SITE NO LONGER SUPPORTED

THIS SITE IS NO LONGER SUPPORTED            בית מדרש הוירטואלי עבר דירה
PLEASE FIND US AT OUR NEW TORAT HAR ETZION WEBSITE                                  
     English shiurim @ https://etzion.org.il/en          לשיעורים בעברית @ 
https://etzion.org.il/he

ל: - אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש

  • הרב נעם מלכי

אין עומדין להתפלל אלא מכובד ראש / אביעד ברטוב ונעם מלכי

פתיחה

לאחר חופשה ארוכה, נחדש השבוע את לימודנו בפרק חמישי במסכת ברכות - פרק 'אין עומדין'. מאחר שרובו של הפרק עוסק בדברי אגדה ודרוש, אופי לימודנו ישתנה במעט ויהיה יותר בעל אופי דרשני. אולם, אעפ"כ, לא נזניח את הצד ההלכתי למדני ונעסוק גם בו[1]. השבוע נעסוק בגדרי כוונה בתפילה, נושא רגיש וכאוב, שכן לרבים מאתנו התפילות במשך היום הינן שגרתיות ואפרוריות.

"תפילה ללא כוונה כגוף ללא נשמה" - האמנם?

אומר הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ד הל' א):

"חמישה דברים מעכבין את התפילה, אף על פי שהגיע זמנה: טהרת ידיים, וכיסוי הערוה, וטהרת מקום התפילה, ודברים החופזים אותו וכוונת הלב".

הרמב"ם מבין שאחד מחמשת הדברים המעכבים את התפילה זאת הכוונה. בהמשך הלכות תפילה (פ"ה הל' ב) מוסיף הרמב"ם:

"עמידה כיצד? אין מתפללין אלא מעומד. היה יושב בספינה או בעגלה - אם יכול לעמוד - יעמוד, ואם לאו - יישב במקומו ויתפלל. חולה מתפלל, אפילו שוכב על צידו, והוא שיכול לכוון את דעתו. וכן הצמא והרעב, הרי הן בכלל חולים, אם יש בו יכולת לכוון את דעתו - יתפלל; ואם לאו - אל יתפלל עד שיאכל וישתה. היה רוכב על הבהמה, אף על פי שיש לו מי שיאחז את בהמתו, לא ירד, אלא יישב במקומו ומתפלל, כדי שתהא דעתו מיושבת עליו".

משתי ההלכות שהבאנו עולה כי לדעת הרמב"ם, לא ניתן לצאת ידי חובה בתפילה ללא כוונה. הטור (אורח-חיים סי' צ"ח) מביא את דעת המהר"ם מרוטנבורג החולק :

"וכתב הר"ם מרוטנבורג: אין אנו נזהרין עתה בכל זה שאין אנו מכוונין כל כך בתפלה".

לדעת המהר"ם מאחר שבימנו ירדה תשישות לעולם, ניתן להקל וגם תפילה ללא כוונה מועילה. אולם, שיטת המהר"ם אינה מובנת - היכן מצינו מצווה המשתנה לפי מצב הדורות? נראה כי צריך לומר שגם בדורות ראשונים ניתן היה לצאת ידי חובה בתפילה ללא כוונה, אלא מאחר שהדור היה ראוי, הקפידו לחזור ולהתפלל בשנית. אולם בדורנו שירדה תשישות לעולם לא מקפדים על הדבר.

הסבר מדוע יוצאים ידי חובה גם בתפילה ללא כוונה ניתן למצוא בספר נפש החיים (פרק ה', חלק הפרקים לאחר שער ג'):

"ולא זו בלבד שבמצוות מעשיות העיקר בהם הוא החלק המעשי, אלא גם במצות התפלה שנקראת עבודה שבלב... עם כל זה, העיקר, שצריך האדם לחתוך בשפתיו דווקא כל תיבה ממטבע התפילה, כמו שאמרו חז"ל בריש פרק עומדין, מקראי דחנה דכתיב בה 'רק שפתיה נעות וכו'' מכאן למתפלל צריך שיחתוך בשפתיו... וברור הוא, דלאו לענין לכתחלה ולמצווה בעלמא הוא דאגמרוהו, אלא גם לעכובא דיעבד, שאם הרהר תבות התפילה בלב לבד - לא יצא ידי חובת תפילה כלל...".

