SITE NO LONGER SUPPORTED

THIS SITE IS NO LONGER SUPPORTED            בית מדרש הוירטואלי עבר דירה
PLEASE FIND US AT OUR NEW TORAT HAR ETZION WEBSITE                                  
     English shiurim @ https://etzion.org.il/en          לשיעורים בעברית @ 
https://etzion.org.il/he

לב. - נחלקה התיומת

  • הרב שמואל שמעוני

נחלקה התיומת (לב.)

בעי רב פפא: נחלקה התיומת (רש"י: לפי שמדובקין כתאומים) מהו? תא שמע, דאמר ר' מתון אמר רבי יהושע בן לוי: ניטלה התיומת - פסול. מאי לאו הוא הדין נחלקה? לא, ניטלה שאני, דהא חסר ליה.

איכא דאמרי, אמר ר' מתון אמר רבי יהושע בן לוי: נחלקה התיומת - נעשה כמי שניטלה התיומת, ופסול (לב.).

המציאות המדוברת

יש לברר את המציאות המדויקת שבה מדובר, וכן את גדר הפסול.

בעניין המציאות מצינו מספר שיטות בראשונים. אחת השיטות המחמירות הובאה בתוספות בבבא קמא צו. בשם תשובות הגאונים:

נחלקה התיומת כו'. מצא ר"י בתשובת הגאונים: ניטלה התיומת - אותו הוצא העליון בראש הלולב שאין הוצא למעלה הימנה, והוא כשני הוצין דבוקין זה בזה ונקראין תיומת, וכן משמע מתוך ה"ג שרוצים לפרש כן. ולדבריהם לא ימצא לנו לולב כשר, כי בטורח נמצאין אותן שיש להם תיומת כזה אפי' אחד בה' מאות. ויש לומר שאף לדבריהם אין פסול אלא שהיה מתחילה כענין זה ונחלק, שנשתנה מברייתו.

אמנם עיין בר"ן בסוגייתנו (טו. באלפס), שהביא אפשרויות שונות אם מדובר ברוב העלה או במיעוטו. ומכל מקום, רוב הראשונים אינם מחמירים עד כדי כך, ומציעים כיוונים שונים. רש"י בסוגייתנו מפרש:

נחלקה התיומת - שני עלין עליונים אמצעים ששם השדרה כלה נחלקו זה מזה, ונסדקה השדרה עד העלין שלמטה מהם.

ועיין בהמשך התוספות בב"ק:

ובקונטרס פירש: נחלקה תיומת - שני עלים עליונים אמצעיים ששם כלה השדרה נחלקה זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין של מטה מהן. ומתוך פירושו משמע שנסדק השדרה כל כך שנראה העלין העליונים חלוקין ומפוזרין זה מזה.

ועוד אומר ר"י דיש מפרשים שכל עלי הלולב כפולין כל אחד לשנים, ויש בראש הלולב בסוף השדרה ב' עלין יוצאין ממנה שכל אחד כפול לשנים כשאר עלי הלולב, ואותם שנים עלין היוצאין מראש השדרה נקראין תיומת, ואהנהו בעי נחלקה התיומת מהו אם נחלקו זה מזה דהיינו קצת מן השדרה, ומיהו אין רוב הלולבין נמצאין כענין זה. ומכל מקום יש לומר דבעי דאי משתכח כי האי גוונא תיומת ונחלקה מהו.

כיוון שונה לחלוטין ומקל ביותר העלה הרי"ף בסוגייתנו:

פירוש התיומת - גבא דהוצא, דמתיים להו לשני צידי העלה ומשוי להו חד, כי כל אחת ואחת כפולה לשנים ותאומה מגבה, ואם נפרדו ההוצין זה מזה ועמד כל אחד ואחד כשהוא כפול לב' והתיומת שלהן קיימת - כשר, ואם נחלקה התיומת - הרי הוא כאילו נפרצו העלין ופסול (טו.).

ופירש הרא"ש בסי' ו':

וברוב עליו מיירי... והאי נחלקה הוא ברוב כל עלה ועלה.

