SITE NO LONGER SUPPORTED

THIS SITE IS NO LONGER SUPPORTED            בית מדרש הוירטואלי עבר דירה
PLEASE FIND US AT OUR NEW TORAT HAR ETZION WEBSITE                                  
     English shiurim @ https://etzion.org.il/en          לשיעורים בעברית @ 
https://etzion.org.il/he

לא. - בל תוסיף בלולב

  • הרב שמואל שמעוני

"בל תוסיף" בלולב

א. הוספת מין

אין אוגדין את הלולב אלא במינו, דברי רבי יהודה. מאי טעמא - לאו משום דבעי הדר?
לא, דהא אמר רבא: אפילו בסיב ואפילו בעיקרא דדיקלא. ואלא מאי טעמא דרבי יהודה התם - דקא סבר: לולב צריך אגד, ואי מייתי מינא אחרינא הוה להו חמשה מינין (לא.).

משתמע מהגמרא שהבעיה של חמישה מינים קיימת דווקא לרבי יהודה, שמצריך אגד. מה הסברה בכך? ברש"י עולים שני הסברים שונים. על המקבילה להלן לו: כתב רש"י:

כיון דאמר לולב צריך אגד, הוה ליה אף האגד מן המצוה.

כלומר: בנטילת מין חמישי יש בעיה גם לרבנן, אבל לדעתם האגד אינו מהווה חלק מהלקיחה, כי אם מרכיב פונקציונלי, המסייע ליטול את המינים יחדיו ומהווה נוי, ועל כן אינו יכול להוות מין חמישי; ורק לשיטת רבי יהודה, הרואה באגד חלק מהמצווה, תהיה בעיה אם הוא עשוי ממין שונה, שכן אז מורכבת המצווה מחמישה מינים שונים. על פי זה ניתן להבין את המשך משנת אין אוגדין:

אין אוגדין את הלולב אלא במינו, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אפילו בחוט במשיחה. אמר רבי מאיר: מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב. אמרו לו: במינו היו אוגדין אותו מלמטה (לו:).

משמע מהמשנה שגם לרבי יהודה אין בעיה באגד ממין אחר, ובלבד שאגד המצווה הוא ממין הלולב. מדוע אין כאן בעיה של מין חמישי? על פי דברי רש"י, הדבר פשוט: כיוון שקשירה זו היא רק לקישוט, ואינה חלק מן המצווה, אין היא בגדר מין נוסף.

ואולם, בסוגייתנו העלה רש"י הסבר שונה:

משום דקסבר לולב צריך אגד - הלכך כל הנאגד עמו הוי מן המצוה, ונמצא עובר בבל תוסיף אם יאגד מין חמישי.

לפי הסבר זה של רש"י, הדיון אינו נוגע לאגד באשר הוא אגד; האגד הוא בסך הכול חלק מ"כל הנאגד עמו". ייחודה של שיטת רבי יהודה נעוץ בעקרונות שראינו בשבוע שעבר: לשיטתו, האגד מגדיר את ד' המינים כחפצא אחד של מצווה, או, בניסוח אחר, כמעשה לקיחה אחד. הוספת מין חמישי יוצרת אפוא חפצא שונה מזה שהתורה דיברה עליו: חמישייה במקום רביעייה, או לחלופין, מעשה לקיחה שונה ומרובה מזה שציוותה עליו התורה. רבנן, לעומתו, רואים בד' מינים ארבע יחידות שונות שמחזיקים אותן ביחד ביד, וייתכן שאף ארבעה מעשי לקיחה שונים, שבמקרה מתקבצים להם יחדיו. כיוון שכך, בהוספת מין חמישי אין, לשיטתם, משום "בל תוסיף", שהרי אין כאן יצירה של חפצא שונה מזה שקבעה התורה, ובניסוח השני: אין כאן מעשה לקיחה השונה מזה שהתורה הגדירה, שכן בלאו הכי לקיחת כל מין היא מעשה בפני עצמו.

