מה מברכים על סוכר?

  • הרב נעם מלכי

מה מברכים על סוכר? / אביעד ברטוב ונעם מלכי

פתיחה

השבוע נעמוד על מחלוקת הרמב"ם והגאונים בנוגע לברכה על סוכר. לאחר שנלבן את הנושא נדון גם בעניין הברכה על קוקוס, ונקווה שהדברים יהיו מתוקים לחך.

הקדמה קצרה להלכות ברכת הפירות

בבואנו לדון בענייני ברכת הפירות, עלינו להכיר כמה מושגי יסוד:

הגדרת אילן - כדי לדעת האם פרי בא מאילן או משׂיח, צריך לבדוק את מצבו הבוטַני של הצמח[1]. וכך אומר השו"ע:

"על פירות הארץ מברך בורא פרי האדמה. על התותים הגדלים בסנה בורא פרי האדמה.

הגה: דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו אבל מה שמוציא עליו משרשיו, לא מקרי עץ. והני כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משרשיו, מברכין עליו בפה"א" (סי' ר"ג, סעיפים א-ב).

במידה והגזע של צמח מסוים עומד מספר שנים וענפיו נשארים גם אחר לקיטת הפירות, אזי מדובר באילן וכך נפסק להלכה. כל צמח אשר גזעו ושורשיו מתחלפים, נחשב כשיח ולא כאילן. הראשונים עצמם נחלקו האם צמח ששורשיו קבועים אולם גזעו מתחלף, נחשב כשיח או כאילן. אך כאמור, להלכה פוסק השו"ע כי צריך שהגזע יהיה קבוע ולא מתחלף.

פרי או עץ - גם כאשר אנו יודעים שמין מסוים הינו אילן, עלינו לברר איזה חלק באילן אנו אוכלים - את הפרי או את העץ. אם מדובר בעץ הברכה היא בורא פרי האדמה, שכן העץ עצמו מקורו מן האדמה.

זיעה - הראשונים נחלקו האם זיעה (-הפרשות של האילן) הינם חלק מן העץ עצמו ואז מברך בורא פרי האדמה (רא"ש), או שמא מדובר בתוצר ואז הברכה שהכל (שאר הראשונים).

אדעתא דהכי - נקודה עקרונית בענייני ברכות היא הדרך להגדרת מושגים. השאלה שעולה היא: אם ההגדרות הינן אובייקטיביות וקבועות, או שמא הן סובייקטיביות ובכל דור יש לבחון את מציאות הטבעים. יישום מעשי לשאלה זו הינו דין 'אדעתא דהכי'. שיטת שמואל (ברכות לו.) היא כי נוסח הברכה נקבע בהתאם למטרת הגידול של הפרי, ואם כן הגדרת הפרי יכולה להשתנות בכל דור.

ביטוי מעשי לדין זה ניתן למצוא בספר 'וזאת הברכה' (הרב מנדלבוים, עמ' 297-298), הדן בשאלה מה יש לברך על קוקוס טחון[2]. מעיקר הדין ברכתו של פרי מרוסק הינה שהכל. ואולם, מאחר ורוב תעשיית הקוקוס מיועדת לטחינה ולא לאכילת קוקוס חי, לכן יתכן ונאמר כי נטעו אותו אדעתא דהכי וברכתו תהיה בורא פרי העץ[3].

עיקר וטפל - לעתים אנו נתקלים בפירות, הנמצאים במצב של תערובת עם דברים אחרים. כדי לקבוע ברכה על פרות אלו, יש לברר מהו הפרי העיקרי ומהו הטפל, ולברך על העיקר.

ברכה על פרי שיובש

במסגרת דיון על ברכתו של הפלפל, מגיעה הגמרא בברכות למסקנה הבאה:

"לא קשיא הא ברטיבתא הא ביבשתא" (ברכות לו:).

כלומר, הגמרא מבינה שכאשר מיבשים פרי - ברכתו תהיה 'שהכל'. תוספות על אתר דנים בברכתם של תבלינים שונים, ולגבי סוכר אומרים:

"...ועל צוקר"ו מברכינן בורא פרי העץ, כי 'יערי עם דבשי' (שיר השירים ה) זה צוקר"ו..." (שם ד"ה ברטיבא).

