SITE NO LONGER SUPPORTED

THIS SITE IS NO LONGER SUPPORTED            בית מדרש הוירטואלי עבר דירה
PLEASE FIND US AT OUR NEW TORAT HAR ETZION WEBSITE                                  
     English shiurim @ https://etzion.org.il/en          לשיעורים בעברית @ 
https://etzion.org.il/he

לה: - שינויים בהלכה?!

  • הרב נעם מלכי

שינויים בהלכה?! / אביעד ברטוב ונעם מלכי

הקדמה

לעיתים אנו נתקלים במקרים בהם קביעות מסוימות של חז"ל, נראות לנו כסותרות את המציאות כפי שאנו מכירים אותה. מלבד השאלה לגבי מידת ההכרה של חז"ל את הטבע, עולה שאלה חשובה לא פחות: האם יש לדבר משמעות הלכתית? האם העובדה שכיום ידועים לנו דברים שחז"ל ככל הנראה לא ידעו או הבינו אחרת ממה שמקובל היום, יכולה להשפיע על פסיקת ההלכה?

נושא זה הינו נושא מורכב וארוך, ואין באפשרותנו לעסוק בו במידה הראויה ובהיקף הנכון במסגרת שיעור זה. אף על פי כן, ננסה לסקור נושא זה בקווים כלליים, ולתת התייחסות ראויה למספר עניינים הקשורים לנושא.

כאשר באים לעסוק בנושא זה, עולות מספר שאלות:

א. כיצד יש להתייחס לעובדה שחז"ל מתארים מציאות שונה מזו שאנו מכירים כיום?

ב. האם לדחות את ידיעותינו מפני הקביעות של חז"ל, או שמא יש להעדיף את ידיעותינו על פני ידיעותיהם של חז"ל?

ג. במידה ונחליט שיש עדיפות לידע העומד לרשותנו - האם תהיה לדבר גם כן משמעות הלכתית? או שלמרות שחז"ל לא העריכו נכון את המציאות, עדיין מבחינה הלכתית לא יחול כל שינוי ויש לנהוג כפי שהם הורו למרות הכל?

הכרת חז"ל את המציאות

כפי שציינו לעיל, בבואנו לבדוק תחום זה עלינו לברר האם יש להעדיף בכל מקרה את דברי חז"ל גם בנוגע למציאות הטבעית ולהתעלם מהידע הקיים בימינו, או שמא יש להכיר בעובדה שייתכן וחז"ל תיארו את המציאות כפי שהייתה ידועה בימיהם וכיום יש להתייחס למציאות על פי הידע הקיים[1]. תשובה מפורסמת בעניין זה, מצינו בתשובת הרשב"א. בפני הרשב"א הובאה שאלה בדבר בהמה שיש בה סימנים להיותה טריפה, אך למרות זאת היא חיה כבר מעל לשנה[2]. וכך כותב הרשב"א:

"אם ראית ושמעת מי שמיקל ומכשיר... אל תשמע לו ולא תאבה אליו ולא תהיה כזאת בישראל, וכל מי שמכשיר זה נראה בעיני כמוציא לעז על דברי חכמים. והריני מאריך עמך בדבר זה כדי שיהא לך ולכל ירא וחרד בדבר השם גדר בנויה ולא יעשו דברי חכמי ישראל המקודשים כגדר הדחויה ועלה שועל ופרץ! ... ומה שמנו חכמים מכללן, אי אפשר להן בשום צד לבא לידי היתר לעולם... וכיון שכן, אפילו יצאו כמה ויאמרו כך ראינו [שחיה י"ב חודש] אנו מכחישין אותן, כדי שיהא דברי חכמים קיימים ולא נוציא לעז על דברי חכמים ונקיים דברים של אלו... וכיוצא באלו אני אומר כאן: בבקשה מכם, אל תוציאו לעז על דברי חכמים בכל מה שמנו חכמים בטריפות... ויבטל המעיד ואלף כיוצא בו ואל תבטל נקודה אחת ממה שהסכימו בו חכמי ישראל הקדושים הנביאים ובני נביאים ודברים שנאמרו למשה בסיני... וסוף דבר, מוטב נחזור אחר הטענות כדי לקיים דבריהם ולא שנדחה דבריהם המקודשים האמיתיים המקוימים ונעמד ונקיים דברים בטלים של אלו..." (שו"ת הרשב"א ח"א סימן צח).