פירוש זה עולה גם מהסוגיה בסנהדרין:

אינו חייב [זקן ממרא. ש"ש] אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף, ואם הוסיף גורע, ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה.
והאיכא לולב, דעיקרו מדברי תורה, ופירושו מדברי סופרים, ויש בו להוסיף, ואם הוסיף גורע!
בלולב מאי סבירא לן? אי סבירא לן דלולב אין צריך אגד - האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ואי סבירא לן דצריך אגד - גרוע ועומד הוא (פח:).

מבלי להעמיק כעת בדיני זקן ממרא, ניתן לכאורה להסיק שלרבנן אין "בל תוסיף" בלולב, שכן על פי תפיסתם "האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי". ואולם, בהקשר זה יש לעיין גם בסוגיה בדף לא:. על פי גרסתנו נאמר שם:

כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן.
פשיטא!
מהו דתימא: הואיל ואמר רבי יהודה לולב צריך אגד, ואי מייתי מינא אחרינא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי - קא משמע לן.

מסתבר שמדובר כאן בהוספת מין מחוץ לאגד, לפיכך היה מקום לחשוב, לפי הגמרא, שלרבי יהודה אין בכך משום "בל תוסיף", שכן ההוספה היא מחוץ לגבולות היחידה. מכל מקום, משתמע מכאן שלמסקנה דין "בל תוסיף" אינו מותנה לדעת רבי יהודה בהוספה בתוך האגד, ואילו לדעת רבנן לא הייתה כלל הווה-אמינא שלא יהיה דין "בל תוסיף" בהוספת מין - וזאת, לכאורה, בניגוד לסוגיה בעמוד א!

על פי גישת רש"י בדף לו:, ניתן ליישב שאכן בלקיחת מין חמישי יש בעיה של "בל תוסיף" ללא כל קשר לנושא האגד, והדיון בדף לא. נוגע רק לשימוש במין חמישי כאגד עצמו, ששם דין "בל תוסיף" אכן שייך דווקא לשיטת רבי יהודה. אמנם הדבר אינו מעלה ארוכה לפירוש רש"י בדף לא., ואף לא לסוגיה בסנהדרין.

הן אמת, שלרבנו חננאל גִרסה שונה בסוגיה בעמוד ב:

מהו דתימא: הואיל ואמרו לולב בין אגוד ובין שאינו אגוד כשר, הלכך לא צריך אגד, והאי יתירא דמוסיף על אילן הארבעה לחודיה קאי ולא מיפסיל ביה, קמ"ל דפסיל.

לגרסה זו, ההווה-אמינא היא דווקא בדעת חכמים, והיא תואמת את גישת הסוגיה בסנהדרין, שאין "בל תוסיף" לשיטת רבנן, שכן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ברם, עדיין יש קושיה ממסקנת הסוגיה שאין אומרים כן. נתבונן אפוא בהתמודדויותיהם של הראשונים עם סתירה זו.

שיטת התוספות בסוכה

הואיל ואמר ר' יהודה לולב צריך אגד אי מייתי מינא אחרינא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי - תימה: כל שכן לרבנן, דמשמע לעיל דלר' יהודה משום דצריך אגד אי אגיד ליה ממין אחר הוה ליה חמשת המינין, אבל לרבנן דאין צריך אגד לא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. והכי נמי אמרינן בהדיא בפ' אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פח:) גבי כל המוסיף גורע דאי סבירא לן לולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ויש לומר דהכא מיירי בשנותן אותו חוץ לאגד לר' יהודה.

