 'ויהי העם כמתאננים'. פורענות ראשונה – 'ויסעו מהר ה''; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. והיכן מקומה? אמר רב אשי: בדגלים. (שבת קטז.)
הגמרא מציעה להעמיד את הגבול במקום אחר, בפרק י'. בנקודה זו נפסקת היחידה הראשונה, ומתחיל השלב השני בתיאור מסעי בני ישראל במדבר. מדוע?
נראה, שהמדד לפיו קובעת הגמרא את חלוקת החומש הוא מדד אחר: בעוד שהיחידה הראשונה מתארת את האידיליה שהייתה במדבר, היחידה השנייה מתארת מציאות בעייתית, רוויה בחטאים ובכישלונות.
לאור החלוקה הנוספת שבין החלק שלפני פרה אדומה לאחריה, יוצא שניתן לחלק את הספר לשלושה חלקים: החלק הראשון מתאר את המציאות האידיאלית, החלק השני מתאר את שלב השבר שבו עם ישראל חוטא והחלק השלישי – מפרשת הפרה האדומה ואילך – מתאר את תוצאותיו ההרסניות של הפרק השני, ואת העונש שנגזר על בני ישראל. באופן דומה הגמרא אכן אומרת שהתפקיד של פרשת מסע הארון הוא להפריד בין שתי פורענויות, בין חטא המתאוננים והבריחה מהר סיני.
 

האידיאל ושברו

כאמור, היחידה הראשונה של הספר מתארת מציאות אידיאלית. במובן זה היא ממשיכה את ספר שמות, שגם הוא הסתיים באופן חיובי ומרומם:
"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". (שמות מ', לד-לח)
בני ישראל זה עתה יצאו ממצרים וקיבלו את התורה. על מחנה ישראל שורה קדושה מיוחדת, המתבטאת בענן ובשכינה הגלויים לכל. הקב"ה זן את בני ישראל במן, משקה אותם במים מן הבאר ומוליך אותם אל עבר הארץ המובטחת.
באמצעה של פרשת נשא חלה תפנית קלה: לפתע התורה מכירה במציאות המורכבת של החיים במחנה ישראל, ומצווה במצוות שונות כדי לשנות מצב זה: בני ישראל מצטווים על שילוח הטמאים ואף מוזהרים על גזל הגר והאלמנה. אומנם מתגלים סדקים קטנים במבנה החברתי המלוכד ואנשים לא מתביישים לפגוע בחלש, אך התורה מצליחה להתמודד עם הבעיות הללו.
אך בפרשת בהעלותך הסכר נפרץ, כאשר עם ישראל בוכה לקב"ה ומבקש בשר בטענה שנפשו קצה במן. במה חמורה כל כך בכייה זו?
הסיבה לכך היא שדרישה זו שונה במהותה מהדרישה לאוכל שמצאנו בפרשת בשלח: אז בני ישראל באו בטענה מוצדקת, והם חששו למות ברעב. אומנם היה עליהם לסמוך על הקב"ה, אך ניתן להבין את מניעיהם. כאן לעומת זאת, לעם ישראל כבר היה פיתרון מזין בדמותו של המן. הפעם, דרישת העם נובעת ממיאוס בשגרה ומרדיפה אחר ריגושים. עם ישראל אינו מוכן להסתפק באוכל שניתן לו מן השמיים, והוא דורש בשר אבטיחים וקישואים.
מכאן ההידרדרות של עם ישראל קצרה במיוחד: משה מואס בתפקיד ההנהגה, ודורש מהקב"ה להחליף אותו. עם ישראל לא משכיל לחזור בתשובה, ובסופו של דבר חוטא בחטא המרגלים ונענש. על פי הגמרא, החטא השני היה התאווה, כלומר עם ישראל לא ידע לשלוט בעצמו, ולכן דרש מהקב"ה שיספק את תאוותיו ודרישותיו.
 

הבריחה מהר סיני

לעומת ההבנה שהחטא מתמקד בתאווה, הגמרא מתארת את החטא השני ככזה שמתמקד בבריחה מהר סיני. מה פשרו של חטא זה? כבר הראשונים עסקו בשאלה זו, ונראה את דברי התוספות:
"פי' בקונטרס שמאז התחילו לשאול בשר ואומר ר"י דאין נ"ל כן אלא פורענות ראשונה כדאמר במדרש (ילמדנו) ויסעו שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיני...". (תוספות שבת קטז. ד"ה "פורענות")
על פי רש"י, גם החטא הראשון של ישראל היה ברדיפה אחרי התענוג. כבר ביציאתם של עם ישראל מהר סיני הם דרשו בשר, ולא הסתפקו במן שקיבלו. בעלי התוספות לעומתו מציעים הסבר אחר, וטוענים שחטאו של העם היה בבריחה מהר סיני.
מה הניע את העם לברוח מהר סיני? כבר ראינו תיאורים של המציאות המיוחדת שבה היה שרוי עם ישראל אחרי יציאתו ממצרים: הקב"ה מוליך את בני ישראל יד ביד אל עבר הארץ ודואג לכל צרכיהם. אם כן, מה בכל זאת הביא לחטא? נראה, שמציאות שכזו גובה מהעם מחיר, ולא כולם הצליחו לעמוד בשגרה המתוארת בפסוק הבא:
"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ". (במדבר ב', ב)
בני ישראל חונים כולם מול אוהל מועד. בכל בוקר קם כל אדם מישראל, מסיט את פתח האוהל ורואה את המשכן. בהקבלה לחיינו, נדמיין חיים שבהם כל יציאה שלנו מהבית תעבור דרך בית הכנסת, ולחילופין ניתן להשוות דרישה זו למגורים בתוך בית המדרש, שבהם האדם מתבקש לחיות את חיי היום יום בצל ארון הקודש. מתח רוחני שכזה טומן בחובו דרישה עצומה, כזו שבה עם ישראל לא הצליח לעמוד.
בתחושות דומות עלול להרגיש תלמיד שזה עתה הגיע לישיבה. המפגש הראשון עם הצוות החינוכי ועם דעותיו עלול להיות מרתיע. ישנם רבים החוששים למסור את החינוך שלהם בידי הרב, ולתת לו לעצב את תפישתם הדתית. אדם מודרני – כמו בני ישראל במדבר – שואף למידה מסוימת של אוטונומיה על חייו, שבה הוא שולט בגורלו ובמחשבתו.
גם בפרשה נראה שגם בני ישראל חששו מ'השתלטות' שכזו שבה הקב"ה כופה את מצוותיו עליהם. ה'פיתרון' שלהם היה לברוח מהר סיני, ולמאן לקבל מצוות נוספות.
 