בדומה לכך בדברי הריב"ש:

"...שאין לנו לדון בדיני תורתנו ומצוותיה על פי חכמי הטבע והרפואה... ואם תדין בדיני הטריפות על פי חכמי הרפואה, שכר הרבה תטול מן הקצבים... כי לא מפי הטבע והרפואה אנו חיין, ואנחנו על חכמינו ז"ל נסמוך ואפילו יאמרו לנו על ימין שהוא שמאל, שהם קיבלו האמת ופירוש המצוה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה..." (שו"ת הריב"ש סימן תמ"ז).

מדברי הרשב"א והריב"ש עולה מסר חד וברור - אין לשמוע כלל אל חכמי הטבע כאשר דבריהם עומדים בסתירה לדברי חז"ל! כאשר ישנה מחלוקת בין חז"ל לחכמי הטבע והרפואה - יש להעדיף בצורה מוחלטת את דברי חז"ל ולהניח כי אותם חכמים פשוט טועים!

הטעם לדבר, כפי שעולה מדברי הריב"ש הוא היות התורה תורה מן השמיים, לעומת דברי ה'חכמים' שהינם בסך הכל בני אדם. כך כתב גם וב'שערי עוזיאל':

"...וכל בדיקה מדעית מתבטלת נגד קבלתם הנאמנה של רז"ל שכל דבריהם ברוח הקודש - ברוך שבחר בהם ובמשנתם".

כלומר, בשל העובדה שחז"ל אמרו את דבריהם מתוך רוח-הקודש - לא תיתכן אפשרות שהם אינם נכונים.

גישה שונה ומתונה יותר, עולה מדברי ה'דעת כהן':

"נראה שדבריהם של הרופאים אנו מחזיקים רק לספק, שגם בעצמם א"א שיחזיקו דבריהם בתורת ודאי, שלפעמים יש אחד וגם רבים מניחים יסוד מוסד מחכמת הרפואה (וה"ה בכל החכמות), ורבים מחליטים הדבר לדבר אמת, ואח"כ בא דור אחר וחקרה שכל דבריהם מהבל המה, ומה שזה בונה זה סותר. ואין דבריהם כי אם באסמכתא ואומדנא, וא"כ יש לכל דבריהם דין ספק. ומה שסומכין עליהם להקל באיסורים לעניין יוה"כ ושבת, היינו משום דאפילו בספק נפשות ג"כ ניתנו כל איסורי תורה להידחות" ('דעת כהן' סימן ק"מ).

מדבריו משמע, שמכיוון שבכל דור ודור חכמת הטבע והרפואה עשויה להשתנות (כפי שעינינו רואות שבכל יום ויום מופיעים מחקרים חדשים הסותרים תיאוריות מדעיות שהוחזקו כנכונות), אם כן יש להחזיק את דברי חכמי הטבע תמיד בחזקת ספק. כלומר, לדעתו רק בגלל שאין וודאות שהקביעות הנוכחיות הן הנכונות, אין בכוחן לדחות את דברי חז"ל. כמובן, שכאשר ישנו ספק של פיקוח נפש יש להחמיר, אך זאת בגלל שאיסורי התורה נדחים גם מפני ספק פיקוח נפש ולולא זה הם לא היו נדחים. ייתכן, ולדעתו, אם ייתכן מצב של ודאות מדעית כלשהי, אכן יידחו דברי חז"ל מפני אותה ידיעה.

גישה שונה עולה מתוך דברי ר' אברהם בן הרמב"ם:

"לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם לשלימות תכונתם בפרוש התורה ובדקדוקיה ויושר אמריה בביאור כלליה ופרטיה, שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה, ולהאמין אותם כאשר נאמין אותם בפירושי התורה".

