SITE NO LONGER SUPPORTED

THIS SITE IS NO LONGER SUPPORTED            בית מדרש הוירטואלי עבר דירה
PLEASE FIND US AT OUR NEW TORAT HAR ETZION WEBSITE                                  
     English shiurim @ https://etzion.org.il/en          לשיעורים בעברית @ 
https://etzion.org.il/he

לו: - מצוות ארבעת המינים

  • הרב שמואל שמעוני

מצוות ארבעת המינים

בין מצוות סוכה למצוות ארבעת המינים

אנו עוברים עתה ממצוות סוכה למצווה השנייה המייחדת את חג הסוכות: מצוות לולב. בתודעתנו מהוות שתי מצוות אלו את שני הנדבכים המשמעותיים של חג אחד. מפתיעה אפוא ההווה-אמינא המעניינת העולה בתורת כוהנים (ריש פרשה יב) בהקשר זה:

'וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה' ' (ויקרא כ"ג, לג-לד) - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר 'בסוכות תשבו שבעת ימים' (שם, מב), ואיני יודע אם שבעה ראשונים אם שבעה אחרונים, כשהוא אומר 'ובחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות שבעה ימים לה' ', הרי שבעה ראשונים ולא שבעה אחרונים.

וביאר הפירוש המיוחס לר"ש משאנץ:

שהרי כתיב 'בחדש השביעי תחגו אותו' (שם, מא), וסמיך ליה 'בסוכות תשבו שבעת ימים' (שם, מב), ואיני יודע אם ז' ראשונים דלולב הן ז' ימי הסוכה או ז' אחרונים, דז' ראשונים ללולב כדאמר למעלה וביום השמיני יהיה שמיני עצרת ולאחר אלו שמנה יהיו שבעה אחרות למצות סוכה, לכך נאמר כאן 'בט"ו יום חג הסוכות', הא למדת שהם שבעה ראשונים, וסוכה ולולב חג אחד הוא.

כלומר: עלתה כאן הווה-אמינא שישנם שני חגים שונים, חג הלולב וחג הסוכות, ועל כן צריכה הייתה התורה להדגיש שמדובר בחג אחד. מעתה יש מקום להתלבט. ניתן להבין שאכן מדובר בשתי מצוות המנותקות זו מזו, שלהן מסגרת זמן אחת; כמובן, הצירוף אינו מקרי, והוא מעורה בטעמי מצוות חג האסיף, אך מבחינה הלכתית מדובר בשני יסודות המנותקים זה מזה. יתרה מזאת, בשיעור שעבר ניצלנו לביאור עניין מסוים את ההבחנה המהותית בין שתי המצוות שטען לה הרב ליכטנשטיין שליט"א (עלון שבות 150):

דנראה פשוט שיש לחלק בין אכילת מצה וישיבת סוכה לבין ד' מינים ומרור. דנטילת לולב, וכמוה אכילת מרור... אינן אלא מצוות הנוהגות בחג, אך אינן מגדירות ומעצבות אותו. ופוק חזי, שבפסוקים ובמטבע שטבעו חכמים בברכה, נקראו רגלים אלו חג המצות וחג הסוכות, על שם האכילה והישיבה, ואילו לולב ומרור אינם קובעים את שם המועד; וכן ייתכן שמשתקף חילוק זה בכך שאין מצוות אלו נוהגות אלא בראשון.

ברם, ניתן להציע הבנה אחרת, ולפיה ההווה-אמינא נדחתה לחלוטין, וכעת מדובר בשתי מצוות בעלות זיקה הדדית, המשתפות פעולה בעיצוב אופיו של החג. ביטוי קיצוני לעמדה זו יש בשיטתו של רבי יהודה:

דתניא: 'בסוכות תשבו' - סוכה של כל דבר, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אין סוכה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב. והדין נותן: ומה לולב, שאין נוהג בלילות כבימים, אינו נוהג אלא בארבעת מינין, סוכה, שנוהגת בלילות כבימים - אינו דין שלא תהא אלא בארבעת מינין? (לו:).