ואולם הרמב"ם בהלכות ברכות מגיע למסקנה אחרת. הרמב"ם סוקר את השיטות השונות בנוגע לסוכר ואומר:

"הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפא וידמה למלח - כל הגאונים אומרים שמברכין עליו בורא פרי האדמה, ומקצתם אמרו בורא פרי העץ, וכן אמרו שהמוצץ אותם קנים מברך בורא פרי האדמה. ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל, שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי האור, גדול מדבש תמרים[4] שלא נשתנה על ידי האור ומברכין עליו שהכל" (הל ברכות פ"ח, הל' ה).

אם כן, שיטתו של הרמב"ם תואמת את שיטת הגמרא שהבאנו לעיל, כי ברכתו של פרי שיובש ועבר עיבוד - משתנה לברכת 'שהכל'.

כפי שראינו - הגאונים, התוס' והטור הבינו אחרת, וסברו כי על סוכר מברכים 'בורא פרי האדמה' או 'בורא פרי העץ' - מדוע? מסביר הטור:

"...ואפשר להשיב על דבריו, שאינו דומה לדבש תמרים. שהתמרים הן פרי ונטעי להו אדעתא לאוכלם, הלכך כשנשתנו - נשתנית ברכתן, מידי דהוה אכל הפירות שמברכים על משקין היוצאין מהם שהכל חוץ מהיין והשמן. אבל אלו הקנים שאינן ראויין לאכילה, ועיקר נטיעתן על דעת הדבש, ודאי זה פריין ומברכין עליו בפה"ע" (אורח-חיים סימן ר"ב).

כלומר, הטור מסביר שמכיוון שנטעו את קני הסוכר על דעת שיוציאו מהם סוכר, הסוכר נחשב כפרי עץ זה ומברכים עליו 'בורא פרי העץ'. דברי הטור, מבוססים על דברי הגמרא הקובעת כי הברכה על פרי נקבעת על פי מטרת הגידול שלו:

"צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא, דקלא - לא נטעי אינשי אדעתא דקורא" (ברכות לו.).

טענת הטור היא כי מאחר שאת קני הסוכר מגדלים בשביל הסוכר בלבד, הסוכר כבר לא נחשב תוצר של העץ וברכתו 'שהכל', אלא נחשב כמו העץ עצמו, וברכתו 'בורא פרי העץ'.

שיטת הרמב"ם

מה יענה הרמב"ם למתקפת הטור? אם נעיין שוב בדברי הרמב"ם לעיל, נראה כי הוא נותן שני נימוקים מדוע ברכת הסוכר הינה 'שהכל':

א. אין זה פרי.

ב. הסוכר אינו חלק מהפרי, והוא רק הפרשה
(-זיעה) בעלמא.

מדוע נזקק הרמב"ם לשני נימוקים? הבית-יוסף מסביר שכל אחד מהנימוקים מכוון כנגד הלכה שונה בדברי הרמב"ם וזו לשונו:

"...נראה שהרמב"ם חולק על מה שאמרו שהמוצץ אותם קנים מברך בורא פרי האדמה, וכנגד זה כתב שאין זה נקרא פרי ומברכים עליהם שהכל. וג"כ חולק על מה שאמרו שעל המים היוצאים מהם ונעשו סוכרא מברכין בורא פרי העץ, וכנגד זה כתב לא יהא דבש של אלו הקנים שנשתנה על ידי האור גדול מדבש תמרים וכו' " (אורח-חיים סימן ר"ב).

כלומר, הנימוק של אין זה פרי, מכוון כלפי דין של מציצת קנים. ואילו הנימוק השני של זיעה בעלמא, מכוון כלפי הסוכר שעבר עיבוד. למרות הסברו של הבית-יוסף נותרה בפנינו שאלה פתוחה: מדוע זקוק היה הרמב"ם לשני טעמים שונים? לכאורה הנימוק הראשון שקנה הסוכר אינו פרי מספיק לשתי ההלכות הנלמדות?

בורא פרי העץ

נראה כי ניתן להסביר את דברי הבית-יוסף בדרך הבאה: הבית-יוסף מסביר כי תירוצו הראשון של הרמב"ם שאין זה פרי, נסוב על דין מציצת הקנים. מכיון שמוצץ את הקנים ויש לו משקה בפה, יש לברך עליו שהכל. ואולם, מאחר שמדובר בנוזל (סוכר נחשב כמשקה ולא כאוכל), היינו חושבים שיש לברך עליו שהכל רק בזמן שהוא נוזל, ולאחר שעבר עיבוד חוזר לברכת העץ. על כן ממשיך הרמב"ם ומסביר, שגם כאשר הסוכר יתגבש ויהפוך לאוכל ברכתו שהכל, דלא גרע מדבש תמרים.