ר' חיים מוואלז'ין תופס את התפילה בצורה שונה מהרגיל. רוב העולם מבין שעיקר התפילה היא הכוונה, ובהעדרה אין טעם למילים. ע"פ הבנת ר' חיים כוונה היא רק נדבך נוסף, אולם אין תחליף למילים עצמם. להבנה זו יש יסודות עמוקים בתורת הסוד שתופסת את האמירה לכשעצמה כמורידה שפע, וכך כותב ר' חיים במקום אחר (שער ג' פרק יג):

"והוא בלתי אפשר כי אם לא על ידי הנבואה העליונה, ורוח קדשו יתברך, אשר הופיע עליהם הופעה עצומה בעת התיקון נוסח מטבע התפילה והברכות, שם הוא יתברך שמו בפיהם אלו התיבות ספורות, וגנוזות בתוכם כל התיקונים. מי הוא אשר עמד בסוד ה' על עמק כוונתו יתברך שמו, איזה דרך ישכן אורה של כל תיבה פרטית מהם".

כלומר, כאשר חז"ל קבעו את נוסח התפילה הם קיבלו הארה אלוקית, לבחור את התיבות שבהם נמצאים כל התיקונים להורדת השפע האלוקי. מדובר במלים מיוחדות שיש בהן כוח בפני עצמן.

גישה מעניינת נוספת בנושא כוונה בתפילה מצינו בדברי הירושלמי (ברכות פרק ב' סוף הלכה ד):

"א"ר חייא: רובא אנא מן יומי לא כוונית, אלא חד זמן בעי מכוונה והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדמי ארקבסה אי ריש גלותא. שמואל אמר: אנא מנית אפרוחיא. רבי בון בר חייא אמר: אנא מנית דימוסיא. א"ר מתניה: אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה".

הירושלמי מביא לנו את דברי ר' חייא המספר לנו עד כמה קשה היה לו לכוון את ליבו לתפילה. כך עולה גם מדברי שמואל ורבי בון שהיו "סופרים כבשים" בעת התפילה. התוספות בשבת (קיח: ד"ה עיון) הסיקו מכאן שלשיטת הירושלמי אין צורך להתכוון בתפילה. בעל ספר החרדים בפרושו על הירושלמי על אתר (ד"ה לא כוונית) דוחה גישה זו מכל וכל:

"כלומר את התפילה מראש ועד סוף בלי שום הרהור. וחלילה שהקדושים הללו שלא היו מכוונין. אלא אי עובר על צד אונס, הרהור עובר וחוזר ומכווין".

ע"פ החרדים כוונת ר' חייא היתה לומר שהוא מעולם לא הצליח לשמור על הכוונה לאורך כל התפילה, אולם בודאי שהוא כיוון את דעתו בתחילתה.

אם נסכם את דברינו עד כה, ראינו שלוש שיטות מהו מעמד הכוונה בתפילה:

1. עיקר התפילה הינה אמירת המילים, והכוונה היא רק נדבך נוסף וחשוב - כך עולה מדברי הירושלמי ע"פ התוס' ונפש החיים.

2. לא יוצאים ידי חובה בתפילה ללא כוונה - כך משמע מדברי הרמב"ם.

3. צריך כוונה, אולם מספיק אם מתכוונים רק בתחילת התפילה - ירושלמי ע"פ החרדים.

סתמן לשמן

בספר 'שבולי הלקט' (עניין תפילה סימן י"ז) מובאת דעת הרב יעקב מגוירציבורק העושה השוואה מעניינת בין הלכות תפילה להלכות קורבן:

"ושמעתי מפי הר"ר יעקב מגוירציבורק נר"ו שיש להביא ראיה מראש מסכת זבחים. שאע"פ שכמה פעמים אדם מתפלל ואינו מתכוון יש לומר שיצא ידי חובתו למ"ד תפילות כנגד תמידים תקנום. דאמרינן בתחילת זבחים: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. ומוכיח שם דאם נזבחו בסתמא כשרים ועלו לבעלים לשם חובה. הכא נמי בתפילה יש לומר דאינו מתכוון הוי ליה כסתמא ויצא ידי חובתו. מיהו המתפלל בכוונה טפי עדיף, והיא מצווה מן המובחר ומובטח לו שאין תפילתו חוזרת ריקם כדכתיב: 'תכין ליבם תקשיב אזנך'".

