SITE NO LONGER SUPPORTED

THIS SITE IS NO LONGER SUPPORTED            בית מדרש הוירטואלי עבר דירה
PLEASE FIND US AT OUR NEW TORAT HAR ETZION WEBSITE                                  
     English shiurim @ https://etzion.org.il/en          לשיעורים בעברית @ 
https://etzion.org.il/he

לא. - הדר, הידור ופסול יבש

  • הרב שמואל שמעוני

הדר, הידור ופסול יבש

א. "פרי עץ הדר"

המשנה סותמת שלולב היבש פסול, אך הגמרא (לא.-לא:) מביאה מחלוקת תנאים בנושא:

תנא: יבש פסול; רבי יהודה מכשיר.

אמר רבא: מחלוקת בלולב, דרבנן סברי: מקשינן לולב לאתרוג, מה אתרוג בעי 'הדר' (ויקרא כ"ג, מ) - אף לולב בעי 'הדר'; ורבי יהודה סבר: לא מקשינן לולב לאתרוג.[1] אבל באתרוג - דברי הכל 'הדר' בעינן...

תא שמע: אתרוג הישן פסול; ורבי יהודה מכשיר. תיובתא דרבא, תיובתא...

ואלא לרבי יהודה, הא כתיב 'הדר'?! - ההוא: הדר באילנו משנה לשנה.

מפשטות הגמרא משתמע - וכך נקטו התוספות (כט: ד"ה לולב) - שפסול יבש לרבנן הוא מדין "הדר", הנלמד בהיקש מאתרוג לכל ד' מינים.

המילה "הדר" ביחס לאתרוג זכתה לפירושים רבים. בדף לה. נעשה מאמץ לזהות באמצעותה את המין המדובר:

'פרי עץ הדר' - עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר: זה אתרוג...

רבי אומר: אל תקרי 'הדר' אלא 'הדיר': מה דיר זה יש בו גדולים וקטנים, תמימים ובעלי מומין, הכי נמי יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין. - אטו שאר פירות לית בהו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין? - אלא הכי קאמר: עד שבאין קטנים עדיין גדולים קיימים.

רבי אבהו אמר: אל תקרי 'הדר' אלא: דבר שדר באילנו משנה לשנה.

בן עזאי אומר: אל תקרי 'הדר' אלא 'הדור', שכן בלשון יווני קורין למים הדור, ואיזו היא שגדל על כל מים? הוי אומר: זה אתרוג.

אמנם רבים העלו שמדובר באסמכתות, והמקור לזיהויו של האתרוג הוא שונה. הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה טען שזהו פירוש המקובל ממשה:

שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל... לא מצאנו מחלוקת במה שאמר הכתוב 'פרי עץ הדר' שאחד אמר שהוא האתרוג, ואחר אמר שהוא הפריש או הרמון או זולתם. גם לא מצאנו מחלוקת בעץ עבות שהוא ההדס... לפי שהם פירושים מקובלים ממשה, ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו: כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אבל עם היותן מקובלות ואין בהן מחלוקת, הרי מדקדוק המקרא שניתן לנו אפשר ללמוד אלו הפירושים בדרכי הדין והאסמכתות והרמזים וההוראות שיש במקרא. וכשתראה בתלמוד נושאים ונותנים ונחלקים על דרך העיון ומביאים ראיה על אחד מן הפירושים הללו ודומיהם כמו שאמרו על אמרו יתעלה 'פרי עץ הדר' ואולי הוא הרמון או הפריש או זולתן, עד שהביאו ראיה מאמרו 'פרי עץ' ואמרו עץ שטעם עצו ופריו שוין, ואמר אחר פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר פרי הדר על כל מים, אין זה מפני שהדבר ספק אצלם עד שלמדו עליו בראיות אלו, אלא ראינו בלי ספק מיהושע[2] עד עכשיו שהאתרוג הוא הניטל עם הלולב בכל שנה ואין מחלוקת בכך, ורק חקרו על ההוראה שיש במקרא לפירוש המקובל הזה. וכך למידותם גם על ההדס.

