לה:-לו: - פסולי הגוף באתרוג

  • הרב עזרא ביק

פסולי הגוף באתרוג (לה:-לו:) / הרב עזרא ביק

החלק השני של המשנה בדף לד: עוסק בפסולי הגוף של האתרוג: "עלתה חזזית על רובו, נטלה פטמתו, נקלף, נסדק, ניקב וחסר כל שהוא". בהמשך פוסלת המשנה "אתרוג הכושי", ומביאה מחלוקות בנוגע ל"ירוק ככרתי" ובעניין גודלו של אתרוג. אנו, בעקבות הגמרא, נעסוק בפסולים אלו, כל אחד בנפרד.

א. חזזית

לכאורה פשוט שחזזית פסולה מדין הדר. על פי הכלל שקבעו התוספות בתחילת הפרק (כט: ד"ה בעינן), פסולי הדר פסולים כל ז'. אלא שהתוספות (כט: ד"ה קפסיק; לה: ד"ה עלתה) מביאים ד"בירושלמי משמע קצת דביום טוב ראשון דווקא מיפסל". בדף כט: הציעו התוספות שלפי הירושלמי חזזית פסולה לא מדין הדר אלא מדין חסר (הפסול רק ביום א', כדמוכח בדף לו: - "ר' חנינא מטביל בה ונפיק בה"), אך הוסיפו שזה "לא מסתבר כלל", כלומר: שבמציאות אין זה נראה, שהרי בסך הכול אין האתרוג חסר דבר. ההצעה מבוססת על כך שהחזזית עשויה מגוף האתרוג, וכיוון שאין לחזזית שם אתרוג - נמצא שהאתרוג עצמו חסר.[1] הדחייה מבוססת על ההנחה שאם החזזית עצמה בגדר הדר - אין סיבה שלא תיחשב כחלק מחפצא של אתרוג. וניתן לבאר בירושלמי שגם אם יש לאתרוג שעלתה בו חזזית שם כללי של הדר, מכל מקום לגוף החזזית אין מראה של אתרוג, ולכן אין לה גם שם אתרוג; נמצא שאותו חלק של האתרוג המקורי שהפך עתה לחזזית חסר, וזה טעם הפסול.

מה שהנחנו זה עתה הוא שהדר הוא פסול בכלל האתרוג, ולא בתופעה עצמה - החזזית במקרה שלנו. לאמור: אין זה מעניין אותנו עד כמה מכוערת היא החזזית, אלא רק אם הימצאותה על האתרוג שוללת מהאתרוג כולו את התואר "הדר". לפיכך ייתכן שגם אם החזזית עצמה, אין לה כלל מראה אתרוג - וודאי שהיא עצמה אינה בגדר הדר - מכל מקום האתרוג עדיין בגדר הדר. ונראה שגם התוספות אינם דוחים את השיטה בגלל נקודה זו, אלא כיוון שהם חולקים על הנקודה הנוספת - היינו: על התפיסה שאין לחזזית כלל שם אתרוג - ועל כן נחשב האתרוג חסר.

הגמרא מסיקה שחזזית ברובו פסול, וכן היא פוסלת - גם אם אינה ברובו - אם יש חזזיות בשניים ושלושה מקומות, משום ד"הוה ליה כמנומר".

פסול שלישי, הקיים אפילו בחזזית יחידה ואפילו במשהו, הוא חזזית "על חוטמו". רש"י מגדיר "חוטמו" כ"עובי גבהו שמשפע משם ויורד לצד ראשו", כלומר: החלק העליון של האתרוג. ובטעם הפסול הוא מבאר "שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבו, שבאותו עובי אדם נותן עיניו", כלומר: חוסר ההדר שבחזזית אינו פוסל מצד עצמו, אלא מצד השפעתו על כלל מראה האתרוג - וחזזית בחוטמו משפיעה יותר מחזזית בחלקו התחתון, המוסתר יחסית, של האתרוג.

