SITE NO LONGER SUPPORTED

THIS SITE IS NO LONGER SUPPORTED            בית מדרש הוירטואלי עבר דירה
PLEASE FIND US AT OUR NEW TORAT HAR ETZION WEBSITE                                  
     English shiurim @ https://etzion.org.il/en          לשיעורים בעברית @ 
https://etzion.org.il/he

מג. - שואלין ודורשין

  • הרב נעם מלכי

שואלין ודורשין / אביעד ברטוב ונעם מלכי


כמנהגנו בקודש לעסוק בהלכות החג בחג, נקדיש את השעורים בשבועות הקרובים לענייני הפסח. השבוע נעסוק בשתי הלכות בהם אנו נתקלים בפתיחה של תקופת ניסן: הלכה של 'שואלין ודורשין', ודין ברכת האילנות.

על שאילה ודרישה

"משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג". (מגילה לב ע"א)

המצוה הראשונה בה אנו נתקלים בעסקנו בענייני הפסח היא מצות שואלין ודורשין. כחלק מההכנה לחג הקרב ובא, צווה משה לישראל לעשות הכנה רוחנית בנוסף להכנות הגשמיות, וללמוד את הלכות החג[1]. מקור מקביל לבריתא[2] שמביאה הגמרא נמצא בתוספתא במגילה (פ"ב ה"ג):

"שואלין הלכות הפסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג. בבית הועד, שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום, רשב"ג אומר שתי שבתות..."

השמוש במילה 'הלכה' בתוספתא נמצא בשימוש כפול. ברישא - הלכה משמעה קריאת התורה שבכל מועד, בה קוראים את פסוקי החג[3]. בסיפא - משמעה הלימוד שנעשה קודם החג כהכנה אליו. הריטב"א במסכת מגילה דף ד ע"א חושב שיש לחלק בין הלשונות של הבריתא והתוספתא[4]:

"נמצאו ג' לשונות אלו חלוקים בעניניהם, כששואלין ודורשין בהלכות הפסח היינו לדרוש בהלכותיו ממש ברבים. ואידך כששואלין בהלכות הפסח ל' יום היינו שיש רשות לשאול בבית הועד, ולהכי לא גרסינן ביה ודורשין וליתא בנוסחי דוקני..."

הריטב"א מבין שהלשון 'שואלין' משמעה בקשה ולא שאלה, כלומר משלושים יום קודם הפסח התלמידים יכולים לבקש מרבם לעסוק בענייני החג. לעומת זאת הלשון 'דורשין' באה לציין את לימוד הלכות הכללי שנעשה קודם החג כהכנה אליו.

מקור לשיטת הריטב"א ניתן למצוא בדברי הגמרא בבבא מציעא צז ע"א. הגמרא שם עוסקת בשאילה בבעלים (התורה פוטרת את השואל מתשלומים במידה וחפץ ניזק או נגנב, אם בתקופת השאילה יש קשר עסקי נוסף ביניהם) ומנסה לצייר מקרים בהם יש שאילה כזו. אחד מן האפשרויות שמעלה הגמרא היא מקרה של רב ותלמיד:

"אמרו ליה רבנן לרבא: שאיל לן מר! אקפיד, אמר להו: לאפקועי ממונאי קא בעיתו?! אדרבה אתון שאילתון לי, דאילו אנא מצי אישתמוטי לכו ממסכתא למסכתא אתון לא מציתו לאישתמוטי. ולא היא, איהו שאיל להו ביומא דכלה אינהו שאילו ליה בשאר יומי"[5].

גמרא זו מחזקת את ההבנה של הריטב"א כי צריך לחלק בין הלשון 'שואלין' ללשון 'דורשין'. על פי הגמרא הרב שאול לתלמידים ביומי דכלה (ימי לימוד ציבוריים קודם הרגל בהם לומדים בענייני כל חג[6]) מאחר שלתלמידים יש בעת זו רשות לכפות על הרב שנושא הלימוד יהיה מהלכות החג.