לעומתו, יש שהבינו שהזיהוי אכן נלמד מהמלה "הדר", אך בדרכים שונות מאלו שהוזכרו בגמרא. אבן-עזרא כתב:

ובאמת כי אין פרי עץ יותר הדר ממנו, ודרשו בו 'הדר באילנו' בדרך אסמכתא (ראב"ע ויקרא כ"ג, מ).

כלומר: תכונת ההדר היא שעוזרת לזהות את המין המדובר.

הרמב"ן (שם) הציג כיוון שונה:

והנכון בעיני כי האילן הנקרא בלשון ארמית אתרוג נקרא שמו בלשון הקודש הדר, כי פירוש אתרוג חמדה, כדמתרגמינן 'נחמד למראה' (בראשית ב', ט) - 'דמרגג למיחזי', 'לא תחמוד' (דברים ה', יז) - 'לא תרוג', ואמרינן 'מכל שפר ארג נכסין'. ולשון חמדה והדר שוים בטעם.

כלומר: "פרי עץ הדר" הוא פשוט שם של פרי מסוים, ולא תיאור שלו. כשם שייתכן אדם מכוער ששמו "הדר", כך גם ייתכן פרי שכזה; מן הסתם ניתן לו השם "הדר" בגלל יופיו, אך אין הדבר קשור לתכונתו של אתרוג ספציפי זה או אחר.

הבה נחזור עתה לגמרא שבה פתחנו, שביארה כי לדעת רבנן אתרוג יבש פסול מפני שאין זה "הדר", ולומדים בהיקש לשאר המינים. דבר זה קשה לשיטת הרמב"ן, ש"הדר" הוא שם המין, ולא תכונתו. ואכן, המאירי אצלנו התקשה בכך, וטען שלכל הפחות אל לנו להרחיב את דין הדר לשאר המינים:

קשה בעיני לפרשה על 'הדר' האמור בתורה, שהרי 'הדר' האמור בתורה על אתרוג הוא נאמר, ואף שמו מעיד עליו, רוצה לומר: 'אתרוג' שהוא לשון חמדה, מלשון דמרגג למיחזי, שפיר ארג נכסין, לא תירוג.

מסתבר שגם הרמב"ן יודה כי מלבד שם המין יש במילה "הדר" דרישה נוספת - שהפרי יהיה הדור - ודבר זה ניתן להילמד גם לגבי שאר המינים. ואכן, במקום אחר נותן הרמב"ן משמעות שונה לחידושו האטימולוגי:

'הדר' האמור בתורה באתרוג כמו 'עבות' האמור בהדס ו'כפות' האמור בלולב, כולהו בשמותיהן דמינין כתיבי. כל היכא דבעינן הדס בעינן שיהא עבות, אבל שוטה כמין אחר דמי ואינו מד' מינין של לולב כמו שהורה הרב ז"ל, ואין צריך לומר שאין יוצאין בשני בזיתא ובדולבא דאימעיטו בגמרא (לב:) מעבות, וכן זה שאמרו בגמרא (לב.) ואימא אופתא, 'כפות' מכלל שהוא פרוד, כל מי שיש בו דעת לישאל יודע שאין יוצאין בשני באופתא זו שהיא חתיכה של עץ הדקל, אלא ודאי מאי דכתיב בשמא דארבעת המינין בכולהו יומי כתיב, והדר נמי בשמא דאתרוג כתיב, וכן בעלי הלשון דורשין שאתרוג בלשון ארמית הוא הדר בלשון הקדש, דריגוג לשון חמדה ותאוה הוא כדמתרגם 'נחמד למראה' - דמרגג למחזי, וכן 'לא תחמוד' - לא תירוג.