הרמב"ם (פ"ח ה"ז) מכנה את החוטם "דדו". מן הניסוח שם גרידא ניתן היה לחשוב שהרמב"ם אינו חולק על רש"י. אלא שהרמב"ם (שם) משתמש במונח "דדו" גם ביחס לדין נוסף - דין ניטלה פטמתו, שאותו הוא מנסח: "ניטל דדו, והוא הראש הקטן ששושנתו בו". לשון "ניטל" שייכת לכאורה רק בדבר חיצוני המחובר לגוף האתרוג, וקשה קצת לייחסה לשליש העליון, המשופע, של האתרוג; ועוד, שלכאורה "שושנתו" היא החלק הכדורי המצוי מעל הקנה שמעל האתרוג (כפי שנראה להלן בדין ניטלה פטמתו). מסתבר אפוא ש"דדו" המצוין ברמב"ם הוא אכן הקנה המחובר בראש האתרוג (המכונה בימינו פיטם). אם כנים הדברים, ייתכן שפסול חזזית בחוטמו נובע מכך שהפיטם הוא עיקר הדרו של האתרוג (כעין משולש בהדס ותיומת בלולב); פגיעה בפיטם מבטלת, אם כן, הדר לא בגלל השפעתה הישירה על כלל האתרוג, כמו בשיטת רש"י, אלא משום שיש דין מיוחד של הדר הפיטם.

ב. ניטלה פטמתו

בזיהוי הפִּטמה והעוקץ רבו הדעות, ובמאירי יש סיכום נאה של כל השיטות. יש שאינם מזהים את "פטמתו" עם מה שאנו מכנים "פיטם" אלא עם חלקים אחרים, ולפי שיטתם, אין פסול בניטל הפיטם. הרמב"ן (בהשגותיו על הלכות לולב לראב"ד, בתוך: תשובות ופסקים לראב"ד, מהד' הרב קאפח עמ' מו-מח), למשל, מפרש כי הבוכנה - המזוהה בברייתא בגמרא עם הפטמה - היא החלק העגול שמתחת לעוקץ, כלומר: העוקץ עצמו הוא חיצוני לאתרוג, אך העיגול שמתחתיו הוא מגוף האתרוג; ומכל מקום, נטילת ה"שושנה" שבראש האתרוג אינה פוסלת כלל לשיטתו. ואילו מהראב"ד (תשובות ופסקים, עמ' יז) משמע שפוסל רק אם ניטל כל הפיטם (שהוא לדעתו הבוכנה, היינו: החלק דמוי-הקנה ה"נכנס" לתוך האתרוג), אבל אם ניטלה רק ה"שושנה" - כשר.

לכל השיטות נראה שהפסול הוא מטעם חסר, והמחלוקת היא רק מה נחשב חלק אינטגרלי של האתרוג ולכן חסרונו פוסל, ומה נחשב חיצוני וחסרונו אינו פוסל (דוגמת מה שאנו מכנים עוקץ, שלכל הדעות חסרונו אינו פוסל).[2] כיוון שהפסול הוא מטעם חסר, ולא מטעם הדר, ברור למה מכשירים הראשונים אתרוג שגדל בלי פיטם כלל (כפי שנפסק ברמ"א סי' תרמ"ח סעיף ז); ועל זה סומכים להכשיר את רוב האתרוגים הנמכרים בארץ ישראל היום, שבמהלך הבשלתם נושר מהם הפיטם באופן טבעי. נפקא מינה נוספת היא שפסול חסר נוהג רק ביום הראשון.

ואולם, המגן אברהם (סימן תרמ"ט ס"ק יז) פוסק שניטלה פטמתו פסול כל ז'; וצריך לומר שלדעתו הווי פסול הדר. מצד שני, אין הוא חולק על פסק הרמ"א שהגדל בלא פיטם כשר; ולכאורה סותר הדבר את פסיקתו הנ"ל, שהרי אם הפסול הוא מטעם הדר, איך ייתכן ששני אתרוגים זהים - אחד שניטלה פטמתו ואחד שגדל בלעדיה - ואחד נחשב הדר וחברו לאו. אך עיין במגן אברהם שם, שכתב שאותם שלא היה להם פיטם בזמן הגידול ניכרים, כי יש גומה במקום הפיטם, והיינו: לא שהגומה הקטנטנה הזאת נחשבת להדר, אלא שבמקרה שאין גומה, הדגם של הידור האתרוג הוא עם פיטם, וחסרונו הווי פסול הדר. הווה אומר, הגדרת הדר היא יחסית למודל של האתרוג: אתרוג שאמור להיות עם פיטם, והפיטם איננו - אין זה רק בגדר "חסר", אלא זו פגיעה גם בהדר; מה שאין כן באתרוג שצורתו הטבעית היא ללא פיטם, שבו חסרון הפיטם איננו חיסרון בהדר כלל.