ר' אברהם בן הרמב"ם עושה הבדלה בין דברי חז"ל הקשורים לפירוש התורה ולהלכה, לבין קביעותיהם בנוגע לחכמות הטבע והרפואות. בעוד שבכל מה שנוגע לדבריהם בהלכה או בפירוש התורה יש לנו לקבל את כל דבריהם בצורה מוחלטת וללא עוררין, הרי שבנוגע לחוכמות הטבע אין הדבר כן, ויש לקחת בחשבון שייתכן והם לא הכירו את המציאות על בוריה.

מציאות משתנה

עד כה ראינו התייחסויות שונות לאפשרות שחז"ל לא הכירו את המציאות כפי שאנו מכירים אותה היום. שאלה אחרת עולה במקרים בהם ייתכן וחז"ל ראו נכון את המציאות הטבעית כפי שהייתה בזמנן, אולם עד ימינו חלו שינויים טבעיים ובעקבותיהם המציאות כיום שונה מזו שהייתה בזמן חז"ל. דוגמה לכך ניתן למצוא במקרה הבא. כתב הטור:

"וא"א הרא"ש ז"ל היה רגיל ליטול ידיו בין בשר לדגים דחמירא סכנתא מאיסורא" (אורח-חיים סי' קע"ג).

ובעקבותיו פסק בשו"ע:

"בין בשר לדגים חובה ליטול משום דקשה לדבר אחר, וחמירא סכנתא מאיסורא" (אורח-חיים סי' קע"ג, סעיף ב).

וכן אסר לאוכלם יחד:

"צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג יחד מפני שקשה לצרעת"[3] (יורה-דעה סי' קט"ז, סעיף ב).

וכתב על כך המגן-אברהם:

"ואפשר דבזמן הזה אין סכנה כ"כ דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמרא שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים, והאידנא אינו מזיק, דנשתנו הטבעיות וגם הכל לפי טבע הארצות" (מגן אברהם סי' קע"ג, ס"ק א).

מדבריו של המגן-אברהם עולה כי לדעתו תיתכן אפשרות שהטבע שהיה קיים בזמן חז"ל ישתנה, ועובדות שהיו נכונות בימיהם לא תהיינה נכונות עוד כיום.

כמובן, יש שחלקו על המגן-אברהם, וכך כתב בשו"ת 'זכרון יהודה':

"לענ"ד איני מבין הדמיון להתם, דהתם הם דברים שתלויים בטבע הבע"ח יש לומר שנשתנו הטבעיים או טבעי הארצות אינם דומים זל"ז, משא"כ בדבר זה דלא מוזכר כלל שתלוי בהטבע או ברוח ורק אמרו בפסחים שקשה לדבר אחר ומנ"ל להקל וצ"ע" (שו"ת 'זכרון יהודה' ח"א סי' פה).

לדעתו, גם אם נקבל את האפשרות שהטבע השתנה והמציאות כיום שונה מזו שהיתה בימי חז"ל, יש לחלק בין שני סוגי הלכות. בהלכות העוסקות בעניינים 'הטבעיים' (-עצות לרפואה) - יש להתחשב בשינויים; אולם בהלכות העוסקות בדברים רוחניים, כמו המקרה של אכילת בשר ודגים ששם הנזק הוא אינו נזק גופני אלא נזק רוחני, אין להתחשב בשינויים.

דעת הרמב"ם

יש לציין, כי הרמב"ם השמיט הלכה זו של איסור אכילת בשר ודגים. האחרונים הביאו תירוצים שונים בהסבר השמטה זו, אולם אנו נביא את דברי החתם-סופר:

"ויותר נראה דלפי עצם חכמתו ידע והבין שנשתנו הטבעיים בעניין זה... אלא משום דחזינן לרמב"ם דרב גובריה ברפואות וטבעיות שהשמיט הנ"ל ע"כ ניסה בחקירתו ומצא שנשתנו הטבעיים בזה... ונאמן עלינו הרמב"ם גדול הרופאים" (שו"ת חת"ס יורה-דעה סי' ק"א).