ואולם, הרב צבי פסח פרנק דחה הסבר זה בדברי הבית יוסף, והקשה שהרי גם לשיטת הרמב"ם מצאנו שעל משקה מברך מברכים ברכת 'בורא פרי העץ' או 'בורא פרי האדמה'. כוונתו היא לדין של מיא דסלקא אותו פוסק הרמב"ם בהלכה הקודמת:

"ירקות שדרכן לשלוק מברך על השלק שלהן בפה"א" (הל' ברכות פ"ח הל' ד).

א"כ לא ניתן לקבל את הסברנו לעיל שהנימוק הראשון של אין זה פרי הוא מאחר שהסוכר הוא נוזל ולא גבישי.

לאור זאת מסביר הרב פרנק את תרוצו של הרמב"ם בדרך שונה:

"ומעתה יתכן לפרש לשון הרמב"ם, דמה שאומר הרמב"ם 'ואני אומר שאין זה פרי' - כוונתו על הקנים המתוקין, דהקנים עצמן לאו פרי נינהו, ולכן א"א לברך בורא פרי האדמה לא על הסוכר הנקפה ולא על המים שהוא מוצץ מהקנים שכ"ז בין הסוכר ובין המים היוצאים כח אדם מעורב בהם וא"א לברך עליהן בלשון בורא שאין כאן בריאה הבא מהפרי בידי שמים לחוד, דהקנים לאו פרי נינהו והסוכר אינו נכלל בלשון בריאה, שמתערב בזה גם כח אדם, ובזה משיג הרמב"ם על שני הדינים של הגאונים גם יחד, ומוסיף דא"א לומר דיפה כחן של קנים יותר מדבש תמרים" (שו"ת הר צבי או"ח א, סימן צח).

הרב פרנק מסביר שלא מברכים ברכת 'בורא' על דבר שמעורב בו כֹחַ אדם. את חידושו שואב הרב צבי פסח פרנק מדברי רש"י:

"והו"ל בורא פרי הפרי, שהפרי קרוי זית ואין זו בריאת שמים כי בידי אדם היא בריאה זו. אבל גבי גפן, הגפן הוא העץ והענבים הם פרי הגפן" (לה: ד"ה זית אקרי).

רש"י מסביר לנו מדוע לא מברכים על שמן בורא פרי הזית. לשיטתו, שמן אינו בריאת שמים וארץ כי אם מעשה האדם, ולכן לא ניתן לומר עליו 'בורא'. בגפן לעומת זאת, הברכה היא על העץ ולא על הפרי - בורא פרי הגפן, ולכן בענבים אין את הבעיה שעולה בזית. כלומר, מכיוון שנושא הברכה ביין אינו הפקת היין מהענב, כי אם העץ שהוא המקור ליין והוא ודאי מעשה שמים וארץ, לכן ניתן לומר 'בורא'. על פי הסבר זה מסביר הר' פרנק את דברי הרמב"ם, ומסביר כי הוא נזדקק לשני הטעמים לומר שאין קני הסוכר פרי מאחר בתהליך היצור שלהם מעורב האדם.

אדעתא דהכי

לעיל הבאנו את שיטת הטור הסובר שעל סוכר מברכים 'בורא פרי העץ'. הטור סמך את שיטתו על הגמרא (כו.) האומרת כי קביעת הברכה על פרי נעשית על פי התוצר המוגמר שלו, ואם מגדלים את הקנים בשביל הסוכר בלבד נברך על הסוכר 'בורא פרי העץ'.

יתכן כי על-פי דברים אלו ניתן להסביר את דברי הרמב"ם: הרמב"ם מסביר שאף-על-פי שעיקר הגידול של הקנים הוא בשביל הסוכר, מאחר שבכדי להגיע למצב של סוכר עברו הקנים עיבוד - לא ניתן לברך עליהם 'בורא פרי העץ', ודין הסוכר כדין דבש התמרים.

אם-כן, עולה כי הרמב"ם והטור נחלקו בהגדרת 'אדעתא דהכי':

הטור הרחיב את הדין גם לזיעה של העץ, ואומר שאם נטעו את העץ בשביל הפרשותיו, גם להם יש את דין העץ וברכתם כברכת העץ.