להלכה נחלקו המחבר והרמ"א:

בריית עלין של לולב כך היא: כשהם גדלים, גדלים שנים שנים ודבוקים מגבן, וגב של שני עלין הוא הנקרא תיומת; נחלקה התיומת (ברוב העלין) (טור וב"י), פסולה...

הגה: ויש מפרשים לומר דאם נחלק העלה העליון האמצעי שעל השדרה עד השדרה, מקרי נחלקה התיומת ופסול; והכי נוהגין (תרומת הדשן סי' צ"ו). מיהו לכתחלה, מצוה מן המובחר, נוהגין ליטול לולב שלא נחלק העלה העליון כלל, כי יש מחמירין אפילו בנחלק קצת (סי' תרמ"ה סעיף ג).

וכתב ערוך השולחן (סעיפים י-יא) על דברי הרמ"א:

ובעיקר הדבר נפלאתי, כיון דלהרי"ף והרמב"ם והראב"ד ובה"ג והגאונים אין שום פסול בנחלקה התיומת היחידה כמו בשלנו, וכן לפירש"י דסוכה אין שום פסול בלא נחלקה השדרה, וגם ברש"י דב"ק כן הוא; ואפילו אם תפס בתרומת הדשן כן דבנחלקה כולה פסול - מי אלימי פי' אחד דרש"י נגד פירושו בעצמו על מקומו בסוכה ונגד כל הני רבוותא?! ומה גם דמפורש בירושלמי כן כמ"ש, ואף גם הר"ן ז"ל שהביא כפי' זה דחה מיד רק שכתב שנכון להחמיר ע"ש, והרשב"א בב"ק שם הביא מתוס' שפירשו כמו שפירש"י לפנינו בסוכה, והרשב"א והר"ן והמגיד משנה עצמם מסכימים להלכה כרי"ף ורמב"ם דעל כל העלין קאי ע"ש, ואם כן אף אם נמצא כן באיזה פי' דרש"י - למה נפסול אותם? הלא בכל דיני התורה אחרי רבים להטות, והכא אפילו דעת יחיד אינה, שהרי לפירש"י בסוכה ג"כ כשר, ומה ראה רבינו הרמ"א להחמיר בזה? וצ"ע [בהגה"ת סמ"ק נמצא כן ומה בכך וצ"ע].

ולכן נלע"ד ברור לדינא דוודאי כיון דנפיק מפומיה דרבינו הרמ"א אין ליטול לולב שנסדקה התיומת ברובה כשיש למצא אחר, אבל אם ליכא לולב אחר כמו בכפר וכיוצא בזה, מברכין עליו אפילו ביום ראשון בלי שום חשש וגמגום, דכן הוא עיקר לדינא, ובפרט אצלינו הלולבים הבאים מאיטליא רובם סדוקים, אך בסידוק פחות ממחצה אין דקדוק כלל.

גדר הפסול

רש"י על המשנה בתחילת הפרק פירש שהפסול בנקטם ראשו ובנפרצו עליו הוא משום הדר, ויש מקום להבין שהוא הדין בנידון דידן; וכך אכן משתמע בתוספות בבבא קמא ד"ה ניטלה. אם כן, לפי מרבית הראשונים יש לפסול בנחלקה התיומת כל ז', ואילו לשיטת הראב"ד, המכשיר פסול הדר כל ז', יש להכשיר.

ואולם, קיים בפוסקים גם כיוון אחר בהבנת הפסול. הגמרא מנמקת את האפשרות לחלק בין ניטלה התיומת לנחלקה התיומת - "דהא חסר ליה", ומכאן ניתן להבין שמדובר בפסול חסר. ועיין בר"ן שביאר (במסגרת שיטת הרי"ף) את מסקנת הסוגיה, שכאשר נחלקה התיומת נעשה כמי שניטלה התיומת ופסול, כך:

אם נחלקו העלים במקום שמתאימין, הרי הוא כאילו נטל בכולן בכל אחת ואחת אותו חוט המתאימן, והוה ליה חיסרון בכולהו, ובהא ודאי פסול, דמשמע דפשיטא לן דחסרון בכולהו פוסל.