כלומר: לצד הזיהוי הבוטני של מין האתרוג, "הדר" הוא גם תכונה החיונית לעצם מהותו ושם המין שלו - כשם שהדס שוטה הוא מין שונה מזה הדרוש למצווה, אך גם הדס משולש שנתלשו עליו פסול כל שבעה, כיוון שההגדרה הבסיסית של עבות אינה מתקיימת לגביו. לכן ניתן לפסול אתרוג יבש משום ש"הדר בעינן וליכא", וניתן אפילו - הגם שיש בכך חידוש משמעותי - להרחיב זאת בהיקש לכל ד' מינים, כפי שעשו רבנן. וכן כתב הריטב"א בסוגייתנו:

ולפי שאמר הכתוב באתרוג 'פרי עץ הדר', כי ריגוג לשון חמדה והדור הוא כדכתיב 'ונחמד העץ להשכיל' ומתרגמינן 'ומרגג אילנא', והוציאו הכתוב בלשון 'הדר' ללמד בשם העצם על האתרוג כמו שאמרנו, וללמד בשם התואר שיהא מין זה נאה והדר למראה, ודרשו חז"ל דמקשינן שאר מינין לאתרוג שיהיו הדר... לענין הדר כלם שוין, וכל שאינו הדר פסול מן התורה.

ומעניין שבהמשך הסוגיות חידש ריטב"א (בניגוד לתוספות) כי גם לאחר ההרחבה חלוק אתרוג משאר מינים לעניין שעת הדחק:

וביבש נמי, דוקא בלולב והדס וערבה דלא כתיב בהו 'הדר' בפירוש, אלא דגמרי ליה מאתרוג, אבל באתרוג, דכתיב ביה 'הדר' בפירוש, הא קפיד ביה קרא, וכל שאינו הדר אין יוצאין בו ואפילו בשעת הדחק (לא:).

ב. "זה א-לי ואנוהו"

כאמור, תוספות פירשו את פסול יבש כנובע מדין "הדר", על פי פשט הסוגיה. ואולם, רש"י הציע פירוש שונה:

יבש - דבעינן מצוה מהודרת, דכתיב 'ואנוהו' (שמות ט"ו, ב).

הפסוק שמצטט רש"י מהווה את המקור לדין הכללי של הידור מצווה:

'זה א-לי ואנוהו' - התנאה לפניו במצות: עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין
(קלג:).

וכאן מקשים התוספות על רש"י קושיה כפולה:

א. הגמרא למדה את פסול יבש מ"הדר".

ב. "דאין 'ואנוהו' אלא לכתחלה, ולא מיפסל בהכי, כדמוכח פרק קמא (יא:) דאמרי רבנן: לולב מצוה לאוגדו משום שנאמר 'זה אלי ואנוהו', לא אגדו כשר".

בהקשר זה מעניין לציין למקור נוסף, מלבד רש"י, שסבר שדין "ואנוהו" יכול לעכב במצוות לולב. הגמרא בדף מה: אומרת שיש ליטול את המינים דרך גדילתם. בפשטות נובע הדבר מגזרת הכתוב. ואולם, בה"ג (הלכות לולב סי' טו) העלה הבנה שונה: "והיכא דאפיק ליה לולב או לאתרוג מיפך ונקיט ליה, מי נפיק ידי חובתיה או לא? מי אמרינן לקיחה אמר רחמנא, והאי נמי לקיחה היא; או דילמא כיון דכתיב 'זה א-לי ואנוהו' - התנאה לפניו במצות, לאו דרך נוי הוא ולא נפיק".

את קושיות התוספות מתרץ המאירי:

ואף על גב דבלא אגדו כשר בדיעבד, לא כל המדות שוות בפסול שאינו הדר. שהיבש כלה כל ליחלוחו וניטלה הדראתו כאדם שניטל חיותו, וכמו שפסלוהו בתלמוד המערב על שם 'לא המתים יהללו י-ה'. אבל לא אגדו, לא ניטל הדרו לגמרי, ובדיעבד כשר. ואף על פי שבסוגיא זו אמרו: 'לולב היבש רבנן פוסלין ור' יהודה מכשיר', והעמדנו מחלוקתם דרבנן מקשו לולב לאתרוג ור' יהודה לא מקיש, אלמא דמהדר דקרא קאמר ומהיקשא דלולב ואתרוג, מכל מקום אותה סוגיא כבר בטל כחה, שהרי נשארה בתיובתא, דר' יהודה אף באתרוג יבש מכשיר, ודריש בהדר דקרא: 'הדר באילנו משנה לשנה'. ומדלר' יהודה לא קמה, אף לרבנן לא קמה, ולא דרשינן בה היקשא כלל.

