מנחות דף טז – פיגול בחצי מתיר בעבודות שאינן מתירות

  • הרב ברוך וינטרוב
נחלקו חכמים ורבי מאיר, במשנה בדף טז ע"א, האם פיגול בחצי מתיר חשיב פיגול. לדעת רבי מאיר ניתן לפגל בחצי מתיר, ואילו לדעת חכמים 'אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר'.
בעמוד ב אנו פוגשים במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש לגבי עבודת הולכת הקומץ. דעת רבי יוחנן היא שכיון שחוץ מהולכת הקומץ יש להוליך אף את הלבונה, חשובה הולכת הקומץ כחצי מתיר בלבד, ומחשבת פיגול שתחשב רק בה תיפול במחלוקתם של חכמים ורבי מאיר. דעת ריש לקיש, לעומת זאת, היא שמאחר והולכה כלל אינה חשובה כפעולה מתירה, שכן היא עצמה אינה מתירה או מקדשת דבר, הרי שחכמים מודים בה לרבי מאיר שניתן לפגל בחצי עבודה.
מסתבר כי רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בביאור שיטתם של חכמים, מדוע לא ניתן לפגל בחצי מתיר. מן הסברא ניתן להציע שתי הבנות בביאור שיטת חכמים שאין פיגול בחצי מתיר:
א. אין כאן השיעור המספיק למחשבת פיגול מצד כמות הקרבן עליו חלה המחשבה. כאשר המחשבה נחשבה במהלך חצי מן העבודה בלבד, רק חצי ממתירי הקרבן, שהם המחילים את הפיגול, נתפסים במחשבת הפיגול, ואין זה מספיק על מנת להחיל שם פיגול.
ב. אין כאן השיעור המספיק למחשבת פיגול מצד משך המחשבה. התורה קבעה כי שיעור משך המחשבה הנצרך הוא כשיעור עבודה אחת שלימה.
לשון אחר, ההבדל בין שתי ההבנות הינו האם 'חצי מתיר' הוא שיעור בעבודת המתיר או בחפצא של המתיר.
והנה, אם נתפוס כהצעה הראשונה, הרי שלכאורה אין מקום לחלק בין עבודות המתירות לעבודות שאינן מתירות. סוף סוף, חלקי המנחה המתירים הינם הקומץ והלבונה, והמפגל בעת הולכת הקומץ בלבד לא פעל את פעולת הפיגול כלפי כלל המתירים. זוהי, כפי הנראה, סברת רבי יוחנן, האומר כי המפגל בעת הולכת הקומץ בלבד נחשב כמפגל בחצי מתיר, ולדעת חכמים אין זה פיגול.
אמנם, על פי ההצעה השניה, יש מקום לחלק בין עבודות מתירות ומקדשות לבין עבודות שאינן כאלו. עבודות המקדשות ומתירות, מעצם טבען, נתפסות כתהליך אחד המכוון למטרה מסויימת. כל אחד משלבי העבודה מחובר לשלבים הקודמים והבאים, על מנת להביא לתוצאת ההיתר או הקידוש. על כן, פיגול בשלב אחד בלבד אינו נחשב כשיעור מספיק לפיגול. בעבודות שאינן מתירות, לעומת זאת, העיקר אינו בתוצאה, כי אם בעצם המעשה. כל שלב בפעולה, אם כן, יכול להתפס כמעשה בפני עצמו. כך, לדוגמא, הולכת הקומץ אינה מכוונת למטרה מסויימת, ועל כן לא ניתן לראות אותה כמחוברת להולכת הלבונה. זאת בניגוד להקטרת הקומץ, שנועדה להתיר את שיירי המנחה, ייעוד שלא יתגשם עד להקטרת הלבונה, ועל כן ניתן לראות את הקטרת הקומץ והלבונה כשני שלבים של מעשה אחד ארוך.
זוהי, כך נראה, סברתו של ריש לקיש. על כן, לדעתו, בעבודות שאינן מתירות אין לתלות את חלקי הקרבן זה בזה, והולכת הקומץ לבדה יש בה כדי לפגל, אף אם לא נחשבה מחשבת פיגול גם בהולכת הלבונה.