לגבי פסול חסר ראינו בעבר פירושים שונים בראשונים. יש שפירשו שהוא גופו פסול משום הדר (ר"ן יג: באלפס), אך רבים פירשו שהוא פסול משום שאין זו לקיחה תמה. ומכל מקום, רבים פסקו להלכה שחסר כשר כל ז'. על פי זה, יש מקום לומר שבנחלקה התיומת נכשיר בחול המועד, וכך הביא המגן אברהם סק"ו בשם רבנו ירוחם, והדברים נפסקו להלכה במשנה ברורה סקי"ז.

במסגרת הפרק הבא נראה כיוון נוסף בהבנת גדר הפסול.

קניין שינוי בגזלה ופסול נחלקה התיומת

בגמרא בבבא קמא צו.-צו: מופיעה סוגייתנו כמעט מילה במילה, אך בהקשר מפתיע ביותר:

אמר רבא: האי מאן דגזל לוליבא ועבדינהו הוצי - קני, דמעיקרא לוליבא מיקרי והשתא הוצי; הוצי ועבדינהו חופיא - קני, מעיקרא הוצי והשתא חופיא; חופיא ועבדיה שרשורא - לא קני, מאי טעמא? דהדר סתר ליה והוי חופיא.

בעי רב פפא: נחלקה התיומת, מהו? תא שמע, דאמר רבי מתון אמר רבי יהושע בן לוי: ניטלה התיומת - פסול; מאי לאו הוא הדין לנחלקה? לא, ניטלה שאני, דהא חסר לה. איכא דאמרי: ת"ש, דא"ר מתון א"ר יהושע בן לוי: נחלקה התיומת, נעשה כמי שנטלה ופסול, ש"מ.

ספקו של רב פפא בנחלקה התיומת - שבסוגייתנו הובא לגבי כשרות הלולב למצווה - נשאל כאן לגבי הגדרת התופעה כשינוי הקונה בגזלה. אלא שהראיות המובאות כדי לפשוט את הספק, הן אותן ראיות שהובאו בגמרא בסוכה, ושתיהן נוגעות לכשרות הלולב למצוותו. ומבאר רש"י:

כיון דלענין פסול מפסלא, לענין מקנה נמי שינוי הוא וקני (צו: ד"ה מאי).

כלומר: הגמרא מניחה שיש התאמה בין התופעות הפוסלות לולב למצווה לבין התופעות המוכרות כשינוי הלולב לעניין קנייני גזלן. הנחה זו מחודשת, וטעונה הסבר.[1]

והנה, יש שהבינו שהגמרא השתמשה בהלכות פסולי ד' מינים כסימן להלכות גזלה, דהיינו: ישנה הנחה שאם לולב שנחלקה תיומתו פסול, הרי זה משום שנשתנתה ברייתו ואין עליו שם לולב, וממילא ברור שהוא הדין שנשתנה שמו, והגזלן קונה אותו בשינוי. כך נראה מדברי הראב"ד בחידושיו במקום (ד"ה בעי):

נטלה התיומת פסול - מאי לאו הוא הדין לנחלקה, אלמא אשתני ופסול, הכא נמי אשתני קני ליה.

וביתר חידוד בדברי הרמ"ה המובאים בשיטה מקובצת:

ומדלענין מצוה פסול, אף על גב דלא חסר ולא מידי, אלמא הוה ליה כי הוצי בעלמא, גבי גזלן נמי קני, דמעיקרא לולבא והשתא הוצי.

וכך הסיק הגר"א וסרמן בקובץ שיעורים (אות קיב):

דאין השינוי מפני הפסול, אלא להיפוך, דהפסול הוא מפני שנשתנה מברייתו, ואילו לא היה שינוי בכך לא היה נפסל.