ואם תאמר: א"כ לא יחשב תוספת האי מינא אחרינא דקמייתי, כמו לרבנן דלעיל דאין צריך אגד. וי"ל דלא דמי, דכשיאגדו שלא במינו אין לו ליחשב כמוסיף משום דאין זה כדרך גדילתן ומינים שבלולב בעינן כעין גדילתן כדלקמן (דף מה:), אבל לרבי יהודה דבעי אגד יש לו ליחשב כמוסיף באגודתו דכל אגודה שלא כדרך גדילתו, והכא אפילו לרבי יהודה קאמר, דמייתי מינא אחרינא ונקט ליה כדרך גדילתו דאפילו חוץ לאגד חשיב כמוסיף, וכ"ש לרבנן. והא דקאמר בסנהדרין (דף פח:) למ"ד אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי היינו לענין דאין זה כל המוסיף גורע, דלעולם ידי מצוה יצא אלא דעובר על בל תוסיף. והשתא ניחא, דת"ק דר' יהודה דקתני ד' מינים שבלולב אין מוסיף עליהן ומסתמא היינו רבנן בר פלוגתייהו דלא בעו אגד ואפ"ה איכא בל תוסיף והיינו כגון דנקיט ליה דרך גדילתן (לא: ד"ה הואיל).

התוספות מעלים הבחנה משמעותית בין שתי השלכות שונות להוספה על המצוות: עברה על איסור "בל תוסיף" ופסילת המצווה. לגבי האיסור, בנטילת מין כדרך גדילתו יש איסור בין לרבי יהודה ובין לרבנן, אף כאשר המין החמישי הוא מחוץ לאגד לשיטת רבי יהודה. באשר לשימוש במין חמישי כאגד עצמו, יש חילוק דומה לזה שהצבנו לעיל, אך מסברה שונה. אגד אינו כדרך גדילתו של המין, ועל כן אין כאן נטילה תקנית של מין כדרך שנוטלים ד' מינים, וממילא אין כאן הוספה לשיטת רבנן. מדוע לרבי יהודה, המצריך אגד, יש כאן איסור? התשובה אינה קשורה בשיטתו שהאגד הוא חלק מן המצווה, אלא בעניין אחר: "לרבי יהודה דבעי אגד יש לו ליחשב כמוסיף באגודתו, דכל אגודה שלא כדרך גדילתו". הניסוח אינו ברור, וניתן להבין את חילוקם בשתי דרכים שונות:

א. כיוון שהקשר הוא תמיד שלא כדרך גדילתו, ואף על פי כן הוא חלק מהמצווה לשיטת רבי יהודה, נמצאת עשייתו ממין חמישי הוספה של מין חדש ליחידה ההלכתית. על פי זה, מובן ההיתר להוסיף בגימוניות של זהב - שאינן כדרך גדילתו וגם לא חלק מהמצווה.

ב. מורי הרב עזרא ביק הציע שהמשפט "דכל אגודה שלא כדרך גדילתו" אינו מתייחס לאגד אלא לאגודה: לקיבוץ המשותף של המינים, שלפי רבי יהודה הוא החפצא של המצווה. לשיטת חכמים, כל מין ומין בפני עצמו הוא החפצא של המצווה, והוא אכן כדרך גדילתו; לשיטת רבי יהודה, החפצא של המצווה אינו מין, ועל כן לא שייך בו "כדרך גדילתו" (יש רק תנאי שהמרכיבים השונים שבו יבואו כדרך גדילתם), וממילא ניתן לעבור על איסור ההוספה בו גם במין שאינו כדרך גדילתו. אמנם לפי זה צ"ע ההיתר להוסיף בגימוניות של זהב.

כאמור, השלכה שנייה של הוספה על המצוות יכולה להיות פסילת המצווה, בבחינת "כל המוסיף גורע", ובה עוסקת הסוגיה בסנהדרין. כזכור, נאמר שם שקשה למצוא מצב של מוסיף גורע בלולב: "אי סבירא לן דלולב אין צריך אגד - האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ואי סבירא לן דצריך אגד - גרוע ועומד הוא". התוספות מבינים כי אף שמדובר בהוספת מין חמישי כדרך גדילתו, שלהבנתם יש בכך משום איסור "בל תוסיף" לכולי עלמא, אין בכך כדי לפסול את המצווה.