לדבריו, לדעת הרמב"ם תיתכן אפשרות שלמרות שחז"ל דייקו בדבריהם, הדברים היו נכונים לימיהם בלבד ובמהלך הזמן חלו שינויים בטבע וכיום המציאות שונה.

פסיקה לאור מציאות שונה

בחלק הקודם של השיעור, ראינו דעות שונות בנוגע לשני סוגי מקרים: מקרים בהם דברי חז"ל עומדים בסתירה למציאות המוכרת לנו, ומקרים בהם למרות שחז"ל דייקו בדבריהם, המציאות כיום שונה מכיוון שהמציאות השתנתה. כעת, נשאלת השאלה האם שינויים אלו יכולים להשפיע על פסיקת ההלכה? האם במקרה שבו הפסיקה נבעה מתוך ראייתם והבנתם של חז"ל את המציאות, ניתן לשנות כיום את הפסיקה?

ראשית, נזכיר נושא שעסקנו בו בעבר[4] ושקשור גם לנושא הנוכחי. בפרשת שופטים נאמר:

"לא תסור מן הדבר אשא יגידו לך ימין ושמאל" (דברים י"ז, יא).

ובספרי שם נאמר:

"...ימין ושמאל - אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין - שמע להם!" (פ' קנה).

לכאורה, יש כאן דרישה מוחלטת לשמוע בקול חכמים גם כאשר נראה בעינינו שהם טועים בדבר מסוים, אפילו אם מדובר על דבר הברור לכל כימין ושמאל. אולם, בניגוד לדברי הספרי כאן, בירושלמי פירשו את הפסוק בצורה שונה לחלוטין:

"יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל, ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם? ת"ל ללכת ימין ושמאל - שיאמרו לך על ימין שהוא ימין, ועל שמאל שהוא שמאל" (הוריות פ"א, הל' א).

כלומר, בניגוד לדברי הספרי לעיל, על-פי הירושלמי ישנה חובה לשמוע לקול חכמים רק אם הם צודקים. במקרה שברור לנו כי חכמים טועים, אין ללכת אחריהם[5].

בספר החינוך הסביר את דעת הספרי הנ"ל, ומדבריו עולה גישה שונה במקצת:

"...כלומר שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים, אין ראוי לנו לחלוק עליהם אבל נעשה כטעותם וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת וחלוק לב העם והפסד האומה לגמרי..." (מצווה תצ"ו).

מדברי החינוך עולות שתי נקודות חשובות הנוגעות לעניינו:

א. מדבריו עולה כי לדעתו אכן ייתכן מצב שבו חכמים לא ראו את המציאות בצורה הנכונה, ופסקו על פי זה הלכה. זאת בניגוד לדברי הרשב"א שראינו לעיל.

ב. החינוך אומר כי למרות שבמקרה מסוים יהיה ברור לנו שחז"ל טעו, אין לדבר השפעה על ההלכה שנפסקה על פי טעות זו. הנימוק לדבר הוא נימוק מעשי לכאורה ולא נימוק עקרוני: קיים חשש שאם נתיר לנהוג שלא על פי מה שקבעו חז"ל (-גם אם הדבר נובע משגיאה שלהם), תיתכן פגיעה בסמכות חכמים ובדרך פסיקת ההלכה.

פסיקה לאור הבנה שונה של המציאות

ראינו לעיל את דעת הרמב"ם בנוגע לאכילת בשר ודגים יחד ואת דברי החתם-סופר, שמהם רואים בבירור כי פסיקת ההלכה יכולה להיות מושפעת משינויים שיחולו בטבע. אולם, האם נכון הדבר רק לגבי מקרים כאלה בהם המציאות השתנתה, או שמא הדבר נכון גם לגבי מקרים שבהם המציאות נותרה כשהייתה, אלא שכיום אנו מבינים שחז"ל כנראה הכירו אותה בצורה שונה?