הראב"ד, הרמ"ה והקובץ שיעורים מציגים, אם כן, כיוון מחודש בהבנת פסול נחלקה התיומת: אין זה פסול של הדר או של חסר, אלא פסול של "אין שמו עליו" - הלולב איבד את זהותו כלולב והפך לאוסף עלים, הוצי בעלמא.

יש לבחון לאור אילו שיטות בפירוש המציאות המדוברת מסתברת הגדרה שכזו, אך ברור לחלוטין שדברי רבנו ירוחם והמשנה ברורה אינם עולים אתה בקנה אחד, שהרי פסול "אין שמו עליו" פוסל כל ז' לכל הדעות. על מנת ליישב את דבריהם, עלינו למצוא אפוא הסבר שונה לדברי הגמרא בבבא קמא, המסיקה מפסולו של לולב שנחלקה תיומתו כי הוא נקנה לגזלן בשינוי.

מעמד לולב ככלי

ייתכן שיש לאמץ כיוון שונה מזה שראינו עד כה, ולהסביר שהקשר בין גדרי פסול לולב למצווה לגדרי שינוי בלולב אינו בנוי על סימן - דהיינו, שאם הלולב פסול, הרי זה משום שנשתנה - כי אם על סיבה: הסיבה לכך שהלולב נקנה היא שהוא נפסל למצוותו, ובכך שינה את זהותו מחפץ הכשר למצווה לחפץ שאינו כשר למצווה. וכך עולה מדברי תלמיד הרשב"א והרא"ש (ד"ה בעי):

כיון דמעיקרא חזי למצוה והשתא לא חזי, חשיב שנוי וקני ליה.

להסבר זה השלכה משמעותית ביותר: מסקנת הסוגיה, שנחלקה התיומת חשיב שינוי וקני, תקפה רק באשר ללולב של מצווה בחג הסוכות, שכן רק במצב זה מאבד הלולב את אופיו כחפץ של מצווה. השלכה זו משתמעת מלשונו של ראשון נוסף שצעד בדרך זו:

גזל לולב של מצוה ונחלקה התיומת בידו, הואיל ונפסל למצותו אין שם לולב עליו, וקנאו בשינוי זה
(פסקי ריא"ז, הקדמה לפרק ט' בבבא קמא, אות ט).

מעניין כי הקובץ שיעורים שהובא לעיל תמך בראשית דבריו בהבנה שבה אנו דנים כעת, אך הקשה עליה מההלכה העולה במשנה בהמשך (צו:), שהצורם אוזן בהמה לא קנאה בשינוי, אף שבכך פסלה להקרבה על גבי המזבח, ובעקבות זאת דחה הסבר זה. ברם, נראה שניתן ליישב את קושייתו בנקל, שהרי ישנו הבדל בסיסי בין לולב לבהמה. בהמה היא חפץ שימושי בעל זהות מוגדרת, והקרבתה על גבי המזבח אינה אלא אחד מני שימושים רבים שניתן לעשות בה; פסילתה של הבהמה להקרבה לא שינתה אפוא את זהותה הבסיסית, גם אם מדובר במקרה בבהמה קדושה המיועדת להקרבה (ויעוין בתוספות צח. ד"ה הצורם, שהעמיד במקרה זה את המשנה). לולב, לעומת זאת, הוא חפץ שפסילתו לנטילה הופכת אותו מחפץ של מצווה לענף בעלמא, שלכל היותר ניתן להשתמש בו כמטאטא.

והנה, האחרונים הסתפקו אם הכרעת הגמרא, שפסילת הלולב נחשבת שינוי, תקפה גם באשר למצוות אחרות, כגון ציצית ותפילין (עיין מנחת פתים, סי' ש"ס סעיף י). לאור דברינו, נראה פשוט שפסילת התפילין תהווה שינוי, שהרי מדובר בחפץ שאין לו כל משמעות בלא המצווה. באשר לציצית, נראה שיש לחלק בין בגד רגיל שמוטלות בו ציציות של מצווה, לבין מציאות כשלנו - בגד שייעודו הלכתי גרידא.