ע"פ שיטת הרב יעקב, למ"ד תפילות כנגד תמידים תקנום אדם יוצא ידי חובתו בתפילה ללא כוונה. הרעיון המסתתר מאחורי הדבר מבוסס על המשנה בתחילת זבחים הקובעת שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמה עולין ע"ג המזבח מאחר שסתמן לשמן. במילים אחרות, כל מי שמקריב קורבן ללא כוונה, באופן סתמי - הקרבתו מועילה כי הוא עשה זאת לשם קרבן ולא לשם דבר אחר. מה שיכול לפגוע בהקרבה הוא רק אם המקריב במחשבתו דוחה את הקורבן בצורה חיובית. לדוגמה, כהן שבא להדגים לילדי הגן כיצד מקריבים קורבנות בבית המקדש והוא עושה את הדברים רק לצורך הצגה. כך גם בתפילה כל עוד אין כוונה שלילית התפילה עובדת, כלומר כל עוד האדם רוצה להתפלל אלא שהוא לא מצליח להתכוון התפילה מועילה גם ללא כוונה.

תודעה ולא כוונה

הגר"ח מבריסק בחידושיו לרמב"ם (הלכות תפילה פ"ג הל' א) מצביע על שני סוגי כוונה בתפילה:

"וזהו שפסק הרמב"ם דהא דבעינן שידע שהוא עומד בתפלה מעקב בכל התפלה כולה. והיינו מתרי טעמי: חדא, משום דבלאו הכי הווי מתעסק; ועוד, משום דין מצוות צריכות כוונה, דתרווייהו מעכבי בכל התפלה כמו בכל המצוות, ורק בכוונת פירוש הדברים דהוא מדין מסוים רק בתפילה הוא דקי"ל דלא מעכבא רק ברכה ראשונה דאבות...".

הכוונה המעכבת את התפילה לפי ר' חיים היא התודעה כי בעת התפילה האדם עומד לפני קונו, כוונת המילים עצמן אינה מעכבת.

לעיל הבאנו את דברי רבי יעקב מגויציברוק, שסבר שתפילה ללא כוונה מועילה כשם שקורבן ללא כוונה מועיל. לעניות דעתי, עמדתו של רבי יעקב אינה שונה מזו של ר' חיים. ר' חיים אומר כי אדם המתפלל ללא תודעה לפני מי הוא עומד הינו כמתעסק, ולעיל הסברנו שגם בקורבנות כוונה שלילית פוגעת במעשה הקרבה. מתעסק וכוונה שלילית הינם שני מושגים דומים - בשני המקרים האדם שעושה את הפעולה מחשיב אותה לצורך אחר ובכך מונע ממנה להפוך למצווה.

יתכן כי גם דברים אלו נכונים גם לשיטת הירושלמי. יתכן שר' חייא שאמר שמעולם הוא לא הצליח לכוון בתפילתו, לא חולק על העובדה שאם בעת התפילה אין לאדם תודעה בסיסית שהוא עומד לפני קונו אין בתפילתו כלום.

אם נדייק בדברי הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ד הל' טז) נגלה שהדברים אינם רחוקים גם מעמדתו:

"כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו, ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים. ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו, לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה, ושעה אחת לאחר תפלה, ומאריכין בתפלה שעה".

הרמב"ם לא כותב שכוונה בתפילה משמעה יחוד ייחודים והעלאת ניצוצות, כי אם התחושה הבסיסית של עמידה לפני ה' - בדיוק כדברי ר' חיים.

