SITE NO LONGER SUPPORTED

THIS SITE IS NO LONGER SUPPORTED            בית מדרש הוירטואלי עבר דירה
PLEASE FIND US AT OUR NEW TORAT HAR ETZION WEBSITE                                  
     English shiurim @ https://etzion.org.il/en          לשיעורים בעברית @ 
https://etzion.org.il/he

לה: - לעבודה ולמלאכה

  • הרב נעם מלכי

לעבודה ולמלאכה / אביעד ברטוב ונעם מלכי

פתיחה

מפורסמת מחלוקתם של רבי שמעון בן-יוחאי ורבי ישמעאל באיזה דרך צריך אדם לנהל את חייו:

"תנו רבנן: 'ואספת דגנך' - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (יהושע א): 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' - יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: 'ואספת דגנך' - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח - תורה מה תהא עליה? אלא, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר (ישעיהו סא): 'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו''; ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר (דברים יא): 'ואספת דגנך', ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר (דברים כח): 'ועבדת את אויביך וגו''. אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן" (ברכות לה:).

מהו היחס הרצוי בין תורה לדרך ארץ, בין חיי הרוח לחיי החומר? בשאלה זו נחלקו רשב"י איש הרוח, ור' ישמעאל הטוען שלא ניתן להתעלם מהחומר ויש להתנהג כמנהג העולם. נראה, כי מחלוקת זו ממשיכה עד ימינו אנו, ובשאלה עתיקה זו נחלקים גם היום צבורים שונים בעם ישראל.

בשיעור זה, ננסה לעסוק הן בצד ההלכתי והן בצד המחשבתי של מחלוקת זו. בכל אופן, ברור מדברי הגמרא כי לשתי הדרכים יש מקום, והמחלוקת הינה רק בנוגע לשאלה מהי הדרך אותה ניתן להחיל על הכלל. מי ייתן ויתקיימו בנו דברי המשנה באבות:

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים - סופה להתקים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי" (אבות פ"ה משנה יז).

היחס הרצוי בין תורה למלאכה

אומר הרמב"ם:

"...ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו, אם לא היה לו מה יאכל. ושאר יומו ולילו, עוסק בתורה" (הל' תלמוד תורה פ"ג, הל' ט).

כלומר, על-פי הרמב"ם צריך לעסוק במלאכה במידה כזו המספקת כדי להגיע לקיום מינימלי, ואילו את שאר הזמן יש לפנות לעיסוק בתורה. במקום אחר, הרמב"ם אף נותן פירוט מדויק כיצד יש לחלק את היום:

"כיצד? היה בעל אומנות - יהיה עוסק במלאכה - שלוש שעות ביום, ובתורה - תשע" (הל תלמוד תורה פ"א הל' יב).

המקור לחלוקה זו נמצא בדברי הגמרא:

"אמר רב: שתים עשרה שעות הוי היום, שלש הראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה; שניות - יושב ודן את כל העולם כולו, כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה, עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים; שלישיות - יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים, רביעיות - יושב ומשחק עם לויתן" (עבודה זרה ג:).

על-פי הגמרא, יומו של הקב"ה מחולק לארבע חלקים (= כל חלק שלוש שעות) - כאשר בחלק השלישי הוא עוסק בפרנסת העולם. מכאן למד הרמב"ם כי על האדם לחלק את יומו בצורה דומה, ולעסוק שלוש שעות בפרנסתו.

חלוקה שונה במקצת מצינו בדברי המדרש בקֹהלת:

"ולמה הוא קורא אותן עדה קדושה? ששם היו רבי יוסי בן משולם ור"ש בן מנסיא, שהיו משלשין היום - שליש לתורה, שלישי לתפלה, שליש למלאכה. ויש אומרים שהיו יגעין בתורה בימות החורף, ובמלאכה בימות הקיץ" (פרשה ט ד"ה ראה).

אם-כן, המדרש נותן חלוקה שונה מהרמב"ם, ועל-פיו אדם צריך להקדיש למלאכתו ארבע שעות ביום (וכך גם עולה בדברי הירושלמי במעשר שני).