ההסבר האחרון פוטר אותנו מן הצורך להגיע להגדרה מחודשת בדין נחלקה התיומת, אך במקביל הוא מלמד אותנו על עיקרון חדש ביחס ללולב: שמצד עצמו אין הוא כלי, אלא חפץ חסר משמעות, אך כשרותו למצווה בחג הסוכות מגדירה אותו ככלי. עיקרון זה בא לידי ביטוי במספר סוגיות במהלך הפרק, אך במסגרת זו נסתפק בציון שתיים מהן.

א. טומאת כלים

המשנה (לד:) אוסרת לכתחילה ליטול אתרוג של תרומה טהורה. בגמרא (לה:) נחלקו אמוראים בטעם הדבר, ואחד ההסברים הוא שבכך מכשירים את התרומה לקבל טומאה, ויש בכך בעיה מצד "מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי" (במדבר י"ח, ח). לאיזו טומאה הכוונה? רש"י מפרש שמדובר בטומאת אוכלין:

שמכשירה - לקבל טומאה, דאמרינן במתניתין (מב.): 'מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת', שהיו שורין האגודה בשבת כדי שלא ייבשו, וכשנוגעים באתרוג הוכשר לטומאה, דכתיב 'וכי יֻתן מים על זרע' (ויקרא י"א, לח).

בהסבר זה יש דוחק מסוים, שכן הוא בונה את כל האיסור על האפשרות שהלולב יהיה רטוב בשעת הנטילה והחיבור לאתרוג, וכך ירטיב את האתרוג ויכשיר אותו לקבל טומאה. ייתכן שנקודה זו היא שהניעה את רבנו חננאל להציע הסבר שונה:

שמכשירה - כלומר: משוי לה מנא.

נראה מדבריו שמדובר בטומאת כלים. הווה אומר: האתרוג מצד עצמו הוא פרי בלבד, אך השימוש בו למצווה מגדיר אותו ככלי, המקבל טומאת כלים.[2]

ב. מוקצה

בשלהי פרקנו שנינו:

מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה, ומחזירתו למים בשבת (מב.).

ובגמרא שם נאמר:

פשיטא! מהו דתימא, הואיל ואשה לאו בת חיובא היא, אימא לא תקבל (רש"י: דלגבה איכא איסור טלטול), קא משמע לן.

ההווה-אמינא שמעלה הגמרא, שלולב ייאסר בטלטול לנשים, מתבססת על שתי הנחות:

1. הנחה באשר למידת שייכותן של נשים במצוות עשה שהזמן גרמן: לולב מהווה חפץ חסר שימוש עבור אישה.

2. הנחה בהלכות מוקצה: חפץ שיש בו שימוש לחלק מהאוכלוסייה, אסור בטלטול לחלקה האחר, שאין לו שימוש בחפץ.

איזו הנחה נדחית למסקנה? האור זרוע (סי' שי"ד) עומד על כך שלשיטת רבנו תם הידועה, שלא זו בלבד שיש לנשים קיום במצוות עשה שהזמן גרמן, אלא הן גם יכולות לברך עליהן, אין ספק שההנחה הראשונה היא שנדחית למסקנה, שכן הלולב משמש כחפץ של מצווה גם עבור הנשים. ואולם, מדברי רש"י במקום מבואר להפך:

קא משמע לן - כיון דראוי לנטילת אנשים, תורת כלי עליו, ומותר בטלטול לכל.

מפורש בדברי רש"י שההנחה שנדחתה היא ההנחה השנייה.[3] וכמו כן מפורש בדבריו, שלמסקנה לולב בחג הסוכות הוא כלי לכל דבר, וזאת בניגוד למה שניתן להבין במסגרת שיטת רבנו תם, שלולב אינו כלי, אלא שהוא מותר בטלטול לצורך המצווה, הן לגברים הן לנשים; כלומר, רש"י סובר שכאשר הלולב מיועד למצווה, הוא משנה את מעמדו מעץ בעלמא לכלי.