אין ספק שרבי יהודה רואה קשר הדוק בין ד' מינים לסוכה, שהרי לדעתו הם חומר הגלם היחיד שממנו ניתן לבנות את הסוכה; ואף שלצד זאת יש מצווה ליטול ד' מינים ללא קשר לסוכה, הדבר מלמד על הזיקה שבין המצוות. כמובן, הקל וחומר שמביא רבי יהודה כמקור לשיטתו מתמיה ביותר: הרי העובדה שלולב אינו נוהג אלא בד' מינים אינה דין מסוים בלולב, שניתן להעבירו למצווה אחרת, כי אם עצם מצוותו. בהקשר זה נראה לאמץ הסבר שהעלה הרב אליקים קרומביין במאמרו "נטילת לולב כקיום ציבור" (עלון שבות 150):

הקל-וחומר של ר' יהודה יתפרש לאור ההנחה, שחלק ממצוות לולב הוא הטבעת חותמם של ארבעת המינים על היום. אם התורה מחייבת זאת במצוות הנטילה, למרות שכוחה להשפיע על אופי היום מוגבל לימים בלבד, בוודאי מסתבר שיש לנצל לשם כך את מצוות סוכה, שכוחה יפה גם בלילות, ועל כן היא יעילה ביותר למטרה זו.

הרב ליכטנשטיין מודה במאמרו הנ"ל (הערה 23) ששיטת רבי יהודה אכן חורגת מהבחנתו. אך לעניות דעתי, אין זה ברור לחלוטין שחכמים דוחים את שיטת רבי יהודה מעיקרה. נעיין בטיעון שהם מעלים ובראיה שהם נעזרים בה (לו:-לז.):

אמרו לו: כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל, אינו דין: לא מצא ארבעת מינין - יהא יושב ובטל?! והתורה אמרה 'בסכות תשבו שבעת ימים' - סוכה של כל דבר. וכן בעזרא אומר: 'צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשות סוכות ככתוב' (נחמיה ח', טו).

משמע מדבריהם שביסודו של דבר הקל וחומר מקובל עליהם, אלא שיש בעיה - סופו להקל - וכאן נכנס לתמונה ריבוי מיוחד: " 'בסכות תשבו שבעת ימים' - סוכה של כל דבר". הדבר בא לידי ביטוי גם בראיה מן הפסוק בנחמיה. פסוק זה מפתיע ביותר בערבוב שיש בו בין שתי המצוות - הוא מזכיר ביחס לסוכה מונחים מובהקים של ד' מינים, עלי תמרים ועלי עץ עבות;[1] ובכל זאת מביאים ממנו חכמים ראיה דווקא נגד רבי יהודה, שכן מוזכרים בו גם חומרים אחרים! נראה, אם כן, להציע, שאף לשיטת חכמים יש עניין לכתחילה לבנות את הסכך מד' מינים, אלא שאין בכך להקל, ואם אין די חומרים מד' מינים - יש להשתמש בחומרים אחרים.

לא מצאתי אזכור לחומרה זו בפוסקים, אך חיבור אחר בין שתי המצוות הובא במגן אברהם (תרנ"ב, ג): "ושל"ה כתב שינענע בסוכה קודם הליכתו לבית הכנסת". וכך הובא גם בפרי עץ חיים (שער הלולב פ"ג) בשם האר"י. רבים אינם נוהגים כך, שכן הם מעדיפים (על בסיס דברי השו"ע תרמ"ד, א) ליטול סמוך להלל, מבלי להניח את ד' המינים, וכך לכלול את הנענועים שבהלל במסגרת מצוות ד' מינים וברכתה. מסתבר ששיטת האר"י מבוססת על גישת התוספות (לז: ד"ה בהודו) שיש דין של נענוע בשעת הברכה, ודין אחר של נענועים בהלל כקיום של "אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי ה' " (דה"א ט"ז, לג). דבר זה כשלעצמו מחזק את הכיוון הטוען שד' מינים שותפים בעיצוב אופיו של היום, שהרי עינינו הרואות כי הם באים לידי ביטוי גם במצוות נוספות, מלבד מצוות הנטילה כשלעצמה, ומוסיפים בהלל של סוכות חיובים שאינם קיימים בהלל של חגים אחרים.