חשוב להדגיש שבמדרש ובגמרא איננו מוצאים קצבה של שעות למלאכה או תורה, כי אם יחסים בלבד: שליש מהיום על פי המדרש, ורבע על פי הבבלי. במושגים של ימינו: אדם ער בממוצע כ-18 שעות ביממה, ואם כן עליו להקציב למלאכה בין 4.5 ל-6 שעות ביום ואת השאר לתורה. למרות זאת, נראה כי רוב העולם היום עובד יותר מ 6 שעות ביממה. מניין ההיתר הזה? אם נהיה כנים עם עצמנו - האם הציבור הדתי העובד מקדיש את החלק הראוי לתורה בחייו?

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ

כאמור, מחלוקת זו בין רשב"י ור' ישמעאל המשיכה להוות מחלוקת בין חכמי ישראל לדורותיהם. בין השאר, מצינו מחלוקת בעניין זה בין בעלי התוספות, מחלוקת המסוכמת על-ידי בעל הגהות מיימוניות:

"ופירש רבינו תם דרך ארץ עיקר... וקשה, דכתיב: 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת' - ואשה אינה עיקר מהחיים! וי"ל: דדרשינן מיניה פ"ק דקידושין: כשם שחייב להשיא לבנו אשה, כך חייב ללמדו אומנות - דחיים היינו אומנות, ואשה עיקר מאומנות" (הל' תלמוד תורה פ"ג אות ב).

רבי יעקב בן רבי מאיר, הנקרא תם ע"ש הכתוב 'ויעקב איש תם', מגדולי בעלי התוספות, סובר שעיקר חייו של אדם צריכים להיות בדרך ארץ ולא בתורה. בשונה מהרמב"ם והשו"ע שסברו כי על האדם לעשות מלאכתו ארעי ותורתו קבע, הופך ר"ת את היוצרות וסובר שדרך ארץ עיקר.

ולכאורה, הצדק עם הרמב"ם, שכן שנינו במשנה:

"רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" (אבות פ"ב משנה ב).

הרמב"ם הבין כי המילה 'עִם' באה להורות שדרך ארץ נסמכת לתורה, והתורה היא העיקר. ואולם, ר"ת הבין אחרת, וסבר כי פירוש המילה 'עִם' הוא הפוך - העיקר זה דרך ארץ והתורה היא התבלין. ר"ת מבסס את דבריו על משנה במסכת יבמות ועל דרשת הגמרא במסכת קידושין, שם אנו רואים בצורה שיטתית כי במקומות בהם מופיעה המילה 'עִם' - הדבר הראשון נסמך לשני.

בהמשך מביא בעל הגהות מימוניות את שיטת רבנו אלחנן החולק על ר"ת :

"אבל רבינו אלחנן היה אומר דאדרבה עיקר היא התורה... ועוד, דלישנא דתלמוד דרך ארץ לא אתי שפיר אי לא קתני 'עִם', שאם היה אומר בלא 'עִם' דרך ארץ, הייתי אומר או זה או זה קאמר" (שם).

ואולם, לעניות דעתי, רבינו אלחנן לא עמד על סוף דעתו של ר"ת. כאשר ר"ת פסק שדרך ארץ עיקר, הוא לא חשב שמדובר בדרך הפכית לתורה. כדי להבין את הדברים, נעיין בדבריו של הרב קוק ב'עין איה' על אתר:

טבע האדם

הרב קוק בפירושו, מבין שהמחלוקת בין רשב"י איש הרוח, לר' ישמעאל איש הדרך ארץ, הינה מחלוקת עקרונית בטבע האדם:

"...מפני שהמחלוקת היא בעצם טבע האדם, אם הוא עלול להיות בלתי עסוק בשום דבר מעשי כי אם בהשכל ודעת, או שהוא דבר שלמעלה מטבעו. ואם ימצאו אנשים נעלים שהם ירגישו בעצמם כי לגדולות נוצרו, והעסק בחכמה ושכל היא להם לעונג טבעי באין הפסק וחילוף כלל - הם למעלה מן הטבע האנושי. אבל משפט התורה צריך שיהיה רק לפי טבע האנושי הנהוג ברוב, ולא נתנה למלאכי השרת ('עין איה' ברכות לה: ד"ה אמר אביי).

