SITE NO LONGER SUPPORTED

THIS SITE IS NO LONGER SUPPORTED            בית מדרש הוירטואלי עבר דירה
PLEASE FIND US AT OUR NEW TORAT HAR ETZION WEBSITE                                  
     English shiurim @ https://etzion.org.il/en          לשיעורים בעברית @ 
https://etzion.org.il/he

מב: - שיעור קביעות סעודה

  • הרב נעם מלכי

שיעור קביעת סעודה[1] / אביעד ברטוב ונעם מלכי

הקדמה

על מיני מאפה שאינם לחם, אנו נוהגים לברך ברכת מזונות, ולאחר האכילה ברכה אחת מעין שלוש. ואולם, כאשר אנו מרבים באכילת אותם מאפים בכמות חשובה, שוב כבר לא מדובר באכילת עראי רגילה, ועל אותם מאפים אנו מברכים 'המוציא' וברכת המזון.

בשיעור זה, לא נתייחס להגדרת 'פת הבאה בכיסנין'
(-השם ההלכתי למיני מאפה שברכתם מזונות), כי אם לצד השני של המטבע - הגדרת שעור קביעת סעודה. בעזרת ה', אנו נייחד את אחד מן השעורים הבאים, להגדרת פת הבאה בכיסנין.

מה עושה הקביעות

אומרת הגמרא:

"רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא - ולא בריך. אמר ליה רב נחמן: עדי כפנא! אלא: כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך. רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה בי רב יהודה בר חביבא, אייתו לקמייהו פת הבאה בכסנין. כי אתא, שמעינהו דקא מברכי 'המוציא' - אמר להו: מאי ציצי דקא שמענא? דילמא 'המוציא לחם מן הארץ' קא מברכיתו? - אמרי ליה: אין! דתניא רבי מונא אמר משום רבי יהודה: פת הבאה בכסנין מברכין עליה 'המוציא', ואמר שמואל: הלכה כרבי מונא. אמר להו: אין הלכה כרבי מונא אתמר. אמרי ליה: והא מר בשם הוא דאמר משמיה דשמואל, לחמניות - מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא! - שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו - לא" (ברכות מב.).

כלומר, רב הונא אכל כמות גדולה של כעכים[2] ולא ברך עליהם ברכת המזון. רב נחמן שהיה בקרבתו הסתקרן לדעת מדוע רב הונא לא ברך ברכת המזון על אותם כעכים, ושאל אותו 'עדי כפנא?!'. בפרוש שאלה זו של רב נחמן נחלקו הראשונים, רש"י על אתר מביא את פירושו של רב האי גאון:

"עדי - אלו. כלומר: אלו לרעבון נאכלו, ואכילה מרובה כזו לא נפטרת מברכה. אלא, כל שאחרים קובעין אכילתן בכך - טעון ברכת המזון, כך פירש רב האי" (שם ד"ה עדי).

על-פי רב האי גאון, רב נחמן תמה על רב הונא כיצד הוא אינו מברך 'ברכת המזון', על מיני מזונות כאלו שמסלקים את הרעבון.

פירוש אחר לדברי רב נחמן, מובא בדברי תוספות רבנו יונה על אתר:

"עדיין מר כפין הוא?!" (שם).

כלומר, רב נחמן שאל את רב הונא האם הוא לא שבע מכמות כה גדולה של מיני מאפים, ולכן הוא אינו מברך עליהם 'ברכת המזון'. במילים אחרות, המחלוקת בין רב הונא לרב נחמן היא האם השביעה שיוצרת הקביעות היא הגורמת לברכת המזון, או שמא הקביעות מראה שמטרת האכילה היתה לצורך שביעה ולא לקינוח סתם ורק במקום קביעות יש לברך 'ברכת המזון'.