אם נסכם, ראינו שהראשונים הבינו שלשון 'שואלין' מצביע על הרשות של התלמיד להסב את הלימוד בישיבה לעניני החג שלושים יום קודם החג. אם כן מהיכן התחדשה לנו החובה לדרוש בציבור את הלכות החג שלושים יום קודם? לריטב"א שהבאנו לעיל היתה גירסא שונה בתוספתא, ולפי גרסתו זו לשון התוספתא:

"בבית הועד דורשין בהלכות החג שלושים יום..."

לר"ן ולרשב"א לא היתה גירסא כזאת, ולשיטתם באמת אין חובה מיוחדת לדרוש קודם החג, אלא שהמעיין בגמרא בראש השנה ז ע"א יגלה כי הגמרא לא חילקה בין הלשונות, והיא דורשת את התוספתא בגירסת השואלין לעניין הלימוד המכין לחג:

"הן העידו שמעברין את השנה כל אדר שהיו אומרים עד פורים, מאי טעמא דמאן דאמר עד פורים? כיון דאמר מר: שואלין בהלכות הפסח קודם... אתי לזלזולי בחמץ, ואידך מידע ידיע דשתא מעברתא בחושבנא תליא מלתא..."

הגמרא בראש השנה דנה ממתי מעברים את השנה (מכפילים את אדר), אחת מהפרמטרים שהגמרא לוקחת בחשבון היא שכבר מפורים מתחילים לדרוש בהלכות הפסח, והעם מכין את עצמו לכך שעוד שלושים יום החג יתחיל. כך שאם העיבור של בית דין לא יתאים לחשבון שהעם נוקט בו, העם יתבלבל ולא ישמע להוראות בית דין. מגמרא זו עולה בברור שיש חובת דרישה של הלכות החג שלושים יום קודם המועד. להלכה נפסק בשו"ע (סימן תכ"ט סעיף א) שקיימת חובת דרישה:

"שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום".

השו"ע פוסק את דין שאילה רק לגבי חג הפסח, יש אחרונים (מג"א וגר"א) שהבינו שכן הוא הדין גם בשאר ימים טובים. אולם יש אחרונים (אליה רבה ופרי מגדים) שרצו לומר שרק בפסח שהלכותיו מרובות יש חובת דרישה כזאת.

ברכת האילנות

יעודו של מדורנו הוא לעסוק במילי דברכות, אלא שלפעמים אנו סוטים לעניינים שונים באורח חיים, וכדי שלא נהרוס את מסגרת השיעורים נעיין בגמרא בברכות, דף מג ע"א:

"האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם".

היוצא לשדה בתקופת ניסן רואה כיצד לאחר החורף מתחילים האילנות לעטות מעטה לבן ולהתחיל שנה חדשה, מברך את ברכת שלא חיסר[7]. הרא"ש והראב"ד (טור סימן ריח סעיף ג) נחלקו האם יש חובה לברך את ברכות הראיה כל שלושים יום מחדש, או שמא רק הראיה הראשונה היא חובה ושאר הראיות הן רשות. הראב"ד סבר שרק הפעם הראשונה היא חובה ואילו הרא"ש סובר שכל שלושים יום החובה מתחדשת. הב"ח בסימן רכ"ו כותב שבברכת האילנות מודים הרא"ש ושאר הראשונים לראב"ד שמברכים רק פעם אחת שכן ברכת האילנות היא לא ברכת הראייה אלא ברכת התופעה, כלומר מברכים על התופעה של התחדשות הטבע בתקופת ניסן.

האם ניתן לברך על פרי ?

המרדכי מחדש שלא רק על לבלוב אלא גם על פרי ממש ניתן לברך. הטור בסימן רכ"ו חולק עליו וסובר שלא ניתן לברך על פרי. הב"ח על אתר מסביר שגם לשיטת הטור אם לא ראה את פריחת עץ עד עתה, יכול הוא לברך על ראית הפרי, שכן מבחינתו זה הוא המפגש הראשון עם תופעת ההתחדשות.