ג. נקלף, נסדק וניקב

נקלף

הגמרא מחלקת בנקלף בין כולה למקצתה. רש"י פירש שנקלף בכולה כשר, ואילו במקצתה פסול מטעם מנומר, כלומר: זהו דין בהדר. התוספות מביאים את פירושו ההפוך של ר"ח, שבמקצתה כשר, ואילו בכולה פסול - דהווי כטרֵפה, וכדאיתא בגמרא להלן:

בעי רבא: נולדו באתרוג סימני טרפה, מהו?
מאי קמיבעיא ליה? אי נקלף - תנינא, אי נסדק - תנינא, אי ניקב - תנינא...

כלומר: ניתן להסביר פסולי נקלף, נסדק וניקב משום טרפה. ויש להבין: מה הכוונה שיש פסול טרפה באתרוג, ומה סיבת הפסול?

מרן הגרי"ד ז"ל פירש שטרפה פסולה משום מיאוס, וכדברי הרמב"ם (הלכות איסורי מזבח פ"ב ה"י), שטרפה פסולה למזבח משום "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ". וייתכן שכשם שמאוס פסול לקרבן, כן פסול הוא למצוות אתרוג.

אבל אפשר להציע פירוש אחר. בהמה טרֵפה נחשבת כמתה; כיוון שחיות הבהמה תלויה בתפקוד המאורגן של כל היחידה, פגיעה מהותית במערכת החי - אף שבינתיים עדיין הוא נושם - מבטלת ממנו שם חי, כיוון שהיחידה כולה אינה תקינה. בדומה לכך, ניתן לומר שפרי איננו רק חומר אכיל, אלא הוא נחשב ליחידה שלמה הנושאת אופי מסוים. וכמו שטרפה מבטלת שם חי מבהמה והופכת אותה ללא יותר מכמות מסוימת של בשר מת, כך גם מבטלת טרפה מן האתרוג שם פרי כיחידה, ומעתה אין הוא אלא כמות של חומר אורגני; ולמצוות אתרוג דרושה יחידה של פרי, ולא כמות של "חומר אתרוגי".

ר"ח סובר כי אף על פי שעיקר הפרי (החלק האכיל) הוא הבשר, מכל מקום פרי כיחידה חייב גם שיהיה לו שוֹמֵר, לכן די בנשתייר מקצת הקליפה כדי שהיחידה תיחשב קיימת, ורק אם נקלף כולו - בטל שם פרי. (והראב"ד פסק שצריך שישתייר רובו, ואם נקלף רובו פסול.)

מרש"י, לעומת זאת, משמע שאין באמת פסול טרפה באתרוג, והגמרא מדמה פסול הדר באתרוג לטרֵפה בבהמה מבחינה חיצונית בלבד (עיין רש"י לו. ד"ה נקלף, ד"ה נסדק וד"ה ניקב). לפי רש"י, פסול נקלף הוא, אם כן, פסול הדר, ואין באתרוג כלל פסול נוסף של טרפה.

ניקב

המשנה קובעת כי "ניקב וחסר כל שהוא פסול... ניקב ולא חסר כל שהוא כשר". ופירש רש"י על המשנה: "ניקב וחסר כל שהוא חדא מילתא, דאילו ניקב ולא חסר, שתחב בו מחט והוציאה - כשר, כדקתני סיפא". ובדף לו. כתב:

תני עולא בר חנינא - אניקב ולא חסר קאי, דמכשר תנא דמתניתין, ואתא האי תנא למימר דאם מפולש הוא מצידו לצידו - פסול בנקב כל שהוא, אפילו של מחט, ונקב שאינו מפולש - בכאיסר, אם רחב כאיסר פסול ואף על פי שלא חסר כלום, כגון שתחב בו יתד עבה, ומתניתין בפחות מכאיסר, ובשאינו מפולש.

כלומר: ניקב וחסר כל שהוא פסול, מטעם חסר; ניקב ולא חסר - כשר; אך אם הנקב מפולש או שגודלו כאיסר, אף על פי שלא חסר כלום - פסול. ונראה לפרש שגם מפולש וניקב כאיסר פסולים משום חסר, והחידוש הוא שיש שני סוגים שונים של חסר: חסר בכמות, ששיעורו במשהו; וחסר בצורה - שמשנה מצורת האתרוג, כגון מפולש או ניקב כאיסר.