בהקשר זה ראוי להזכיר גם את מנהגם של אנשי ירושלים:

תניא, רבי אלעזר בר צדוק אומר: כך היה מנהגן של אנשי ירושלים: אדם יוצא מביתו ולולבו בידו; הולך לבית הכנסת - לולבו בידו; קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו; קורא בתורה ונושא את כפיו - מניחו על גבי קרקע; הולך לבקר חולים ולנחם אבלים - לולבו בידו; נכנס לבית המדרש - משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו. מאי קא משמע לן? להודיעך כמה היו זריזין במצות (מא:).

אנו רואים במנהג זה שעניין נשיאת הלולב ממשיך גם לאחר הנחתו על הקרקע. אמנם ניתן להבין שמדובר בהנהגה נאה גרידא, אך נראה שהיו שהבינו שמדובר בקיום הלכתי של ממש, והמאירי (מה:) אף ציין מחלוקת תלמודים אם יש לברך על כך:

ודוקא בשעת נטילה לצאת, אבל נטילת המנהג שאדם נוטלו כל היום כמו שהזכרנו במנהגן של אנשי ירושלים, אף ביום ראשון אינו צריך לברך, אף על פי שכבר הניחו וחזר ונטלו; אף על פי שבתלמוד המערב נראה היפך הדברים.

בהנחה שמדובר בקיום הלכתי של ממש, יש מקום להתלבט אם הוא הרחבה של מצוות הנטילה (כמשתמע מדברי רבנו דוד בפסחים ז:, שהגדיר זאת כשיירי מצווה, והסביר על סמך זאת את דיני ברכת המצווה של לולב, עיי"ש) או קיום נפרד של עיצוב אופיו של היום, בדומה למה שראינו בתוספות. בין כך ובין כך נראה שמנהגם של אנשי ירושלים מחזק את הכיוון הרואה את מצוות ד' מינים לא כחיוב נקודתי אלא כנדבך משמעותי בעיצוב אופיו של החג.

אגב, הטור בסימן תרנ"ב פסק מנהג זה להלכה:

והמדקדק במעשיו יעשה כאנשי ירושלים, שהיה אדם יוצא מביתו ולולבו בידו; היה קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו... קורא בתורה ונושא כפיו מניחו על גבי קרקע; לנחם אבלים ולבקר חולים לולבו בידו; נכנס לבית המדרש משגרו ביד בנו או ביד עבדו.

אך כתב המשנה ברורה (שם סק"ו) שכיום הדבר מיחזי כיוהרה ואין נוהגים כן.

מצוות לולב ביום הראשון וכל שבעה

במשנה בדף מא. נאמר:

בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש.

בשלב זה נתמקד ברמת הדאורייתא. בפשטות משתמע מהמשנה שמדאורייתא יש חיוב ליטול לולב ביום הראשון בכל מקום, ובמקדש - כל ז'. מקור הדברים בפרשת אמור:

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא כ"ג, מ).

ובתורת כוהנים דרשו:

ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים - ולא בגבולים כל שבעה. ומשחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש (ספרא פרשת אמור פרשה יב פרק טז).

כלומר: "ולקחתם לכם ביום הראשון" היא מצווה בכל מקום; ויש מצווה נוספת - "ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים", שאף היא בלולב.