ביחס לקושיה מהגמרא, המאירי מבין שלמסקנת הסוגיה נדחה גם עצם הלימוד מ"הדר" (וכפי שהבאנו קודם, הוא אף התקשה בהבנת עצם ההווה-אמינא). באשר לטענת תוספות שדין "ואנוהו" אינו אלא לכתחילה, מחדש המאירי חידוש גדול: שבמצבים קיצוניים של חוסר-הידור, פסולה המצווה גם בדיעבד. דבר זה מתקשר לשאלה כללית בהבנת חובת ההידור: האם מדובר בקומה נוספת העומדת על גבי המצווה כשלעצמה, או שמא בדרך שבה יש לבצע את המצווה.[3] המאירי צריך כמובן לנקוט בדרך השנייה; ועם כל זאת - מכלל חידוש לא יצא.

הגרי"ד ז"ל הציע בדעת רש"י חידוש מתון יותר מזה של המאירי. הוא מתייחס למקור אחר, שממנו משמע בפשטות שיש מקרים שבהם העדר "ואנוהו" פוסל:

...דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם, ונתכוין לכתוב 'יהודה' וטעה ולא הטיל בו דלת - מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי רבי יהודה; וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר. אמר רב אחא בר יעקב: דילמא לא היא, עד כאן לא קאמרי רבנן התם, דבעינא 'זה א-לי ואנוהו' וליכא... (גטין כ.).

הגרי"ד הציע שהעדר "ואנוהו" פוסל אך ורק במה שנוגע לשם שמים, כגון כתיבת ספר תורה (ועיין בחתם סופר שם, שצמצם דין זה לאזכרת שם דווקא, "כי כן משמע 'זה א-לי', היינו השם הקדוש, 'ואנוהו' "). לגבי לולב כתב רש"י עצמו (לו:): "מצוה הדורה בעינן, הואיל ומזכיר שם שמים עליו". מסתבר שבמצוות לולב יש פן של קרבן, ריצוי והלל לשמו יתברך. כך גם עולה מדברי בעל המאור (יד: באלפס), שסמך פסול יבש לא רק על דין "הדר", אלא גם על דברי מלאכי (א', ח) "וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ" - עיקרון הנזכר בש"ס בכמה מקומות (כגון מסכתנו נ.).[4] ברם, דומה שאת הביטוי המובהק ביותר לכך ראינו לפני שלושה שיעורים, במסגרת שיטות הראשונים המצמצמות את דין מצווה הבאה בעבֵרה לקרבנות, וד' מינים בכלל, כגון דברי רבנו דוד בפסחים: "ודין לולב כדין קרבן שאף הוא בא להרצות וכעין קרבן הוא" (לה.).

ג. "לא המתים יהללו י-ה"

בירושלמי בסוגייתנו הוצע מקור נוסף לפסול יבש:

רבי אבין בשם רבי יודה בר פזי: היבש פסול על שם 'לא המתים יהללו י-ה' (תהילים קט"ו, יז).

כמובן, גם כאן באה לידי ביטוי התפיסה שד' מינים הם כלי של הלל, ועל כן ניתן לפסלם משום "לא המתים יהללו" (ועיין גם בירושלמי פ"ה ה"א: "למה קורין את ההלל כל שבעת ימי החג? כנגד הלולב שהוא מתחדש כל שבעה").

הראב"ד מזכיר במספר מקומות מקור זה של הירושלמי, ואף טוען שייתכן שהוא מקובל גם על הבבלי, ושניתן להסיק ממנו מסקנות הלכתיות.[5] כך, לדוגמה, בקטע הבא מהלכות לולב, שבו הוא עוסק בעניין פסול כל ז', שנעסוק בו בע"ה בשיעור הבא:

וכמה נאה בעיני הטעם שפירשו בירושלמי על היבש שהוא פסול על שם 'לא המתים יהללו י-ה', והטעם הזה נופל כל שבעת הימים... ואף על פי שפירשו בגמרא שלנו הטעם שהוא הדר, לרוחא דמילתא הוא דאיתמר, דבעו למסמך טעמא על דבר תורה כדפרישנא לעיל, ואם מת הוא בודאי אינו הדר, שהמת כבר הלך כל זיוו והדרו, ובודאי כיון שהוא מת כמי שאינו דומה, וכשל אשרה ועיר הנדחת הוא דמכתת שיעוריה, הילכך פסול הוא כל שבעת הימים, וכן דעתי נוטה, וכן לבי מסכים עם שכלי, וכולה סוגיא דשמעתתא נמי מסייעא לי דהא פסיק ותני: לא שנא ביו"ט ראשון ולא שנא ביו"ט שני, ובהכי סלקא שמעתא כולה, ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם.[6]

השלכה נוספת שהוא מביא לכך היא לעניין הגדרת "יבש". הרא"ש בסי' א' מסכם את מחלוקת הראשונים בנושא זה:

והיבש פסול אין לפרש היבש כמו יבש דפרק אין מעמידין, דתנן החרצנים של נכרים יבשים מותרים, ומפרש התם יבשים לאחר י"ב חדש, דהא אמרינן גבי הדס היבש: יבשו עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין לחים כשר, אלמא דאין היבשות תלוי בזמן. אלא יבש דהכא יש לפרש כמו יבש דאזן בכור דפרק אלו מומין, דתנן: רבי יוסי בן משולם אומר יבישה כדי שתהא נפרכת בצפורן.

והר"ז הלוי ז"ל כתב דאין נופל לשון פריכה אלא באוכלין כדקאמר בירקות דלכי יבשי מיפרכי. ומסתבר משיצאו מכלל כמושים ועבר הלחלוחית נקרא יבש.

והראב"ד ז"ל חילק ביבשות לפי המינים, וגבי לולב כתב הדבר ידוע דאפילו אחר כמה שנים אינו נפרך ואינו עומד על יבשותו בפריכה ושבירה. אלא שסימן הנכון והישר במיני עצים והוא המראה שלהם, כי כל זמן שיהא עליהן מראה ירקות הוא סימן הלחות או הכמישות ואינם יבשים, אבל משכלה כל מראה ירקות שלהן וילבינו פניהם אז הם כמתים, ועליהם אומר בירושלמי: היבש פסול על שם שנאמר 'לא המתים יהללו ה' '. אף על פי שבגמרא דידן פסיל לה משום הדר, אף על פי כן ראיה גדולה היא וסימן גדול הוא שאינו נקרא יבש עד שילבינו פניו ויחזור כמת, הלכך במיני עצים ודאי ראוי הסימן הזה בין להקל בין להחמיר, לפי שתמצא פעמים שההדס יתיבשו עליו עד שיהו נפרכים ביד ועדיין הם ירוקים כתחלתן, ואומר אני שאין דנין אותם כיבשים, לפי שאם תשרה אותן במים יום או יומים יחזרו לכמות שהיו במשמושן ובמראיהן, אבל משילבינו פניהם אף על פי שתשרה אותן במים כמה ימים לא יחזרו למראיהן, והרי הן כעץ יבש, שאפילו תשרה אותן במים כמה ימים לא יסור מעליו שם היבש.

יש לציין, שהרמב"ן בהשגותיו להלכות לולב דחה את מהלכו המחודש של הראב"ד:

וזו קשה... שהוא דוחה את הגמרא שלנו מטעם הירושלמי... ומה שהרב ז"ל מצרף טעם דכיון שהוא מת כמי שאינו דמי וכתותי מיכתת שיעוריה, היאך נסמוך בדבר שנראה לעינים בהפך, וכי לולב היבש מתפרך הוא בידים, והלא עומד כמה שנים וחזק כרצועות ועושין ממנו חבלים וכל דבר חזק... ועוד היכן מצא הרב זה הענין שנאמר על דבר המת שהוא כמי שאין בו שיעור? והלא לענין טומאה כולן מטמאין בשיעוריהן, וכשהוא עומד לשריפה אינן מטמאין דכל העומד לישרף כשרוף דמי.[7]

* * *

בשיעור הבא נעסוק בע"ה ביחס שבין פסולי הלולב ביום הראשון לפסולים בשאר הימים. נוסף על הגמרא אצלנו, יש לראות גם את הסוגיה לו: "איתמר אתרוג" עד הנקודתיים; תוספות כט: ד"ה בעינן; וריטב"א ד"ה לולב הגזול והיבש פסול, ד"ה והיבש, ד"ה בשלמא יבש [מקורות היסוד שבהם הוא עוסק הם הדיונים שבין הראב"ד, בעיקר בחיבורו "הלכות לולב", לבין הרמב"ן בהשגותיו על חיבור זה. בשיעור נביא את דבריהם, אך כהכנה ניתן להסתפק בריטב"א, הנגיש יותר].