לעומתו הרמב"ם מצמצם את הדין למקרה של הגמרא שם, העוסקת ב'קורא', או בשפתינו: 'לבבות-דקלים' - החלק הרך שנמצא בענפי דקלים. הרמב"ם הבין שכל דין 'אדעתא דהכי' נאמר דווקא לגבי חלקי העץ שמעיקר הדין היו צריכים לברך עליהם 'בורא פרי האדמה', אלא מאחר שנוטעים את העץ על-מנת להפיק גם מהם תועלת הם מקבלים גדר של פרי. ה'כסף-משנה' על אתר מסביר שמחלוקת הרמב"ם והטור היא במציאות בלבד, ואם הטור היה מכיר קני סוכר וכיצד נוהגים לאוכלם, גם הוא היה מודה שמדובר במי פירות וברכתם שהכל.

ברכה על קוקוס

לאחר שהבנו את דין אדעתא דהכי, נדון במספר שאלות שמצינו בספרים שונים העוסקים בהלכות ברכות:

בספר 'וזאת הברכה' עלתה השאלה הבאה: כיום אנו יודעים שברוב המקרים, חלק ניכר של הקוקוס אינו נאכל שלם ורובו נטחן לאבקת קוקוס. מכיוון שכך, הברכה על עוגיות קוקוס הייתה צריכה להיות 'בורא פרי העץ', שהרי הולכים אחר עיקר הגידול. השאלה הועלתה בפני הגרש"ז אויערבך אולם לפני שנביא את תשובתו, נביא תשובה של הרשב"א בנידון דומה:

"שאלת עוד: פלפלי רטיבתא מברך עלייהו בורא פרי האדמה. ואמאי? כיון שהן גדלין באילן - 'בורא פרי העץ' הוה לן לברוכי!" (חלק א', סימן ת).

השאלה שהועלתה לפני הרשב"א היתה לגבי ברכתו של פלפל חריף חי (מהסוג שמים בדוכני פלאפל, אלא ששם מחמיצים את הפלפלים). השאלה הייתה שמכיוון שפלפל הוא סוג של פרי העץ[5], צריך לברך עליו 'בורא פרי העץ', ואם-כן מדוע נהוג לברך עליהם 'בורא פרי האדמה'?

תשובת הרשב"א היתה:

"תשובה: כיון שאין נוטעין אותן אלא על דעת שיתייבשו ויאכלו רובן ביבשותן שחוקין בתבלין בלבד, ואינן נאכלין כן בפני עצמן אלא מיעוטן לפעמים - אין מברכין עליהן בורא פרי העץ אלא פרי האדמה. וקרוב היה שלא יברכו עליהן אלא שהכל כקורא, אלא לפי שנאכלין המעט מהם ברטיבותן ואדעתא דהכי נמי נטעי קצת מברכין עליהם בורא פרי האדמה מיהא הואיל וחייב הכתוב בערלה, כדאיתא התם שרבה אותן הכתוב מדכתב (ויקרא י"ט) ונטעתם כל עץ מאכל" (שם).

הרשב"א עונה לשואל כי יש ללכת אחר עיקר הגידול, ומאחר ורוב הגידול של פלפלים הוא למטרת תבלין, היה ראוי לברך על פלפלים חריפים חיים שהכל. ואולם, מאחר שיש מיעוט מהפלפלים שנאכלים לפני הפיכתם לתבלין, אין לברך עליהם 'שהכל'. בנוסף, מכיוון שנוטעים אותם על דעת שיעשו תבלין, נפגע שם הפרי שלהם, ויש לברך 'בורא פרי האדמה'.

בנוגע לעוגיות קוקוס, פסק הגרש"ז שיש לברך עליהם 'שהכל', וכך מובא בספר 'וזאת הברכה'.



[1] בעז"ה נשתדל לעסוק בנושא באופן עצמאי, ואולם הרוצה להחכים יפנה לתחומין כרך יח למאמרו של פרופ' מרדכי כסלו שדן ביחס שבין ההגדרות הבוטניות להגדרות של חז"ל.

[2] נפקא-מינה מעשית לעוגיות קוקוס בפסח.

[3] שאלה זו הועלתה לפני הגרש"ז אויערבך, ואת תשובתו נביא בהמשך השיעור.

[4] מהו דבש תמרים? אומרת הגמרא:

"ואמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא? זיעה בעלמא הוא" (לח.).

כלומר, מר בר רב אשי מסביר שעל דבש התמרים מברכים 'שהכל', כי הם לא חלק מהפרי אלא זיעה בעלמא.

[5] בשאלת הגדרת עץ נעסוק בפעמים הבאות, אבל לצורך העניין נקבל את דברי הרשב"א כפשוטם.