על מנת לבאר פיצול זה - שמחד ישנו איסור "בל תוסיף", ומאידך המצווה איננה נפסלת - עלינו לשאול: מדוע בכלל פוסלת ההוספה את המצווה? ייתכן שאיסור "בל תוסיף" אינו הסיבה לפסילת המצווה, אלא סימן בעלמא לכך שאין מדובר במצווה שעליה דיברה התורה, שהתורה ציוותה על רביעייה, וכאן יש חמישייה. על פי זה, מובן ההבדל בין רבי יהודה ורבנן: לרבי יהודה, התורה אכן ציוותה על יחידה אחת של רביעייה, וכאן מדובר ביחידה אחרת, וממילא המצווה נפסלת; לרבנן, לעומת זאת, המצווה מורכבת מארבע יחידות שונות, והוספת יחידה חמישית אינה פוגמת כלל בארבע היחידות שהתורה ציוותה עליהן, אלא רק מוסיפה יחידה נוספת על מעשה הגברא, ובכך עובר הוא על איסור "בל תוסיף".

ניתן גם למתן הסבר זה ולהבין שאיסור "בל תוסיף" הוא הסיבה לפסילה - קרי: שהתורה קבעה כי המוסיף על המצווה עובר על איסור, ואף אינו מקיים את המצווה הבסיסית, מעין מצווה הבאה בעברה - ואף על פי כן, ייתכן מצב שבו עבר אדם על האיסור אך המצווה לא נפסלה. כך, למשל, מסתבר שגם אם יש איסור "בל תוסיף" בשינה בסוכה בליל שמיני עצרת, אין הדבר פוסל את המצווה שקוימה בחג הסוכות. נראה, אם כן, שהאיסור פוסל את המצווה רק כאשר הוא מוטבע בקיום שלה. וכאן, מבינים התוספות, ישנו הבדל בין רבי יהודה לרבנן: לרבי יהודה יש כאן שינוי של היחידה שהתורה דיברה עליה, ואילו לרבנן מדובר בהוספה חיצונית.

לדברי התוספות, קיומו של האיסור מוסכם על רבי יהודה ורבנן, אלא שרבי יהודה מוסיף שבתוך האגד יש גם פסול של המצווה. נמצא שהתוספות אינם רואים סתירה בין זה פסילת המצווה ובין עברה משום "בל תוסיף". לעומתם, סובר בעל החידושים המיוחסים לר"ן על הסוגיה בסנהדרין, כי כאשר המצווה פסולה מעיקרה בעקבות ההוספה, לא שייך לדבר על איסור "בל תוסיף" (וברור מדבריו שפסול המצווה אינו תוצאה של איסור ההוספה אלא תוצאה של ההוספה, שלא בכגון זה דיברה התורה):

דמאי דאמרינן 'גרוע ועומד הוא' לומר שאינו חייב עליו משום בל תוסיף. שדבר ברור הוא שהנוטל ביום א' של חג ענף של זית או של רמון שאינו עובר משום בל תוסיף, שאין לו לקשור ידיו שלא ליטול באותו יום אלא אותן הד' מינים בלבד, שהנטילה ההיא אינה חשובה לכלום למצוה ולא לעבור עליה; וכן כשנטל את הלולב שיש בו ה' מינין באגודה א' למ"ד לולב צריך אגד הרי הוא גרוע מתחלתו, ואין נטילתו אלא כענף של זית או של רמון שאמרו שאין נטילתן כלום לא למצוה ולא לעבור עליו, וכשהורה הזקן ממרא עליה אין בהוראתו מעשה של עבירה אלא שב ואל תעשה שמונע ממנו נטילת לולב כשר. וחיוב תוסיף אינו אלא כשהמצוה נגמרת מתחלתה ויוצא בה כראוי ובשביל התוספת נפסלת, כמו בהנחת הארבעה פרשיות וכשמוסיף החמישית הוא מוסיף במצותו וגורע אותה משום בית חיצון שאינו רואה את האויר.