כדי לעמוד על מחלוקת הראשונים נעיין בדברי בעל שו"ת הלכות קטנות[8] בסימן כח:

"ושם מוכח דאין לברך אלא על אילני מאכל. ומאמרו: יוצא בימי ניסן משמע דעל פרחי השקדים שממהרים הרבה קודם ניסן אין לברך, גם אין לברך אלא על ריבוי אילנות, ודייק שם מדברי הרמב"ם (פרק י דברכות, הלכה י"ג) היוצא לשדות ולגנות. עוד דייק שם דמשגדלו הפירות אין מקום לברכה זו".

ההלכות קטנות מבין שמברכים רק על ריבוי האילנות, ולכן לא מברכים על עצי שקדים שחונטים עוד בט"ו שבט. מה הוא ריבוי האילנות[9] עליו מדבר ההלכות קטנות? לעיל הסברנו שברכת האילנות היא ברכת התופעה, והשאלה על איזה תופעה מברכים. האם הברכה באה על ההתחדשות של הטבע בתקופת ניסן, או על התחדשותו של האילן ויכולתו להפיק פירות לעוד שנה. ביטוי להבנה זו ניתן למצוא בנוסחים השונים של הברכה. הנוסח שנמצא בגמרא לפנינו הוא:

"ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם".

לעומת זאת הנוסח המופיע בפסקי הרי"ד (ברכות מג:) הוא:

"ברוך שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתעדן בהן בני אדם".

על פי גירסת הגמרא מברכים על הנאה הראשונה מגוף האילן, ולכן היו פוסקים (משנ"ב) שסברו שברכת האילנות היא דווקא על עצי פרי שכן הנאה חשובה מגוף האילן ניתן למצוא דווקא באילנות פרי. לעומת זאת על פי גירסת הרי"ד הברכה היא על העידון, כלומר לא על הנאה מהגוף עצמו אלא מהתופעה של התחדשות הטבע. עכשיו מובן מדוע המרדכי סובר שמברכים גם על הפרי עצמו שכן לשיטתו נתקנה הברכה על יכולתו של העץ להוציא פרי. בדרך כלל אנו מברכים את הברכה עוד על הפרח עצמו כי הוא מגלם את יכולת הצמיחה והתחדשות של העץ, ואילו הפרי הוא כבר מוצר של אותו כח.

גם הריטב"א במסכת ראש השנה (יא ע"א) מבין שהברכה היא על התחדשות האילן ולא על התחדשות הטבע בהכרח, ולכן לשיטתו ניתן לברך ברכת האילנות לא רק בתקופת ניסן אלא כל השנה!

"ויומי דניסן לאו דווקא, אלא כל מקום לפי מה שהוא דמלבלבי".

כל אתר אתר והאילנות שלו, לכן הסוברים כי הברכה היא על התחדשות האילן יברכו לפי תנאי האקלים באיזורם. לעומת זאת הסוברים שהברכה היא על התחדשות הטבע יברכו דווקא ביומי דניסן (וכך גם פסק בעל הלכות קטנות שהבאנו לעיל).

להלכה, עדיף לברך ביומי דניסן אולם מי שלא הספיק לברך בתקופת ניסן, יכול לברך גם בחודש אייר, וכן פסק הרב עובדיה בילקוט יוסף.

ברכת האילנות בשבת

לפני סיום נביא את מחלוקת הפוסקים הפיקנטית לגבי ברכת האילנות בשבת. וכך כתב בכף החיים:

"ונראה שלפי המקובלים שעל ידי ברכת האילנות בורר ניצוצי קדושה מן הצומח, יש איסור בורר בשבת, ולכן אסור לברך ברכת האילנות בשבת וביו"ט."

ובשו"ת באר מים חיים, המשיך כף החיים לדון מדוע ניתן להתפלל בשבת הרי גם בתפילה לדעת המקובלים יש ברור ניצוצות:

"וקיימא לן בורר אוכל לאלתר שרי. מה שאין כן בברכת האילנות שאינה צריכה לאותה שעה, שהרי יכול לברך ברכה זו בכל חודש ניסן, והרי זה כבורר לצורך אחר זמן שאסור".

ניתן להתפלל בשבת מאחר שהתפילה נעשית לאלתר וכאשר בוררים ואוכלים ולא מניחים בצד את הדבר הנברר אין בעיית ברירה[10] מה שאין כן בברכת האילנות שברירת הניצוצות שבה לא נעשה לצורך שעה.