תשובה בעניין זה, נמצאה בעיזבונו של הגרי"א הרצוג, אולם לשם הבנתה נקדים הקדמה קצרה. הגמרא בנידה לא. (או-טו-טו הדף היומי!!!) מביאה ברייתא האומרת:

"תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם: הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין. והקדוש ברוך הוא נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל" (נידה לא.).

מדברי הברייתא עולה כי דם היילוד מקורו באם בלבד. בפני הגרי"א הרצוג עמד מקרה בו היה צורך לבדוק מיהו אביו של ילד מסוים, והייתה יכולת לבדוק זאת על-ידי בדיקת דם, דבר שעמד בסתירה לקביעת חז"ל. וכך כתב הגרי"א הרצוג:

"...כמעט בושתי ונכלמתי מדברי כ"ג... ביחס של ביטול כלפי בדיקת הדם... מה שייך לדבר על נאמנות רופאים בדבר שנתקבל לברור מכל גדולי המדע הרפואי בכל העולם כולו! רז"ל אינם אומרים בשום מקום שקיבלו הללממ"ס שיש בבע"ח... וא"א היה שימסור כך הואיל והיום נתברר כשמש בצהרים שאין דבר כזה במציאות. ואולם הם ז"ל קבלו את הנ"ל לאמת ובנו הלכות גדולות על ההנחה הזאת הואיל ואריסטו קבע כך ונתקבל מפי כל החכמים שבעולם. ואיזה הבדל גדול בין המדע הרפואי שבימיהם ושבימינו...".

אם-כן, הגרי"א הרצוג פוסק כי יש לפסוק על פי המציאות הטבעית כפי שהיא נתפשת כיום, וזאת למרות שחז"ל תיארו מציאות שונה.

גישה שונה לגמרי, מצינו בדברי הרב אליהו דסלר. וכך כותב עורך הספר 'מכתב מאליהו':

"ראיתי לרשום כאן מה ששמעתי בפירוש מפי"ק של אדמו"ר זצ"ל, כשנשאל על אודות דינים אחרים שהטעמים שניתנו להם אינם לפי המציאות שנתגלה במחקר הטבעי בדורות האחרונים, והרי הם עתה בגדר מה שהגמרא שואלת בכמה מקומות "והא קחזינן דלאו הכי הוא"... ואמר אדמו"ר זצ"ל שבאלו וכיוצא באלו, לעולם אין הדין משתנה אף שלכאורה הטעם אינו מובן לנו; אלא דיש לאחוז בדין בשתי ידים בין לחומרא בין לקולא... והטעם, אמר אדמו"ר זצ"ל כי את ההלכה ידעו חז"ל בקבלה מדורי דורות, וגם ידעו מן הנסיון... אבל בעניין ההסברים הטבעיים, לא ההסבר מחייב את הדין אלא להיפך, הדין מחייב הסבר, והטעם המוסבר בגמרא אינו הטען היחידי האפשרי בענין, ואם לפעמים נתנו הסברים שהם לפי ידיעת הטבע שבימיהם חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו" (מכתב מאליהו עמוד 355, הערה 4).

כלומר, לדעת הרב דסלר, ההלכה הייתה מקובלת ביד חכמים מאז ומתמיד, והם נתנו הסבר טבעי להלכה זאת על-פי המציאות כפי שהם הכירו אותה. ואולם, תוקף הלכה זו אינו נובע מהמציאות, אלא מעצם היותה הלכה! אם כיום אנו רואים את המציאות בצורה שונה מחז"ל, עלינו למצוא הסבר שיתאים למציאות בצורה שאנו מבינים אותה, אולם ההלכה עומדת במקומה.

תקנות על בסיס מציאות שונה

דברי הרב דסלר מכוונים לכאורה, כלפי מקרים בהם חז"ל נתנו נימוק להלכה מסוימת שהייתה כבר קיימת. מה יהיה הדין במקרה שבו חז"ל תיקנו תקנה מדעתם, ובנוסף נתנו את נימוק טבעי לתקנה שהתברר כלא נכון? לכאורה, יש מקום לומר שבמקרה כזה גם הוא יסכים כי ייתכן והתקנה תתבטל, כי כאן ברור שהטעם הוא הסיבה לתקנה ולא דבר אחר.