שיטת התוספות בסנהדרין

התוספות בסנהדרין חלקו על הבחנה זו בין איסור "בל תוסיף" לפסילת המצווה, והבינו שאכן אין לרבנן איסור "בל תוסיף" בלולב, שכן "האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי", וכפי שעולה גם מהסוגיה לא.; ואילו בסוגיה לא: מדובר על איסור דרבנן של הוספה - למרות העובדה ש"לחודיה קאי". על פי גרסתנו, עלתה הווה-אמינא שלרבי יהודה לא יהיה איסור כאשר ההוספה היא מחוץ לאגד, אך למסקנה יש איסור להוסיף בין לרבי יהודה ובין לרבנן, מבלי להתחשב בשיקול של "האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי". איסור דרבנן זה אינו מתייחס, כפי הנראה, לאגד שאינו כדרך גדילתו, ועל פי הר"ן אצלנו (יז. באלפס), הוא אינו מתייחס למה שבא דרך נוי בעלמא.

אגב, ריטב"א בסוגייתנו, בבארו את דברי התוספות אצלנו, העלה טענה זו גם באשר לאיסור דאורייתא: "דלרבנן ליכא משום בל תוסיף אלא כשאינו לנוי, אבל כל שהוא לנוי בעלמא אין בו משום בל תוסיף ואפילו בדרך גדילתו". וביאר המאירי: "וכל שלנאותו בטל הנוי עם העיקר". והוסיף הרשב"א בתשובה שהדבר נכון גם לרבי יהודה - מלבד אגד של מצווה:

אין משום בל תוסיף אלא כל שהוא דרך גדלתו וכן שבא שלא לנאות. אבל בא לנאות למאן דאמר אין צריך אגד מוסיף והולך. דכל לנאותו אין בו לא משום חציצה ולא משום בל תוסיף למאן דאמר אין צריך אגד. ואף למאן דאמר צריך אגד כל שאגדו למטה במינו דלמעלה מן האגד לר' יהודה כבתוך האגד לרבנן. והיינו אנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהם בגמוניות של זהב, דקאמר רבי יהודה במינו היו אוגדין אותו מלמטה. ולפיכך אני אומר שהרמב"ם ז"ל כיון יפה במה שאמר (פ"ז ה"ז) שיש משום בל תוסיף בלולב ואתרוג ובערבה, ובהדס אין בו משום בל תוסיף. וכן הגאונים ז"ל שיש מהם מי שאומר שמוסיפין הדס כמנין הדס ויש מי שאומר כמנין לולב. וטעם בזה, בתוספת לולב ואתרוג וערבה אין שום נוי, אבל בתוספת הדס איכא משום 'זה א-לי ואנוהו' (ח"א סי' תקל"ה).[1]

המאירי בסנהדרין

מה שכתבנו בלולב שמאחר שאין צריך אגד אם הוסיף בו מין חמישי לא נעשה עליה ממרא... לא נאמרו הדברים אלא לענין שאין הזקן נעשה עליהן ממרא, אבל לענין המצוה ודאי נפסלה ולא יצא העושה ידי חובתו, ולא עוד אלא שעבר משום בל תוסיף... שזו שבכאן לא נאמרה אלא לענין זקן ממרא שלא ליהרג עליה, וזו שבמסכת סוכה לענין המצוה ולפסלה... ואף לדעת שונאי שלום שאמרו על כל פנים שסוגיא זו חולקת עמהם, יש לומר שנראה להם לדחות סוגיא זו מפני אותה של מסכת סוכה שהיא עיקר מקומה.

בסוף דבריו מעלה המאירי אפשרות שהסוגיות חולקות אם יש משום "בל תוסיף" בלולב לדעת רבנן, ושהלכה כסוגיה בסוכה, שיש. הוא עצמו אינו נוטה לכך ("שונאי שלום"!), וסבור כי הסוגיה בסוכה מלמדת שגם לרבנן יש פסול מצווה ואף איסור "בל תוסיף", ואילו הסוגיה בסנהדרין אומרת רק שלעניין זקן ממרא אין בכך די, שכיוון שלולב אין צריך אגד, אין זיקה מספקת בין חפץ המצווה לתוספת.