על ערוב הלכה וקבלה, כתב החתם סופר (שות או"ח נא) כך :

"ואני אומר כל המערב דברי קבלה עם הלכות פסוקות, עובר משום לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה".

כדי לא להכניס את ראשנו במחלוקת בין ענקי עולם, האם ניתן לערב דברי קבלה בדברי הלכה, נאמר שהרב עובדיה בשו"ת יחוה דעת (ח"א ס"ב) דחה את דברי כף החיים ופסק שניתן לברך ברכת האילנות בשבת, ולא צריך לחשוש לאיסור בורר[11], אולם לכתחילה עדיף לברך בחול.

ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה

בשבוע שעבר הלך לבית עולמו ר' יוסי פרץ מי שהיה גנן הישיבה שנים רבות. פרץ כפי שנהגו לקרוא לו החברה בישיבה, היה בבחינת אותו רועה עליו דיבר ר' נחמן.

ר' הלל רחמני סיפר שפעם ראה את פרץ משקה ערוגת פרחים בעזרת משפך. מופתע, שאל אותו ר' הלל: למה הוא לא משקה את פרחים בעזרת צינור או בעזרת רשת של טפטפות בערוגה. ענה לו פרץ איך אפשר? כל פרח ופרח הוא כמו ילד שצריך להשקות ולטפח!

בלוויה, הספידו ר' יעקב פישר ואמר כי ר' יוסי ידע להקשיב לטבע בעידן המודרני המנוכר כל כך לטבע ולהתחדשות. פרץ נלקח מאיתנו רגע לפני יומי דניסן, בגינת הישיבה אנו רואים כבר אילנות מלבלבים, עליהם פרץ כבר לא יזכה לברך. מי יתן ונזכה גם אנחנו להקשיב לטבע ולתופעות הסובבות אותנו, ונמשיך להגדיל תורה באותו כלי נאה שר' יוסי פרץ טיפח עבורנו.



[1] הרשב"א כותב שיש בדבר משום זרוז.

[2] בריתא זו היא בעצם תורת כוהנים.

[3] כך משמע מהמשך התוספתא

[4] לריטב"א עצמו היתה גירסא שונה מהגירסא שלנו, בגירסת הריטב"א נכתב בתוספתא 'דורשין' ולא 'שואלין'.

[5] .אמרו לו חכמים לרבא שהוא שאול להם, שהרי הוא מלמדם תורה ולכן אם ישאלו ממנו חפץ הרי נחשב הדבר כשאלה בבעלים. רבא הקפיד על תלמידיו וטען שאדרבא אם כבר הם שאולים לו לפי שהוא לא חייב ללמדם מה שהם רוצים וביכולתו לעבור ממסכת למסכת כרצונו, ומה שהוא יחליט ללמד - חייבים תלמידיו ללמוד. ועל כך אומרת הגמרא שאין דבריו נכונים תמיד, שהרי בימי הכלה ראש הישיבה לא יכול לשנות את מסגרת הלימוד.

[6] רש"י ד"ה ביומא דכלה.

[7] כדאי להדגיש שלצד ברכת האילנות, יש ברכת ראיה דומה והיא ברכת 'שככה בעולמו' שמברכים על אילנות, גוי ובהמה טובים.

[8] ר' יערב חאגיז.

[9] נעיר שלהלכה יש הנוהגים לברך על ריבוי אילנות כדעת בעל הלכות קטנות, כלומר הם מברכים לפחות על שתי אילנות.

[10] כדי לברור בשבת ולא לעבור על איסור תורה צריכים להתקיים שלושת התנאים הבאים:

1. לאלתר - הברירה נעשית בצמוד לאכילה.

2. אוכל מתוך פסולת - מוציאים את האוכל ולא את הפסולת.

3. ביד - בוררים את האוכל ביד ולא בכלי המיוחד לברירה.

כאשר מתקימים שלושת התנאים אז מעשה הברירה נחשב דרך אכילה, וכל דבר שהוא דרך אכילה לא נאסר בשבת.

[11] וכן אין לחשוש שמא יתלוש, ועיין שם.