"שויתי ה' לנגדי תמיד"

שמא יאמר אדם, אכן יש הצדקה בטענותיהם של בני ישראל: באמת, אל לו לאדם למסור את נפשו בידי הקב"ה, אלא עליו לשמור על עצמאותו. עם טענה שכזו מתמודד הרמ"א בהגהתו הראשונה לשולחן ערוך:
"שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני הא-להים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך.
כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד, ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת. גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב, ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה". (הגהות הרמ"א לשו"ע אורח חיים, הלכות הנהגת אדם א', א)
הרמ"א מדגיש שאדם חייב לחיות בתחושה של "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים ט"ז, ח). חובה על האדם להרגיש כאילו הוא עומד בנוכחותו של המלך ולכלכל את צעדיו בהתאם. כיצד ניתן יהיה ליישב את הסתירה בין הרצון הטבעי של כל אדם, לבין דרישה זו? נראה שהפיתרון לשאלתנו ברור – על האדם למצוא דרך לבטא את עצמו בתוך מסגרת התורה והישיבה.
לאמיתו של דבר, תחושה דומה מתוארת כבר בספר תהילים:
"לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר ה' חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע: אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק: אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה: כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי הֵן ה' יָדַעְתָּ כֻלָּהּ: אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה". (תהלים קל"ט, א-ה)
הקושי שאיתו מתמודד המשורר הוא הניסיון לבטא את עצמו ולשמור על ייחודיות, בידיעה שבורא העולם מתבונן בכל מעשיו. כיצד יכול האדם לשמור על אוטונומיה בידיעה שכל מעשיו גלויים לפני מלך העולם?! ושוב, גם אם המתח בין השמירה על האישיות לבין ההתבטלות אכן קיים, על האדם לנתב את אישיותו לעבודתו את הקב"ה. הכיצד?
 

למעשה

אסור לו לאדם להתבטל במפגשו עם התורה, אלא עליו לנצל את אותו מעמד ולפתח ולברר את אישיותו. אסור לנו להגיע למצב בו כל תלמידי החכמים ייראו, יחשבו וידברו באופן זהה. מצב שבו כל הרבנים ובני התורה נראים כמו העתק של ה'מסילת ישרים', שנוצרו על 'סרט נע', הוא מצב לא רצוי. עלינו לשאוף לכך שהתורה לא תמחק את אישיותו של הלומד ועובד ה', אלא היא תחזק אותה ותשדרג אותה.
גם בזוגיות האדם נדרש למשימה דומה. זוגיות מוצלחת היא כזו שבה אף צד לא מאפיל על השני, וכל אחד מבני הזוג מצליח להביא את עצמו לידי ביטוי. האדם נדרש להמשיך לבטא את עצמו, תוך כדי שימור ופיתוח של הקשר שיצר. באופן דומה, מגילת שיר השירים מתארת את מערכת היחסים בין ישראל לקב"ה כיחסי דוד ורעיה ולא רק כיחסי אדון ועבד. יחסי דוד ורעיה הם כאלו שמצליחים לאפשר לעם ישראל להביא את עצמם לידי ביטוי מירבי, ובו זמנית לשמור על כל חוקי התורה.
תלמידים רבים באים להתייעץ איתי בבואם לבחור מקצוע. רבים מהם רואים בעולם התורה ייעוד ראוי, משום שבו הם יוכלו להביא טוב לעולם בלימוד הדור הבא ובחינוכו. עם זאת, רבים מהם חוששים לאבד את עצמאותם, להתלבש באופן מסוים, לחשוב באופן מסוים ולהיתפש בעיני החברה באופן מסוים. התשובה שלי לרוב תהיה בסגנון 'מי אמר שרב חייב ללבוש חליפה?': גם מי שהולך לעולם התורה חייב למצוא את הדרך להביא את עצמו לידי ביטוי, ולהתפתח באופן הדרגתי עם הזמן. עלינו ללמוד לצעוד עקב בצד אגודל, בתהליכים של התפתחות ולא של מהפך.
 
 
 
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב משה ליכטנשטיין
עורך: אביעד ברסטל, ה'תשפ"א
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
               The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash 
האתר בעברית:                        http://www.etzion.org.il
האתר באנגלית:                    http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

* השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת במדבר ה'תש"פ, סוכמה על ידי אביעד ליפשטט ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.
[1] הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל האריך להסביר מדוע פרשת פרה אדומה מקשרת בין שני חלקים אלו, אך כאמור אין זה מענייננו.