אמנם בירושלמי (הי"א, על פי גרסת הפני משה) מופיעה מחלוקת בפירוש השמחה המדוברת:

כתיב 'ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים'. אית תניי תני בשמחת לולב הכתוב מדבר; אית תניי תני בשמחת שלמים הכתוב מדבר. מאן דאמר בשמחת לולב הכתוב מדבר, ביום הראשון דבר תורה ושאר כל הימים דבר תורה, ורבן יוחנן בן זכאי מתקין על דבר תורה. מאן דאמר בשמחת שלמים הכתוב מדבר, ביום הראשון דבר תורה ושאר כל הימים מדבריהן, ורבי יוחנן בן זכאי מתקין על דבריהן, ויש התקנה אחר התקנה.

אך דומה שהדעה שנתקבלה היא הראשונה (הפני משה מסביר שהירושלמי דוחה את השנייה), וכפשטות המשנה, שהחיוב במקדש הוא דאורייתא.

יש לעיין אפוא ביחס בין חיוב היום הראשון בגבולין לחיוב כל ז' במקדש. ניתן להבין שמדובר בשני חיובים שונים: יש חיוב לקיחה ביום ראשון, ויש חיוב שמחה לפני ה' כל ז'. כפי שראינו, יש דעה ששמחה זו מתבצעת בכלל בשלמים, ואף שאנו שוללים זאת, ופוסקים שהיא בלולב, מכל מקום הלולב אינו תוכן המצווה, כי אם כלי להבעת שמחה לפני ה'. לאמור: גם אם מבחינת מניין המצוות מדובר במצווה אחת - היא מורכבת משני חיובים שונים במהותם.[2] ניתן להציע מספר נפקא מינות לתפיסה שכזו:

1. בביאורו לספר המצוות של רס"ג (מילואים סי' ה') טוען רי"פ פערלא שהכלל "מדאגבהיה נפק ביה" (מב.) תקף רק ביחס למצוות הלקיחה, אך לגבי מצוות שמחה - הנענועים הם חלק מעצם החיוב.

2. אם נמצא רק לולב הכשר לדין "ושמחתם", אך לא לדין "ולקחתם", והאדם נמצא במקדש ביום א', עליו ליטול לולב זה, על מנת לקיים לכל הפחות את חובת "ושמחתם" (עיין שו"ת חכם צבי סי' ט', ובקהלות יעקב סי' כח).

3. אם נטל אדם לולב בגבולין ביום הראשון, ואחר כך הגיע למקדש - עליו ליטול שנית, שכן ביום הראשון יש חיוב כפול, והוא קיים רק "ולקחתם".

נראה שכהבנה זו נקט הגר"מ פיינשטיין זצ"ל:

דמסתבר בפשיטות שלבד המצוה דביום הראשון שאיכא גם בגבולין, איכא במקדש עוד מצוה דנטילת השבעה ימים מקרא ד'ושמחתם לפני ה' א-לקיכם שבעת ימים', שחלה גם על יום הראשון. ולא שהוא רק הוספה ליטול במקדש עוד ששה ימים, אלא שהוא מצוה חדשה שנצטוו אלו הנמצאים במקדש לשמוח עם נטילת ד' המינים מדין שמחה בהם, כל הז' ימים. שממילא גם יום הראשון הוא בכלל מצוה זו. ומצוה דביום הראשון שהוא גם בגבולין אינו מצד ענין שמחה, דהא לשמחה ליכא חילוק בין יום הראשון לשאר הימים דחג הסוכות, דכולן חייבים בשמחה. וכשניתוסף בסוכות עוד ענין שמחה בלולב, לבד השמחה דבשר שלמים ושאר עניני שמחות שאיכא בכל רגל, לא מסתבר שיתחלק יום הראשון משאר הימים. ולא דמי לשמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו, ודין שמחה שלו הוא מדין שמחה דשאר רגלים שלא נאמר בהו שמחה דלולב. אלא ודאי שהוא משום דבגבולין לא נאמרה מצוה זו דשמחה בלולב, אלא הוא מצוה דנטילת הלולב בעצם שלא מענין שמחה. ולזה נתחלק יום ראשון משאר הימים. ובמקדש שניתוסף מצות שמחה בחג הסוכות גם בלולב ליכא באמת שום חילוק, וחייבין כל הז' ימים בנטילת לולב. ואם כן בהכרח שאיכא במקדש גם מצוה זו דשמחה בנטילת לולב גם ביום הראשון. ובנטילה אחת כשהוא במקדש ביום הראשון יצא גם מצוה דנטילת לולב שלא מצד השמחה, וגם מצוה זו השניה. ולכן אף שליכא חיוב לבא בשביל זה למקדש כשכבר יצא ידי חובת הראיה, רצה כל אחד מאנשי ירושלים לקיים גם מצוה זו, ולכן הביאו לולביהן מערב שבת להר הבית (אגרות משה יורה דעה חלק ד סי' סג).