לסיכום

בתחילת דברינו הצגנו את המחלוקות בין הרמב"ם לירושלמי כמחלוקות קיצונית ביותר. הבנו שהרמב"ם סובר שהכוונה מעכבת, ואילו הירושלמי סובר שהאמירה היא שמעכבת. בסופו של השיעור הראנו שבעצם לכל השיטות דרושה כוונה בסיסית, שהיא בעצם יותר מכוונה - תודעה. אדם שעומד ומתפלל צריך להבין שהוא כעת עומד לפני קונו. אותה תודעה של 'שויתי ה' לנגדי תמיד' היא שעושה את התפילה. יוצא שמשנתנו הראשונה העוסקת לכאורה בדין צדדי של הלכות תפילה הינה מרכזית ביותר, וניתן אף לומר שהיא בעצם לב ליבה של תפילה.

לסיום

לסיום ברצוני להביא לפניכם פסקה חשובה המופיעה בשמונה קבצים של הרב קוק (קובץ א, רפ"ב). בפסקה זו מצביע הרב קוק על שני סוגים של תפילה[2] :

"שתי שיטות הן לערכה של התפילה: השיטה המיסטית והשיטה הרציונלית. הראשונה מבארת את קשר העולם עם האדם ועם תנועותיו כולן, ומראה בעליל, שהבעת הרצון הנפשי של האדם בהתדבקו באלהים, הרי היא פועלת ויוצרת מתוך המעמד הרוחני עלילות רבות-ערך בההויה בכללה, וממילא באה הפעולה לטובה בהנוגע לחלקו של האדם ומבוקשיו. השיטה הרציונלית אינה מכרת את הסתרים הנפלאים הללו, והיא מכנסת את התפילה כולה לתוך המערכה המוסרית, הפסיכית, הפיוטית. האדם יתרומם ע"י ציורי תפילתו, נפשו תזדכך, מדותיו יתעלו. התוכן המוסרי הוא בודאי אחוז עם הגורל של האדם, בההטבה המוסרית יוטב הגורל, ההויה כולה שואפת לקדמה לטוב, הרשעה היא נפלטת מהמציאות, ובזה הננו מכירים את סיבת הפגעים כולם מהרשעה".

מאחר והפסקה קשה ומורכבת אציין את הנקודה המרכזית שעולה מן הפסקה ולה יש גם קשר לשעורנו.

הרב קוק מדבר על שני סוגי תפילות. הראשונה היא התפילה המיסטית, תפילה הקרובה מאוד לתפיסה הפופולרית של התפילה ככלי לבקשת ברכה ושפע. גישה זו מבינה שע"י התפילה האדם מתחבר לקב"ה שהוא מקור השפע ובכך מגיעה ברכה לעולם. מהצד השני מצביע הרב קוק על התפילה הרציונלית. ע"פ הגישה הזו התפילה היא כלי שניתן לאדם להסתכל על עצמו ולהביט לתוך הנפש פנימה. ע"י אותה הבטה פנימה האדם מתקן את עצמו, וממילא ע"י אותו תיקון יורדת ברכה לעולם. ע"פ גישה זו תפילה היא לא רק בקשה אלא תיקון. לעיל ראינו כי לכל השיטות יש צורך בתודעה בסיסית של עמידה לפני השכינה. את התודעה ניתן ליצור בשתי דרכים: דרך אחת ע"י עמידה מתוך כובד ראש ואמירת הבקשות (הברכות). דרך שנייה היא לעבור תהליך ארוך של תיקון עצמי, וממילא להביא ע"י כך ברכה ושפע לעולם.

בהזדמנות זו נאחל לנו ולכם זמן טוב וחורף טוב.



[1] אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים למי ששונה פרקו מאה ואחת פעמים - ובשיעור השבוע נחזור על נושאים שכבר עסקנו בהם בשעורים קודמים (בשיעור בשם 'כוונה במצוות'). אולם, מאחר ואין בית מדרש ללא חידוש נוסיף עוד צדדים שלא עלו בשעורים הקודמים.

[2] להרחבה ניתן לעיין בארכיון 'דף קשר' גליון מספר 921 במאמר 'התפילה האפורה - אביעד ברטוב'.