ב. הוספה באותו מין

הסוגיות שראינו מתייחסות להוספה של מין אחר על ארבעת המינים. כך עולה מהלשון: "ארבעת מינין שבלולב, כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן. לא מצא אתרוג, לא יביא לא פריש ולא רמון ולא דבר אחר". וכך מפורש בהקשר של אגד לשיטת רבי יהודה: "אין אוגדין את הלולב אלא במינו, דברי רבי יהודה... אמר רבא: אפילו בסיב אפילו בעיקרא דדיקלא. ואמר רבא: מאי טעמא דרבי יהודה - קסבר: לולב צריך אגד, ואי מייתי מינא אחרינא הוה חמשה מיני" (לו:). מכאן עולה לכאורה שהבעיה היא דווקא בהוספת מין אחר מזה שציוותה התורה, ושההיבט המשמעותי הוא מספר המינים, ולא מספר היחידות בכל מין, ומתוך הנחה משמעותית שגם חלקי דקל שלא ניתן לקיים בהם מצוות לולב נחשבים למינו (בהקשר זה יש ברא"ש בסי' י"ד ובעוד ראשונים דיון חשוב ביחס להדס שוטה, ואכמ"ל). ועיין ברא"ש:

רבי ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי ערבות ולולב אחד ואתרוג אחד... וכל הני שיעורי - שלא לפחות מהם, אבל להוסיף יכול, ואין כאן משום בל תוסיף אפילו למ"ד לולב צריך אגד, אלא אם כן מוסיף מין אחר... והרמב"ם ז"ל כתב (פ"ז מהל' לולב ה"ז): אם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה - מוסיף, ונוי מצוה הוא, אבל שאר המינים אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן, ואם הוסיף או גרע פסול. ואפכא מסתברא, דבהדס כתיב מנינא: 'ענף עץ עבות', ובערבה כתיב 'ערבי', ומיעוט 'ערבי' שתים, אבל כל מה שמוסיף בכלל 'ערבי' הוא. וחכמי פרובינצי"א הקשו עליו וחזר בו והכשיר הכל. ויראה שכן באתרוג ולולב אין בהם משום 'בל תוסיף', אע"ג דכתיב 'כפת' ו'פרי עץ', כיון שאינו מוסיף מין אחר... ואין כאן בל תוסיף, מידי דהוה אסיב ועיקרא דדיקלא דאמר לקמן דאוגדים בו את הלולב לרבי יהודה אבל לא במין אחר, משום דסבר לולב צריך אגד ואי מייתי מינא אחרינא הוה ליה ה' מינים, אבל סיב ועיקרא דדיקלא אין בו משום בל תוסיף, משום דמינא דדיקלא הוא אע"פ שאינו כשר ללולב.

כפי שמציין הרא"ש, הרמב"ם חזר בו בנושא זה. ואכן, במשנה תורה קיימות שתי מהדורות. במהדורה שהייתה לפני הראב"ד נכתב כך:

ארבעה מינין אלו, מצוה אחת הן ומעכבין זה את זה, וכולן נקראים מצות לולב, ואין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן... כמה נוטל מהן, לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס, ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה - מוסיף, ונויי מצוה הוא. אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן, ואם הוסיף או גרע לא פסל.

והשיג הראב"ד:

לא שמעתי מעולם פסלות בזה ולא איסור תוספת וגירוע, ואפילו לר' יהודה דאמר לולב צריך אגד, דהא אמר רבא: מאי טעמא דר' יהודה דאמר אין אוגדין את הלולב אלא במינו, קסבר לולב צריך אגד ואי אגיד ביה מינא אחרינא הוה ליה מוסיף, מכלל דכי קטר ליה בסיב ובעיקרא דדיקלא ליכא מוסיף אע"ג דאיכא טפי מלולב אחד, וכל שכן לרבנן דאמרי אין צריך אגד דאמרי' האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי.