לחלופין ניתן להבין שמדובר בחיוב אחד בעל שני שלבים: חיוב רחב היקף בשלב הראשון, המצטמצם בשלב השני. כך משתמע למשל מלשונו של בעל המאור (כא. באלפס): "דכתיב 'ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים', וכאילו אמר: עד תשלום שבעת ימים, כי הראשון מצותו מן התורה בכל מקום". ובהבנה זו גופה יש מקום לשתי הבנות שונות:

א. גם החיוב במקדש הוא חיוב לקיחה, דהיינו: החיוב שבגבולין ממשיך במקדש כל ז'.

ב. חיוב השמחה באמצעות לולב מתרחב ביום הראשון גם לגבולין.

מדברי הרמב"ם משתמע שמדובר בחיוב אחד. וכה דבריו בספר המצוות (עשה קסט):

שצונו ליטול לולב ולשמוח בו לפני ה' שבעת ימים, והוא אמרו ית' 'ולקחתם לכם ביום הראשון' וכו'... שאין חובת מצוה זו שבעת ימים אלא במקדש, אולם בשאר הארצות יום ראשון לבד הוא שחייבין בה מן התורה.

משמע שההגדרה הבסיסית היא שמחה לפני ה' שבעה ימים, ובגבולין מצטמצם חיוב זה ליום הראשון. בשורש י"א לספר המצוות כתב הרמב"ם: "שצונו שנשמח לפני ה' היום הראשון מסוכות, ומבואר שהשמחה ההיא תהיה בלקיחת כך וכך". כאן ההתייחסות היא משום מה ליום הראשון דווקא, אך מבואר שגם בו החיוב הוא מדין שמחה - המתבצעת על ידי לקיחה.

אמנם בכותרות להלכות שופר וסוכה ולולב כותב הרמב"ם "ליטול לולב במקדש כל שבעת ימי החג" - "ליטול" ולא 'לשמוח'; אך לאור הציטוטים הקודמים נראה שכוונתו לדרך המעשית לקיום המצווה, דהיינו, על ידי לקיחה. על כל פנים, גם כאן מבואר שהמצווה הבסיסית היא כל ז' במקדש, וביום הראשון היא תקפה גם בגבולין.

ביטוי להבנה זו ברמב"ם יש בדבריו הידועים בפירוש המשנה הנ"ל:

'מדינה' היא שאר ארץ ישראל חוץ מירושלם, וכבר ביארנו זה במסכת מעשר שני.

רבים תמהו על חידוש זה של הרמב"ם, שהחיוב מדאורייתא כל ז' הוא בירושלים כולה. ואולם, אם מדובר בגדר של שמחה לפני ה', נראה שיש מקום להשוות זאת למעשר שני ולומר שלעניין זה אכן כל ירושלים בכלל.