כיצד נמדדת הקביעות

לאור הסיפור לעיל, פותחת הגמרא בדיון כיצד יש לשער את הקביעות. השאלה שעולה בגמרא ובראשונים היא האם המדד הוא אובייקטיבי (על-פי רוב העולם), או שמא סובייקטיבי (רב הונא הוא שקובע). ברא"ש על אתר מובאת מחלוקת בינו לבין הראב"ד ורבנו משה בנידון:

"וכתב רבינו משה ז"ל דאם אחרים אינם קובעין, אפילו כשהוא קובע - אינו מברך, דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם. והראב"ד ז"ל כתב: ואם היה קובע עליו אפילו משהו - מברך עליו בתחלה המוציא ולבסוף שלש ברכות. ונראין דברי רבינו משה ז"ל. ואם מתחלה היה דעתו לאכול מעט ובירך בורא מיני מזונות, ואח"כ אכל כשיעור שאחרים קובעין עליו - מברך ג' ברכות אף-על-פי שלא בירך המוציא תחלה. ומסקנא היכא דאכל ליה בתורת כיסנין - בתחילה הוא מברך בורא מיני מזונות, ולבסוף מעין שלש. והיכא דאכלינהו בתורת קביעות - מברך עליהם המוציא ושלש ברכות, דאמר רב יהודה משמיה דשמואל: לחמניות - מערבין בהן, ומברכין עליהם המוציא, ואוקמינן בדקבע סעודתו עלוייהו" (סימן ל').

כלומר, רבנו משה והראב"ד נחלקו במחלוקת שהבאנו לעיל בשם רש"י ורבנו יונה. לדעת רבנו משה, מאחר שהשיעור לקביעות סעודה הינו אובייקטיבי ונקבע על-פי רוב העולם, כאשר היחיד אוכל כמות קטנה מהכמות המהווה קביעות - לא נתחשב בדעתו שכן 'בטלה דעתו אצל העולם'. גם אם הוא קבע סעודה על כמות כזו - לא נתחשב בדעתו. על-פי הבנה זו, הקביעות מחילה על פת הבאה בכיסינין שם של פת, וכתוצאה מכך מתחייב האדם בברכת המזון כאשר הוא אוכל ממנה בשיעור קביעות.

לעומת זאת, לשיטת הראב"ד, השיעור הוא סובייקטיבי, ואם אדם שׂבע מכמות קטנה - הוא יתחייב בברכת המזון גם על אותה כמות.

הכל תלוי בסוג הפת

שיטה שלישית ומעניינת ביותר בשאלה כיצד נמדדת הקביעות, מביא הראבי"ה:

"ומסתמא מהני הרגילות של רוב בני אדם. וגם לגבי רב הונא דאכל תליסר ריפתי, צריך לפרש שבסתם היה ולא פירש אני רוצה לקבוע. אבל הך דמייתי בסמוך לה פת הבאה בכיסנין ולחמניות, דמשני דקבע סעודתיה עלייהו, יש לפרש שפיר דאמר קבענא, ומהני מפני שלא שינה. שרוב בני אדם מראים בדיבורם קביעותם בענינים הללו. אפילו אם אינו אוכל הרבה כתליסר ריפתי דאכל רב הונא, דקתני הואיל ואחרים קובעים עליהם סעודה - אפילו בסתמא מהני למהוי קביעות, ואם שינה - בטלה דעתו. ואם אינו ראוי לקביעות לשום אדם, ובדיבורו משנהו לקביעות - בטלה דעתו אצל כל אדם, כההוא דלעיל גבי יין, דגרסינן התם אי אמר קבענא מאי ומשני דאי אתי אליהו ויאמר דהוי קביעותא מברכים אחריו ג' ברכות, שזהו ברור שבטלה דעתו אצל כל אדם. ועל דרך זה הולכים כולם" (מסכת ברכות סי' קי"ז).

בדברי הראבי"ה עולים שני חידושים מרכזים:

א. לדעתו, הויכוח בגמרא איננו על כמות אלא על איכות. כלומר, השאלה היא איזו פת נחשבת כפת הראויה לקביעות, ועל-פי איזה מדד נקבע מהי אותה פת אובייקטיבי או סובייקטיבי.

ב. הראבי"ה מבין שכוונת האדם היא שמכריעה אם יש כאן קביעות. במידה והאדם מגלה בדעתו שזו הכמות המשביעה אותו - הרי זוהי קביעות.

לסיכום, הראבי"ה משלב בין שתי הגישות: הוא מבין שקביעות נותנת שם פת ל'פת הבאה בכסינין', אולם מאידך הוא מבין שבהעדר שביעה - אין חיוב ברכה[3].

פסק ה'שולחן ערוך'

להלכה נפסק בשולחן-ערוך:

"פת הבאה בכיסנין, מברך עליו 'בורא מיני מזונות', ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש. ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו: 'המוציא' וברכת המזון. ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט, וברך: 'בורא מיני מזונות', ואחר-כך אכל שיעור שאחרים קובעים עליו, יברך עליו ברכת המזון, אע"פ שלא ברך המוציא תחלה. ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, אף-על-פי שהוא קובע עליו, אינו מברך אלא 'בורא מיני מזונות' וברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם" (אורח-חיים סי' קס"ח סעיף ו).