ואולם מדברי הרמב"ם נראה שהוא סבר שאין לשנות את הדין גם במקרים כאלו:

"בית דין שגזרו גזירה, או התקינו תקנה, והנהיגו מנהג, ופשט כל הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר, וביקש לבטל דברי הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזירה ואותו המנהג - אינו יכול, עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמניין. היה גדול בחכמה אבל לא במניין, במניין אבל לא בחכמה - אינו יכול לבטל את דבריו; אפילו בטל טעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו - אין האחרונים יכולין לבטל, עד שיהיו גדולים מהם..." (הל' ממרים פ"ב, הל' ב-ג).

מדוע במקרה כזה לא תתבטל התקנה? הרי כאן ברור כי הגורם לתקנה הוא הגורם הטבעי, ואם הוא נתברר כלא נכון - לכאורה על התקנה להתבטל!

נראה, כי יש להבדיל בין שני מושגים: 'סיבת התקנה'
ו-'סמכות החכמים'. כוחה של התקנה ותוקפה לא נובע מכח הסיבה שבגינה נתקנה התקנה, כי אם מעצם העובדה שחז"ל תיקנו אותה! ברגע שחז"ל תיקנו תקנה, היא מקבלת תוקף ולא ניתן לבטלה, אלא בתנאים מסוימים מאוד. אמנם, חז"ל תקנו אותה מפאת גורם כלשהו, אך לא הגורם נותן לה את סמכותה אלא העובדה שחז"ל תקנוה. ממילא, גם אם אותו גורם יתבטל או יתברר כלא נכון, אין לכך השפעה על קיום התקנה, מפני שמרגע שחז"ל תקנו אותה - היא קיימת ללא קשר לטעמה, והיא לא תתבטל.

שמן זית - זה הקטע?

מי שהגיע עד לשלב זה, ועדיין לא שאל את עצמו: מה הקשר בין כל הנ"ל לפרק שישי במסכת ברכות - מן הראוי ששאל כעת. התשובה לשאלה זו טמונה בדברי הגמרא הבאים:

"גופא. אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ. היכי דמי? אילימא דקא שתי ליה - אוזוקי מזיק ליה! דתניא: השותה שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש; הסך שמן של תרומה משלם את הקרן ומשלם את החומש. אלא דקא אכיל ליה על ידי פת. אי הכי הויא ליה פת עיקר והוא טפל, ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. אלא דקא שתי ליה על ידי אניגרון"

(ברכות לה:).

וברש"י:

"ע"י אניגרון - מין מאכל הוא ונותנים לתוכו שמן, ושנוי במשנה בכמה מקומות" (שם).

מהגמרא עולה, כי בשל העובדה ששמן זית בפני עצמו מזיק לבריאות השותה - אין לברך עליו. במידה והוא בא כתוסף לדבר אחר, כדוגמת אניגרון, הוא אינו מזיק ולכן יש לברך עליו.

בפוסקים: הרמב"ם (הל' ברכות פ"ח הל' ב) פסק, כי מי ששותה שמן זית מברך שהכל. ואילו השו"ע (סי' ר"ב סעיף ד) פסק שעל שמן זית אין לברך כלל.

ואולם, כפי שכולנו יודעים, כיום נחשב שמן זית כאחד מהדברים הבריאים ביותר. ואם כן, נשאלת השאלה כיצד יש לנהוג כיום? האם כיום יש לברך על שמן זית, גם כאשר שותים אותו בפני עצמו? האם ההלכה נשארה כפי שהיא ולמרות שאין זה ברור ששתיית השמן מזיקה אלא אדרבה, מסתבר שהיא אפילו מאוד בריאה, אין לברך?!

לכאורה, דין המקרה הזה, יהיה דומה למקרים שהצגנו קודם וגם כאן תהיינה דעות שונות בהתאם לדעות השונות שראינו לעיל.