לפי הראב"ד (תשובות ופסקים, עמ' יח), כדי לפסול צריך שיהיה חסר: במפולש די בחסר משהו, ובאינו מפולש צריך שיהיה חסר כאיסר. במשמעות "מפולש" הסתפק הראב"ד אם זהו מפולש לפנים מן הקליפה או מפולש מצד לצד; ויש גם דעה שמפולש היינו עד חדרי הזרע שבמרכז האתרוג. וצריך לומר שהפסול הוא תמיד חסר, אך החיסרון צריך להיות משמעותי, לכן אם אינו מפולש צריך להיות גדול יותר, אך אם הנקב מפולש, שמגיע לבשר האתרוג - ועוד יותר מכך אם מפולש היינו מצד לצד - אזי החיסרון הוא משמעותי יותר, ופסול אפילו בחסר משהו.

התוספות, לעומת זאת, כתבו דניקב עד חדרי הזרע פסול כמו ניקבה הריאה - כלומר, זהו פסול טרפה:

ויתכן דגבי אתרוג נמי אם ניקב עד חדרי הזרע שהגרעינין לתוכן פסול אף על גב שלא חסר ולעיל דבעי נקב מפולש היינו שלא כנגד אותן חדרים ואם ניקב עד שם בכלל מפולש הוא דאותן חדרים במקום סימפונות דריאה קיימי (תוספות לו. ד"ה אי נסדק).

והיינו כמו שפירשנו, שביטול השומר (הקליפה) הווי ביטול שם פרי, ולפיכך אם ניקב עד חדרי הזרע - שאמור להיות שמור וגנוז במרכז הפרי - גם כן נתבטל מן האתרוג שם פרי, כיוון שהיחידה האורגנית נפגעה.

ד. אתרוג הכושי

בברייתא (לו.) איתא: "כושי כשר, דומה לכושי פסול". ופירש רש"י:

דומה לכושי - שגדל כאן והרי הוא שחור. פסול - שנדמה הוא, קונטרפא"ט בלעז, אבל כושי עצמו היינו טעם דכשר, דאורחיה הוא.

קונטרפאט משמעו: מזויף, מתחזה (מילולית: קונטרה-פאט = נגד העובדות). וצריך עיון מה הפסול.

והנה, בדיני קרבנות "נדמה" היינו בהמה הדומה לבהמה אחרת, למשל: רחל שילדה כמין עז. והרמב"ם פוסלו משום "שאין לך מום קבוע גדול מן השינוי" (איסורי מזבח פ"ג ה"ה). ונראה שאין פסול מום באתרוג, ופסול דומה לכושי הוא מדין הדר. וזהו סוג חדש של הדר, כי הכושי והדומה לכושי שווין הם במראה, אלא ששינוי ממה שצריך להיות לפי טבעו פסול לקרבן משום מום, ולאתרוג - משום הדר. וכשם שבבהמה אין זה מום אבסולוטי, אלא רק בהשוואה למה שצריך היה להיות, כך גם בהדר של אתרוג.

לשיעור הבא

יש להתקדם בגמרא וברש"י עד המשנה לז:. השיעור הבא יעסוק בעניין חציצה בלולב. מקורות נוספים: תוספות ד"ה דבעינא; רש"י ותוספות פסחים נז.; ר"ן וריטב"א בסוגייתנו.

האם יש באמת פסול חציצה בלולב? האם יש צורך במגע ישיר, ואם כן - למה?



[1] עדיין נצטרך להסביר למה חזזית פוסלת רק ברובו, ולא במקצתו. ויש לומר שאם היא רק במקצתו, בטלה היא בגוף האתרוג ואינה נחשבת דבר זר; אך אם עלתה ברובו, יש לה די חשיבות להידון כגוף עצמאי - וממילא כגוף זר, שאין עליו שם אתרוג.

[2] אמנם לפי האפשרות שהעלינו לעיל בדעת הרמב"ם, שחזזית בפיטם פוסלת כיוון שזהו עיקר הדרו של אתרוג, אפשר שגם ניטלה פטמתו פסול מטעם הדר, ולא מטעם חסר.