אם-כן, השו"ע פוסק כדעת הרא"ש, ששיעור קביעת סעודה הינו אובייקטיבי, ודעתו של האדם אינה חשובה.

אם-כך, נפסק להלכה, חובה עלינו לברר מהו שיעור זה. בעניין זה מצינו מחלוקת בדברי האחרונים, והמשנה-ברורה מסכם את השיטות השונות:

"והנה לענין עירובי תחומין בסימן שס"ה איתא דשיעור סעודה הוא ג' או ד' ביצים, וכתבו כמה אחרונים דהוא הדין כאן חשיב בזה שיעור קביעת סעודה. אבל כמה אחרונים והגר"א מכללם חולקים, וסבירא להו דאין לברך המוציא וברכת המזון אלא כשיעור סעודה קבוע שהוא של ערב ובקר, וכמו שכתב ב'בית-יוסף' בשם 'שיבולי לקט' וכן מצאתי ב'אשכול' דמוכח שהוא סובר כן, וכן נוטה יותר לשון השו"ע. ומכל-מקום, לכתחלה טוב לחוש לדעת המחמירים שלא לאכול ד' ביצים, וכל שכן אם הוא דבר שיש להסתפק בו מדינא אם הוא פת הבאה בכיסנין. אף דמבואר בסעיף ז' דהולכין בזה להקל, על-כל-פנים בודאי יש לחוש לדעת המחמירים הנ"ל" (שם ס"ק כג).

כלומר, נחלקו האחרונים מהו שיעור סעודה. יש שהלכו בכיוון האובייקטיבי, ולמדו מתוך הדינים של עירובי תחומין שהשיעור הוא בין שלושה לארבע זיתים. לעומת זאת, אחרונים אחרים הלכו בשיטת הגר"א, והבינו שהשיעור הוא סובייקטיבי והכל תלוי באדם עצמו (כך משמע מהחתם-סופר ומובא בשו"ת 'חוט השני').

שיטה נוספת ומעניינית היא שיטת 'ערוך השולחן' ושו"ע הרב, הסוברים שהשיעור הינו אובייקטיבי מחד, אולם אסטרונומי מאידך. לדעתם, מאחר שבתורה נאמר ששיעורו של המן היה עומר לגולגולת, ובכל מנת מן היו שתי ארוחות, הרי ששיעור ארוחה אחת הינו חצי עומר. בתרגום פשוט, חצי העומר הוא סכום שעולה 800 גרם לגר"ח נאה, ולקילו מאה לחזו"א.

שיטת ה'מגן-אברהם'

לאחר שדנו בשיטות השונות בעניין קביעות סעודה, נדון כעת בשיטתו של ה'מגן-אברהם' שהיא בעצם 'השיטה הבעייתית' בנושא של קביעת סעודה. לדעת ה'מגן-אברהם' לשיעור קביעת סעודה מצטרפים גם מאכלים אחרים הנאכלים ביחד עם מין המאפה:

"לקבוע עליו - נראה לי, דאם הוא קבע סעודתו עליו, אף על פי שאכל עמו בשר ודברים אחרים, ואלו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו - אפילו הכי מברך המוציא וג' ברכות. וכך מצינו הלכה בגמרא 'כל שאחרים קובעין עליו', וכן מצינו קצת בתוספות שכתבו גבי לחמניות 'אם קבע עלייהו כמו בפורים' עכ"ל, ובסמ"ק כתוב 'בליל פורים ובליל ברית מילה', ומסתמא בפורים אין קובעין לבדם, ואם אכלו לבדו בעינן שיאכלו כל כך שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו דאם נשער שיעור שאוכלים עם דבר אחר נתת דבריך לשיעורין ועפ"ח דערובין דאפשר לשער וצ"ע. ואם הוא שבע ממנו, וגם אחרים רגילין לשבוע ממנו כשמלפתין עמו דבר, אפילו אכלו לבדו מברך המוציא כיון ששבע ממנו כנ"ל" (מג"א שם ס"ק י"ג).