בשו"ת 'יביע אומר', הביא בשם קיצוש"ע של הרב רפאל ברוך טולידאנו, שמכיוון שכיום אנו רואים ששמן זית אינו מזיק (וקודם ראינו שהוא אפילו בריא מאוד) יש לברך עליו בורא פרי העץ, וז"ל:

"ומה שחידש מר בעמוד ר"ל סעיף כ"א, שבזמן הזה שאנו רואים מעשים בכל יום ששותים שמן זית ואינו מזיק יש לברך עליו בורא פרי העץ..." (חלק ו', או"ח סימן מ"ח).

אולם, הגר"עי השיג על דבריו ודחה אותם:

"אנא דאמרי שאין לסמוך על זה. שמאחר שהרי"ף והרא"ש הביאו דברי הגמרא (ברכות לה:) שהשותה שמן זית אינו מברך עליו מפני שמזיקו, וכ"פ הטוש"ע (סי' ר"ב ס"ד) וכ"כ בש"ע הגר"ז שם, ובחיי אדם (כלל נא סימן טז), ובקיצור ש"ע (סי' נג ס"ח), ושאר אחרונים, איך נוכל לסמוך על חילוקים כיוצא בזה מדעתנו ולעשות מעשה במקום איסור ברכה לבטלה? וגם הרמב"ם (בפ"ח מה' ברכות ה"ב) שפסק שמברך שהכל, אודוי מודי שהוא מזיק, וע"כ אינו מברך עליו ברכתו שהיא בפה"ע, וכדמוכח ג"כ ממה שפסק (בפ"י מה' תרומות הי"א) שהשותה שמן זית של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, וכ' בכסף-משנה, דה"ט משום דמזיק ליה ולא חשיבא אכילה, וכמ"ש בברכות (לה:). וע"ע בב"ח ובפר"ח בליקוטיו (סי' רב ס"ד). ואע"פ שיש סיוע לד' מר, ממ"ש בבן איש חי (פר' פנחס סעיף ט') שמב' על שמן זית בפה"ע, ולכאו' נראה דס"ל דבזה"ז נשתנו הטבעים ואינו מזיק, אבל אין זה מוכרח, שי"ל דמיירי בשותה ע"י אניגרון, ומזמן רב תמהתי עליו שהיה לו לפרש דבריו ולא למסתם סתומי. ועכ"פ למעשה זה כלל גדול בידינו ספק ברכות להקל, והשותה שמן זית בזה"ז אינו מברך כלל" (שם).

עולה מדבריו, שבסופו של דבר הוא הכריע שלא לברך, וזאת מחמת הכלל 'ספק ברכות להקל' וחשש ברכה לבטלה.

ושמא ניתן להוסיף ולומר, כי גם אם יהיה ברי לנו ששמן זית אכן בריא לאכילה גם לבדו, אין זה דומה למקרים האחרים שהבאנו. ייתכן וכאן לא תעזור העובדה שהמציאות התבררה כשונה מזו שחז"ל תיארו, וזאת משום שאין בכוחנו לבוא ולתקן ברכות חדשות. כלומר, גם אם אכן אין כל סיבה שלא תהיה ברכה לשמן זית, עדיין אין זה אומר שאנו יכולים לחדש ברכות שחז"ל לא תקנו בעצמם.



[1] שאלה זו באה לידי ביטוי בצורה בולטת במספר הלכות הקשורות לשבת, ואחת מהן היא בדבר הערכת מצבו של חולה כמסוכן, והקביעה האם יש לחלל עליו את השבת.

[2] זאת בניגוד לחזקה האומרת כי בהמות טריפות אינן חיות מעבר לשנה אחת.

[3] ועיין בפסחים עו: בהקשר זה.

[4] בשיעור על מעמדן של המצוות מדרבנן, עי"ש.

[5] על פי דברי הרשב"א שראינו קודם, ברור כי ההלכה לא תוכל להיות מושפעת מטעות של חז"ל. זאת משום שפשוט לא תתכן מציאות כזו שחז"ל יטעו.