כפי הנראה, מהדורה זו ברמב"ם היא שעמדה בפני המגיד משנה. נעיין אפוא ביישובו לדברי הרמב"ם, הן מפני שדברי המגיד משנה חשובים הם, הן מפני שגם לפני שחזר בו היה הרמב"ם:

נראה בדעת הר"א ז"ל שאין משום בל תוסיף אלא במין אחר, והביא ראיה מהא דרבא שבפרק לולב הגזול. והסוגיא שבפרק המוצא תפילין בעירובין (צה:-צו.) קשה לדעתו ז"ל, שבבאור נראה שם שהמניח ב' תפילין בראש עובר משום בל תוסיף, ומה בין זה לשני לולבין? והראיה שהביא מסיב ועיקרא דדקלא אינה כלום, דהא ודאי הנוטלן בלבד לא יצא ידי חובתו, וכיון שכן היאך יעבור עליהן משום שני לולבין והרי אינן לולבין; ומכל מקום כיון שהן ממינו אינן כחמשה מינין, ואוגדין בהן את הלולב לדעת ר' יהודה. והנראה אלי לתרץ הסוגיות הוא שאם נטל שני לולבין הוסיף ועבר, והוא שנטלן כאחד דומיא דתפילין; אבל אם לקח עמו מין אחר, לדידן דקי"ל לולב אין צריך אגד לא עבר משום לא תוסיף, דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כמוזכר בסנהדרין פרק אלו הן הנחנקין, ומכל מקום אין מוסיפין לכתחלה, כמוזכר פרק לולב הגזול: כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן, והעמידוה שם אפילו למ"ד לולב אין צריך אגד, והוא בלכתחלה. כן נראה מדעת רבינו שכתב למעלה ואין מוסיפין עליהן, ולא כתב ואם הוסיף פסול, וכאן כתב ואם הוסיף או גרע פסול, ומכל מקום כל לנוי מוסיף הוא בין מינו בין מין אחר, ורשאי לאגדו בכל מה שירצה.

המגיד משנה נוקט כגישת התוספות בסנהדרין, שלרבנן אין איסור "בל תוסיף" דאורייתא בהוספת מין חמישי, ד"האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי", ועל כן המצווה אינה נפסלת בדיעבד. אלא שבהקשר זה הדין חמור יותר, ובלולב נוסף עוברים מדאורייתא והדבר פוסל את המצווה. נראה שעל לולב נוסף לא ניתן לומר שהוא "לחודיה קאי", שכן אין כאן חפצא מוגדר של מצווה, לעומת חפצא זר שאינו קשור למצווה; יש צורך בלולב, ואין דרך להגדיר איזה לולב הוא של מצווה ואיזה תוספת, וממילא אין דרך להתחמק מההכרעה שיש כאן שני לולבים במסגרת קיום המצווה, וזו הוספה דאורייתא. לעומת זאת, באגד דידן אין בעיה להשתמש באותו מין, שכן הוא לנוי (ולכאורה גם ברור ש"לחודיה קאי", שאין זה דרך גדילתו).

כמובן, לגבי האגד בשיטת רבי יהודה החילוק הפוך - שדווקא במין אחר יש איסור - וכאן מעלה המגיד משנה נקודה נוספת: "והראיה שהביא מסיב ועיקרא דדקלא אינה כלום, דהא ודאי הנוטלן בלבד לא יצא ידי חובתו, וכיון שכן היאך יעבור עליהן משום שני לולבין והרי אינן לולבין; ומ"מ כיון שהן ממינו אינן כחמשה מינין". נראה מדבריו שיש שני מסלולי הוספה לרבי יהודה - ריבוי במספר המינים וריבוי במספר היחידות; אך הוספת סיב אינה נכללת אף לא באחת מן הקטגוריות, שכן הוספה זו הופכת טפלה למין שאליו היא שייכת.



[1] רבים קיבלו עיקרון זה אך הציבו את הקו בין לולב ואתרוג לבין הדס וערבה; ועיין במאירי: "לולב ואתרוג אין שום נוי בתוספתן, ושאין לבטלו אצל העיקר שהרי אף הוא עומד בעצמו, ואינו בטל עמו כהדס וערבה".