ה'מגן-אברהם' מבין שגם אם מין המאפה עצמו אינו בכמות משביעה, מאחר שפועל הוא משביע כאשר הוא נאכל עם תוספות - ניתן לצרף אותו ואת התוספות לשיעור קביעת סעודה. אם נשים לב, ה'מגן-אברהם' רוקד על שתי חתונות: מצד אחד הוא מדבר על כמות אוביקטיבית של מאכל, אולם מצד שני הוא אומר שניתן לצרף גם שאר מאכלים. ואולם, כאשר מצרפים לשיעור הקביעות גם מאכלים אחרים, שוב לא מדובר בשיעור אובייקטיבי אשר נותן שם לחם לפת הבאה בכיסינין, והעיקר הוא לא כמות הפת אלא תוצאת השביעה (ולא משנה אם השביעה באה מן הפת או ממאכלים אחרים).

לפני שנסביר את דבריו של 'מגן-אברהם' נעיר כי לדבריו יש נפקא-מינה עצומה לכל מי שמצרף עוגיה לקפה הבוקר שלו. שכן, אם מצרפים גם את המשקה לשיעור הקביעה, יוצא שגם אם אכל מעט עוגיות יכול להתחייב בברכת המזון.

נראה להסביר את דברי ה'מגן-אברהם' בדרך הבאה: כפי שהצענו לעיל, ניתן להסביר כי קביעות הסעודה מעלה את הפת הבאה בכסינין לשם לחם, ולכן מתחייבים עליה בברכת המזון. ואולם, לשיטתו של ה'מגן-אברהם', כל דבר שמביא לכדי שביעה - ברכתו 'המוציא'[4]. על-פי הבנת ה'מגן-אברהם', מאחר שמנת השביעה של הבוקר היא קפה ועוגה, שניהם יעלו לשיעור קביעה ונחייבו בברכת המזון. ואולם, חשוב להדגיש: דין זה אמור רק אם מין המאפה משמש כפת, כלומר הוא מלפת - מהווה את ה'פיתה' שאיתה מנגבים את התוספות.

פסק ה'אגרות-משה'

חידושו הנ"ל של ה'מגן-אברהם' הועלה לפני ה'אגרות משה' בהקשר קצת שונה, וזאת פסיקתו:

"אבל כאשר במדינה זו מברכת השי"ת, רגילין לאכול הרבה דברים בסעודה וממעטין ממילא באכילת לחם, וה'מגן-אברהם' (ס"ק י"ג) כתב שהקביעות סעודה אם אכל עם בשר ודברים אחרים הוא כשיעור הפת כשאוכלין עם בשר ודברים אחרים, נמצא שבמדינה זו הוא שיעור קטן להרבה אנשים עוד פחות מג' ביצים. ולכן צריך ליזהר בחתונה כשאינו רוצה ליטול ידיו ולאכול פת כדי שלא יצטרך לחכות עד גמר כל הסעודה בשביל זימון שלפעמים נמשכת זמן רב, אבל רוצים לאכול מה שיהיה שם משאר המינים, שלא יאכל המיני קייקס (cakes) דיש עלייהו תוריתא דנהמא, דאם יאכל אף מעט קייק הוא לפעמים כשיעור פת שאוכל בסעודה של'מגן-אברהם' נחשב קביעות סעודה. ואף שבעה"ש (סעיף י"ז) מסיק דצריכין לשער בפת בלבד, לא מסתבר זה, דהרי גם בדורות הקודמים אכלו בהסעודות בשר וכמה מיני ליפתן והיתה שביעתם גם בצרוף כל המינים ולא אכלו מן הלחם לבד כדי שביעה. ולכן במדינה זו שמצד ריבוי המינים אוכלין רק מעט לחם אין לו לאכול מקייקס רק פחות מהפת שרגיל לאכול בסעודה שאוכל בשר ומינים אחרים וכשקשה לו לשער לא יאכל קייק אז" (חלק אורח-חיים ג', סי' לב).

כלומר, ה'אגרות משה' מבין כי עקרונית אין לשער בפת בלבד את שיעור קביעת הסעודה, שכן לא מצאנו סעודה על לחם בלבד ללא תוספת. למעשה מחזיר אותנו ה'אגרות משה' לשיעור הסובייקטיבי, שכן גם הוא מודה שיש מינימום לכמות הפת כדי ששאר המזון יצטרף לכדי שיעור קביעת סעודה. לדעת ה'אגרות משה' רק שביעה כזו שהפת מספיק דומיננטית בה נחשבת לסעודה. לכן בכדי להתחייב בברכת המזון על קפה ועוגה, יש לאכול עוגה בכמות כזאת שאם נקביל אותה לפת בסעודה - היא הייתה נאכלת.