אגב, על פי שיטה זו של הרמב"ם ניתן להציע פירוש שונה למנהגם של אנשי ירושלים: שאין זו הרחבה כללית של מצוות לולב, כהבנת הטור, אלא חלק מהמצווה המיוחדת שבמקדש, דהיינו בירושלים. וכך אכן מדויק מלשון הרמב"ם פ"ז הכ"ד, שלא ראה זאת כמנהג אנשי ירושלים, אלא כ"מנהג בירושלים": "כך היה המנהג בירושלם: יוצא אדם מביתו שחרית ולולבו בידו, ונכנס לבית הכנסת והוא בידו, מתפלל והוא בידו, ויוצא לבקר חולים ולנחם אבלים והוא בידו, וכשיכנס למדרש משלחו לביתו ביד בנו או ביד עבדו".

בירור מעמיק של היחס בין המצווה בגבולין ביום הראשון ובמקדש כל ז' צריך להתייחס לשאלה אילו מבין הפסולים השונים הנוהגים ביום הראשון נוהגים כל שבעה, עניין שנענה בו באחד השיעורים הקרובים. על היבטים אחרים של שאלה זו עמד רי"פ פערלא בפירושו לספר המצוות לרס"ג (עשה נב, ובמילואים סי' ה'); ועיין עוד במאמרו של הרב משה ליכטנשטיין בעלון שבות 83.

נסיים ביחס בין נושא זה לנושא הראשון שעסקנו בו: האם מצוות לולב היא חיוב נקודתי החל בחג הסוכות, או שמא היא גורם המעצב את אופיו הבסיסי של החג. מסתבר מאוד שגם אם מצוות "ולקחתם" היא חיוב נקודתי, כטענתו של הרב ליכטנשטיין (שאותה ביסס, בין היתר, על כך שבניגוד למצוות סוכה, אין מצוות לולב נוהגת אלא ביום הראשון), מכל מקום מצוות השמחה בלולב כל ז' - בהנחה שהיא נפרדת ממצוות "ולקחתם" - היא ביטוי להיות הלולב חלק מעיצוב אופיו של החג. בחג הסוכות קיימת מצוות שמחה ייחודית, כפי שכותב הרמב"ם:

אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה, שנאמר 'ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים' (פ"ח הי"ב).

הרמב"ם ממשיך ומתאר את השמחה בחליל בירושלים, אך מלבד זאת נאמרו במסגרת חובת "ושמחתם" גם חובות ספציפיות: כפי שראינו, לדעה אחת בירושלמי מדובר בחובת שלמים מיוחדת; ולדעה שנתקבלה - מדובר בחובת לולב, המשמש כאן שוב לחיוב שכלל אינו חלק ממצוות לולב הנקודתית, ושאכן שייך כל ז', בדומה לסוכה. ואין לתמוה על שמצינו גם דין נקודתי השייך רק ביום הראשון, שהרי כן הדברים גם בסוכה ובמצה בלילה הראשון.

* * *

השיעור הבא יעסוק בפסול יבש ובדין "הדר" בד' מינים:

1. כט: "לולב הגזול" עד ל. "דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה".

2. לא. "תנא יבש פסול... באתרוג דברי הכל הדר בעינן". לא: "ת"ש אתרוג הישן... תיובתא דרבא תיובתא", "ואלא לרבי יהודה הא... משנה לשנה".

3. רמב"ן ויקרא כ"ג, מ. האם הדר היא תכונה של האתרוג? האם ניתן להקיש מאתרוג לשאר המינים?

4. כט: תוספות ד"ה לולב. מאירי כט: (מצורף):

"ואחר שביארנו דין הגזול עלינו לבאר דין היבש, והוא שהיבש פסול, ואף הוא פיסולו לכל הימים לשיטתנו. וכן מוכח להדיא מה שאמרו בגמרא: 'קא פסיק ותני לא שנא יום טוב ראשון ולא שנא יום טוב שני בשלמא יבש בעינן הדר וליכא אלא גזול אמאי דהא כי כתיב 'לכם' בראשון כתיב', ותירץ: 'משום מצוה הבאה בעבירה ומדברי סופרים', אלמא שהיבש פסול לכל הימים, אם במקדש מן התורה אם בגבולין ובראשון מן התורה ובשאר הימים מדברי סופרים, ומטעם שאינו הדר.