כלומר, השאלה היא האם כלל החברה יכולה לעמוד באידיאל של עיסוק תמידי בתורה או לא? ר' ישמעאל, ובעקבותיו ר"ת, פוסקים שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, והאדם צריך לעסוק גם בישובו של עולם. לעומתם, רשב"י סובר שהחברה יכולה ויש לדרוש זאת.

לעיל הבאנו את שיטת הרמב"ם הסובר שהעיסוק במלאכה צריך להיות מינורי, והעיקר הוא העיסוק בתורה. לעניות דעתי הרמב"ם לא רחוק מדעת רשב"י, ודבר זה בא לידי ביטוי קיצוני בדבריו המדהימים של הרמב"ם:

"...ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו הא-להים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד עליו השלום אומר 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'" (הל' שמיטה ויובל פ"יג הל' יג).

כדי שלא לחטוא לרמב"ם, יש לציין כי ברור שהאידיאל בהלכה זו הינו ליחידי סגולה אשר אמורים להיות המקור הרוחני של החברה. אולם, לעניות דעתי גם האידיאל שהרמב"ם מציב לאיש הפרטי אינו רחוק כל כך מדעת רשב"י.

לב או שכל

מפורסמת מחלוקת הרמב"ם ורבנו חסדאי קרשׂקשׂ מהו האיבר המרכזי באדם. הרמב"ם סובר שהאיבר המרכזי הינו השכל, והאדם נוצר לעסוק במושכלות. וכך הוא אומר במורה נבוכים:

"והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהשם קצת עתים, תהיה ההשגחה בו בעת חשבו בהשם לבד, ותסור ההשגחה ממנו בעת עסקו, ולא תסור ממנו אז כסורה ממי שלא ישכיל כלל, אבל תמעט ההשגחה ההיא, אחר שאין לאיש ההוא השלם בהשגתו בעת עסקו שכל בפעל" (מורה נבוכים ח"ג פרק נא).

לעומתו, רבנו חסדאי קרשׂקשׂ ואנשי הקבלה, סברו כי הלב הוא העיקר - 'רחמנא ליבא בעי'.

לעניות דעתי יכול להיות שזהו שורש המחלוקת בין רשב"י לר' ישמעאל, על-פי פירושו של הרב קוק כי המחלוקת היא בטבע האדם. בעוד שהרמב"ם סובר שהשכל הינו האבר המרכזי, ר"ת חולק עליו ומבין שהלב הוא עיקר עולמו של האדם, ולכן עיסוקו צריך להיות בדרך ארץ ובטבעיות על-פי נטיית הלב.

והיום...

לעניות דעתי, בדור ההיי-טק של היום, אנשים לפעמים מגזימים ביחסם לקריירה ולהתקדמות האישית. בעוד שהגמרא דיברה על 'דרך ארץ', עיסוקם נהפך להיות מכונה ליצור כסף. שעות נוספות, ורדיפה אחר רמת חיים גבוהה, גורמות לנו לפעמים לשכוח מהי מטרתנו בעולם. אמנם פירוש דברי ר' ישמעאל האומר 'הנהג בהם מנהג דרך ארץ' הינו שצריכים להיות שקועים בעולם המעשה, אבל חלילה מלהזניח את עולם הרוח.

'בית המדרש הוירטואלי' בא במידה מסוימת להגשים אידיאל זה. אנו יודעים (או לפחות יכולים להעריך...) עד כמה קשה לאחר יום עבודה לפתוח ולהציץ בשעורים, ובהזדמנות זו קבלו את הערכתנו העצומה.