ואולם ישנה נקודה חשובה העולה בדברי ה'אגרות משה': ה'אגרות משה' דיבר דווקא על מאפים כאלה שיש להם תואר לחם. במצבים מסוימים עולה דרגתו של מאפה מסוים כאשר משווים לו מראה לחם או בלשון חז"ל 'תוריתא דנהמא'. אמנם 'תוריתא דנהמא' הינו מושג המובא בגמרא לגבי היחס לפת שמורכבת מפרורי לחם שאין בהם כזית, ועקרונית אין לו קשר לסוגייתנו. אלא, שלאחר עיון מצאנו סמך לסברתם בראשונים. וכך כותב הכלבו:

"אבל אותן ניבל"ש - יש אוסרין משום דאין לומר קימחא עיקר בניבלא"ש, דאין בהן תוריתא דנהמא מאחר שאין להם קבע לאכילתן" (סימן ק').

על-פי הכתוב בכלבו, העדר צורת הלחם פוגעת בקביעות הסעודה של המאפה. לדעת ה'אגרות משה' דבר דומה קורה כאשר קובעים סעודה על עוגה בבוקר ולזו אין תוריתא דנהמא. לענ"ד מקורה של הבנה זו היא במחלוקת הגאונים בהבנת סיפורו של רב הונא שראינו בתחילת השיעור. רש"י ועוד ראשונים מסבירים כי ריפתי היא סוג של פת הבאה בכסינין אך לא מצינים שמדובר בכזאת שיש לה תואר לחם. לעומתם הערוך מסביר שריפתי הינם כעכים, כלומר קרקרים המהווים מיני לחם.

מענייני דיומא

לסיום, נסיים בבדיחה קצרה הקשורה לימים אלו:

אברך צעיר חוזר לביתו באחד מימי ספירת העומר, ושואל את אשתו:

- תגידי, מה יש לארוחת הערב?

עונה לו אשתו:

- אתמול היה שניצל!



[1] 'כל המביא דבר בשם אמרו - מביא גאולה לעולם' - אעיר שרעיונות רבים למאמר זה נלקחו מקונטרס 'ברכת הפת' של הרב שלמה לוי.

[2] בחרנו כאן ללכת בשיטת רש"י, אולם יש מן הגאונים שפירשו בדרך אחרת. לדעתם, 'רפתי' אינה סוג של פת הבאה בכסינין אלא פת ממש. רב הונא סבר כי במצבים מסוימים גם על פת ממש לא מברכים ברכת המזון. רש"י על אתר מביא את הפירוש הזה, אולם דוחה אותו במקום, וזו לשונו: "ורבותינו פירשו: תליסר ריפתי מפת שלנו, ולא בירך אחריו משום דלא שבע, וקרא כתיב: 'ואכלת ושבעת וברכת' (דברים ח'), וכך פירש רב יהודאי בהלכות גדולות. ואינו נראה לי. דלית ליה לרב הונא והם החמירו על עצמן עד כזית ועד כביצה (לעיל כ:), ודלא כרבי מאיר ודלא כרבי יהודה (לקמן מט:)?!".

לענ"ד חשוב לשים לב לכך שגם לסוברים שמדובר בפת הבאה בכסינין לא מדובר בעוגה ממש אלא בסוג של כעכים (ככה מתורגמת במילון 'גסטרוב' המילה 'רפתי', או 'ריפי' כפי שהיא כתובה בכ"י) - קרקרים בלע"ז. נקודה זאת חשובה להמשך הדיון ולפסקת הלכה, שכן לענ"ד לא כל קביעות הופכת להיות סעודה, רק קביעות על מיני פת כזו היא שגומרת ברכה.

[3] חשוב לציין כי בנקודה זו בדיוק טמון יתרונו של הלחם על הפת הבאה בכיסינין. הלחם, מוגדר כמשביע בכל מצב, ולכן די בכזית פת כדי להתחייב בשיעור ברכה ולא צריך מדד מיוחד של שביעה.

[4] דין זה, דומה לדין אחר לו ייחדנו את הדיון לפני מספר שיעורים והוא לגבי 'כל שיש בו מין דגן'. שם ראינו כי כאשר יש בתערובת מין דגן, התערובת מקבלת חשיבות דגן למרות שהוא טפל לעיקרה (אז דנּו בדין שוקולד עם עוגיות).