ופירשו גדולי הרבנים בהדר זה שאינה מצוה מהודרת, ואנן מצוה מהודרת בעינן מדכתיב 'זה א-לי ואנוהו'. ובתוספות מוחים בפירוש זה, דאי משום הא, בדיעבד מיהא לא ליפסיל, שהרי אמרו למטה: 'מצוה לאגדו ואם לא אגדו כשר' ונאמר שם: 'מאי מצוה - מצות 'זה אלי ואנוהו' ', עד שפירשו בו דמ'הדר' דקרא קאמר, ואף על גב דהדר דקרא אראשון נמי כתיב, כתבו גדולי המפרשים שהמקשה סבור שהמקרא נדרש לפניו, ו'ביום הראשון' א'לכם' קאי, ושבעה ימים נמי אדלקמיה קאי עד 'ביום הראשון', ונמצא הדר מוסב על שבעת הימים.

ולי נראה ד'לכם' אין לך צד להטילו אלא לראשון, שהרי 'ביום הראשון' מפסיק בינו לשאר הדברים, אבל 'פרי עץ הדר' וכל השאר אפשר להטילם או אראשון או אשבעת ימים, ומטילין אותו על החמור ופוסלין את היבש לכל הימים. ומכל מקום קשה בעיני לפרשה על הדר האמור בתורה, שהרי הדר האמור בתורה על אתרוג הוא נאמר, ואף שמו מעיד עליו, רוצה לומר: אתרוג שהוא לשון חמדה מלשון דמרגג למיחזי, שפיר ארג נכסין, לא תירוג.

ומתוך כך אני חוזר לפרש כפירוש גדולי הרבנים ומשום 'זה אלי ואנוהו', ואף על גב דבלא אגדו כשר בדיעבד, לא כל המדות שוות בפסול שאינו הדר. שהיבש כלה כל ליחלוחו וניטלה הדראתו כאדם שניטל חיותו, וכמו שפסלוהו בתלמוד המערב על שם 'לא המתים יהללו י-ה'. אבל לא אגדו, לא ניטל הדרו לגמרי, ובדיעבד כשר. ואף על פי שבסוגיא זו אמרו: 'לולב היבש רבנן פוסלין ור' יהודה מכשיר', והעמדנו מחלוקתם דרבנן מקשו לולב לאתרוג ור' יהודה לא מקיש, אלמא דמהדר דקרא קאמר ומהיקשא דלולב ואתרוג, מכל מקום אותה סוגיא כבר בטל כחה, שהרי נשארה בתיובתא, דר' יהודה אף באתרוג יבש מכשיר, ודריש בהדר דקרא: 'הדר באילנו משנה לשנה'. ומדלר' יהודה לא קמה, אף לרבנן לא קמה, ולא דרשינן בה היקשא כלל".



[1] ראב"ע (ויקרא כ"ג, מ) כותב על מצוות ד' מינים: "והצדוקים אמרו כי מאלה תעשו סוכות, והביאו ראיה מספר עזרא. ואלה עיורי לב. הלא יראו כי אין בספר עזרא ערבי נחל ולא פרי עץ כלל, רק עלי חמשה מינים. ואין זכר לעלי הדס, ועלי עץ עבות טענה על קדמונינו".

[2] בביאורו לספר המצוות לרס"ג (עשה נב-נג) דייק רי"פ פערלא מדברי בעל אזהרות "אתה הנחלת" שיש למנותן כשתי מצוות שונות, אך ציין שזו דעה חריגה.