בשביל הידע הכללי: נכון לחודש שבט מנויים לשיעור זה 1024 מנויים. מקוראים שיצרו עמנו קשר (וממקורות יודעי דבר), אנו יודעים גם על אנשי קבע וחיילים בסדיר הקוראים בקביעות את השעורים[1]. מי ייתן, ונמשיך בלימודנו המשותף, ויתקיימו בנו דברי המשנה באבות:

"רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. וכל העמלים עם הצבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת לעד. ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם" (אבות פ"ב, משנה ב).

לצורך הפיקנטריה

לאורך הדורות, עסקו גדולי ישראל בדילמה שהעלנו בשיעור זה. קֹהלת אמר: 'טוב מראה עינים מהלך נפש', ולכן ציטטנו בפניכם ציטטות נבחרות:

ידועים דברי ר' צדוק במשנה באבות:

"רבי צדוק אומר, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם" (אבות פ"ד, משנה ה).

כלומר, קיים איסור לעשות רווח מלימוד התורה. ואולם כידוע, במהלך הדורות נהגו קצת אחרת, ולשם יישוב המשנה ניתנו פתרונות שונים. תשובה קיצונית לשאלה זו ניתנה ע"י הרשב"ץ:

"ועל זה סמכנו לעשות מעשה בעצמנו ליטול פרס מן הציבור להתמנות רב ודיין עליהם... וידוע הוא כי תכלית תשמישנו לפני החכמים לא היה כדי לישב בראש, כי נכסים היו לנו, ומלאכת הרפואה למדנו, אשר החכמה ההיא תחיה את בעליה דרך כבוד בארץ אדום, אבל בעון הדור נגזרה שמד בכל אותן ארצות... ואילו היתה מלאכת הרפואה מספקת בארץ הזאת אשר בה נשתקענו בה, לא באנו לידי מידה זו, אבל היא גרועה מאד" (מגן אבות על אבות ד ה).

בקשר לנושא המרכזי בו עסקנו בשיעור זה, אומרת הגמרא:

"רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משׂכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ושאר כל אומנות אינן כן..." (קידושין פב.).

על אף חריפותם של דברים אלו, רוב המפרשים לא הבינו אותם כפשטם. וכך למשל אומר המהרש"א:

"...ור' נהוראי דאמר נמי לקמן מניח אני כל אמנות שבעולם וכו' אלא תורה - ודאי דלא פליג וצריך כל אדם ללמוד אומנות. אלא דהכי קאמר: מניח אני הקביעות של כל האומנות ואני מלמדו תורה בקבע ואומנות עראי..." (שם).

וביתר קיצוניות בדברי הרשב"ץ:

"והנה האבות עשו זה [להמנע מללמד את בניהם אומנות] לשם שמים, וסמכו עצמן על דעת ר' נהוראי שאמר: מניח אני כל אמניות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה. ולא יבינו כי זה מעשה יצר הרע כדרכו להלביש ולכסות הדברים אשר לא טובים בכסות חסידות... ולא ידעו כי אין זה דעת ר' נהוראי כלל... בלי ספק שכל העובר על דברי חכמינו ז"ל בדבר הזה ואינו מלמד את בנו אומנות, עתיד ליתן את הדין לפני בי"ד של מעלה וענוש יענש... והנה האומות אומרים עלינו האומה הזאת ישבה בעמים ובטלנים הם ועצלנים כי נרפים הם, אינם עוסקים בעבודות... הלא יטמאו את העמים אשר סביבותם ברמאות וחריצות וזיופים וריבית. כל האומנות בזו להם בני ישראל. וכלום יש חילול השם וסכנות הכלל יותר מזה" (ספר הברית ח"ב יב, י).

ובהקשר זה אמר הרב פיינשטיין:

"...שהאדם לא רק שרשאי - אלא גם מחוייב לעשות מסחר ועבודה לפרנסתו. ואסור לו לומר שאף אם לא יעשה כלום, יזמין לו השי"ת פרנסתו באיזה אופן" (קובץ מוריה גליון קלג-קלו, עמ' קו).



[1] בהזדמנות זו, נשמח לדעת מה הרושם שלכם משעורי בית המדרש, וגם נשמח לדעת כיצד אתם לומדים את השעורים.