[1] "קסבר רבי יהודה דלא שייך 'הדר' אלא באתרוג, שהוא פרי, ולא בלולב, שהוא מן העצים, וכי היכי דלא שייך 'עבות' אלא בהדס ולא גמרי שאר מינין מיניה" (ריטב"א).

[2] הגרח"ד הלוי ז"ל (שו"ת מים חיים חלק ג סי' כג) דקדק מכאן שבמדבר לא נהגה מצוות ד' מינים, שכן טרם נתקיים "באספכם את תבואת הארץ" (ויקרא כ"ג, לט); ועיין גם בשו"ת ציץ אליעזר חלק ז סי' לא.

[3] הגרי"ד ז"ל טען שבכך תלויה האיבעיא במסכת בבא קמא: "אמר ר' זירא: בהידור מצוה - עד שליש במצוה. בעי רב אשי: שליש מלגיו או שליש מלבר? תיקו" (ט:).

[4] הגמרא בבבא בתרא צז: יישמה פסול זה, שמקורו בקרבנות, ביחס לקידוש. וביאר הגרי"ד שהן בקידוש הן בלולב יש משום סידור שבחו של מקום.

אגב, הרמב"ן במלחמות (טו. באלפס) תקף את דברי בעל המאור: "שבוש הוא ואינה בגמרא, דהא אנן 'בעינן הדר וליכא' קאמרינן... ועוד, דכל שאינו 'הדר' אינו מאיס ואין בו משום 'הקריבהו נא לפחתך', ודברי הבאי הם, שהאתרוג היבש נאה ומשובח הוא ועולה על שולחן מלכים בהדי ריחני, אלא שאינו הדר במינו שאמרה תורה; והחסר שנקבוהו עכברים לא חשו בו משום 'הקריבהו נא לפחתך', לפיכך היבש, שריחו ונויו משובחים, אתה פוסל? זה היפך האמת הנראה לעינים הוא". ומעניין שאת עצם היישום של 'הקריבהו' אין הרמב"ן תוקף.

[5] זאת בניגוד לגישת ריטב"א בסוגייתנו: "ומה שאמרו בירושלמי משום 'לא המתים יהללו י-ה' לשון צחות הוא... דאורחא דתלמודא דבני מערבא הוא בהכי למיתן כעין סניפי טעמים מן הכתוב לדינים של תורה".

[6] ועיין גם בהשגתו על הרמב"ם פ"ח ה"ט בנושא זה, וכן בה"א שם לעניין נטילה בשעת הדחק.

[7] וכתב על כך המאירי בחיבורו מגן אבות סי' כא (שם האריך ליישב את השגות הרמב"ן על הלכות לולב לראב"ד): "ואני תמה שהרב ז"ל לא כתב על היבש דכתותי מכתת שיעוריה עד שיהא פוסלו דוקא מצד השיעור, אלא שהוא דומה כמי שאינו, ובשל אשרה דמכתת שיעוריה, רוצה לומר דאשרה, אבל אינו מכווין לומר שלא יהא בו שיעור אלא שנפסד הדרו עד שהוא כמו שאינו שלא לצאת בו, שכל שכלה כל הליחות שבו כמי שאינו הוא, ואין דמיון מזה למת שמטמא בשיעורו, שהמת טמאתו האמורה בו משמת נאמרה והיא היא הטמאה, אבל הכשרו של זה בחיותו הוא וכל שאין בו שום חיות הרי הוא כמי שאינו. ואף זה לכעין טעם שאינו הדר הוא חוזר, כלומר שכלה כל הדרו".