והנה, בגמרא בתחילת הפרק הרביעי, במסגרת דיון בדין המשנה שאין נוטלים לולב בשבת, משתמע לכאורה כהבנה שהעלינו במסגרת שיטת רבנו תם:

אמאי? טלטול בעלמא הוא, ולידחי שבת! (מב:).

מלשון הגמרא עולה שיש בנטילת לולב בעיה של טלטול מוקצה, שמצריכה דחייה של שבת, אלא שבכוחה של המצווה לעשות כן. וכך ביארו התוספות על אתר (ד"ה טלטול):

אע"ג דחזי למצוה, שייך ביה איסור מוקצה לטלטול, מאחר דאין עשוי כלי.

ואף רש"י סבר כמותם, שכן על שאלת הגמרא " 'ביום', ואפילו בשבת - מכדי טלטול בעלמא הוא, איצטריך קרא למישרי טלטול?" (מג.), הוא כתב (ד"ה איצטריך):

טלטול דרבנן. עדיין לא נאסר טלטול בעולם ובא הכתוב להתירו?

הרש"ש (מב. ד"ה רש"י) נשאר בתימה על דברי רש"י לאור סתירה זו. לענייננו, נראה שההבנה שהעלינו לעיל, שעצם פסילת הלולב למצווה מהווה שינוי בזהותו, שכן היא הופכת אותו מכלי לחפץ חסר שימוש, עולה בקנה אחד עם דברי רש"י בסוף לולב הגזול, ומנוגדת לדבריו ולדברי התוספות בתחילת פרק לולב וערבה, הסוברים שמעמדו של חפץ מוגדר על פי התשמישים המציאותיים שבו, וייעודו של לולב למצווה אינו משנה את מעמדו כעץ בעלמא.

מדברי הט"ז (סי' תרנ"ח סק"ג) נראה שקיבל את גישתו הראשונה של רש"י, ואף הרחיב אותה. לדבריו, גם בשבת, שנטילת לולב נאסרה בה, אין הלולב בגדר מוקצה האסור בכל טלטול, אלא בגדר כלי שמלאכתו לאיסור, המותר לטלטול לצורך גופו ומקומו. נושאי הכלים האחרים תמהו על חידוש זה, אך נראה ששיטת הט"ז ברורה: במהלך חג הסוכות כולו נהנה הלולב ממעמד של כלי, עקב היותו חפץ המיועד למצווה, ואין הדבר תלוי ביכולת השימוש בו בפועל.



[1] ש' אטלס, בביאורו לחידושי הראב"ד במקום, מציע לפרש בניגוד לרש"י, שאף בגמרא בבבא קמא עוסקת הבעיא של רב פפא בהלכות ד' מינים, ומדובר בהעתק של הקטע מהגמרא בסוכה אגב העיסוק במונחים דומים. לעניות דעתי, הצעה זו בלתי-אפשרית מצד רצף הסוגיה.

[2] אמנם, האחרונים פירשו את דברי ר"ח בצורות אחרות, ואכמ"ל.

[3] יש להעיר כי הדבר אינו פשוט במסגרת הלכות מוקצה, ויש לבחנו לאור מספר סוגיות במסכת שבת העוסקות בנושא, עיין שם מז. בעניין בגדי עניים ועשירים; קכז: בעניין תרומה ובתוספות שם ד"ה כיון; תוספות מו: ד"ה מי; ר"ן כא. באלפס ד"ה ומהא; קהלות יעקב סי' כ"ג.

בהנחה שרש"י חולק על רבנו תם ומבין כי ההנחה הראשונה, שלנשים אין כל שייכות במצוות עשה שהזמן גרמן, עומדת גם למסקנה, אזי יש משום חידוש גם בכך, שהרי גם החולקים על רבנו תם באשר ליכולתן של נשים לברך יכולים להודות שיש להן קיום במצוות אלו, אלא שאין הוא ברמה מספקת להצדיק ברכה, ולחלופין - שברכת המצווה שייכת רק במי שחייב בה; ואילו מדברי רש"י עולה דחייה של עצם יסודו של רבנו תם.