מסכת סוכה - שיעור פתיחה

  • הרב אביעד ברטוב

מסכת סוכה - שיעור פתיחה / אביעד ברטוב

 

במעגל השנה

בזמן קיץ הבא עלינו לטובה, נייחד את שיעורנו במדור 'בשבתך' - לעיון בסוגיות שונות במסכת סוכה.

חג הסוכות הינו החג החותם את מעגל השנה. כידוע מועדי ישראל נקבעו על סדר המחזור החקלאי, כאשר השנה מתחילה בניסן - חג הקציר, ומסתיימת בסוכות - בחג האסיף. ציר נוסף עליו מבוססים מועדי ישראל הוא הציר ההיסטורי, כך שפסח ושבועות[1] מציינים את יציאת מצרים, ואילו סוכות את ההליכה במדבר.

אחת מהנקודות המייחדות את חג הסוכות בתורה, הינה הצמדת השם 'זמן שמחתנו' לחג. ניתן לומר כי חג הסוכות על מצוותיו השונות, מהווה מעין מסיבת סיום שנה, בה אנו מודים על שהיה ומבקשים לעתיד. יתכן שכאן ניתן לומר שהציר החקלאי וההיסטורי נפגשים, שכן התקופה בה הלכו בני ישראל במדבר הייתה מעין תקופת סיום של עידן השבטים, והתחלה של כינון אומה.

יש לציין כי מעגל השנה כפי שהוא מוגדר בתורה, שונה מזה לו אנו רגילים. על-פי התורה, חג הקציר (פסח) הינו הפתיחה של השנה, ובעצם השנה מתחילה בהנאה מפרי עמלנו. ניתן לומר כי על-פי תפיסת התורה, השנה צריכה להתחיל בשיא, ולכן שובץ חג הפסח בתחילתה. לעומת זאת, על-פי התפיסה 'הרגילה' - השנה מתחילה דווקא בשפל, בתקופת הזריעה וההכנה, כאשר האדמה ריקה מתנובה ואין בה שפע.

נראה כי על-פי תפיסת התורה, הזריעה שייכת דווקא לשנה הקודמת, כי אדם מתחיל את שנתו לאחר ההכנות. תקופת סוכות היא בעצם ההכנה לשנה החדשה, מתוך שמחה על השפע שניתן לנו בשנה זו אנו זורעים לקראת השנה הבאה.

בעצם לימדנו את מסכת סוכה בתקופה זו של השנה, אנו מקיימים במידה מסוימת את אופיו של חג הסוכות כחג של הכנה. אנו מכינים את עצמנו לקראת תקופת תשרי, ומי ייתן ולחג הסוכות בשנת תשס"ז נבוא מתוך שמחה של תורה.

מבנה המסכת

מבנה המסכת הוא כדלהלן[2]:

- פרק א - עוסק ברובו בהגדרת מבנה הסוכה ומידותיה.

- פרק ב - עוסק במצוות ישיבה בסוכה, וכיצד משתמשים בה בפועל.

- פרק ג - עוסק בגדרי מצוות ארבעת המינים.

- פרק ד - עוסק ביחסים השונים במצוות קיום מצוות סוכה, במקדש ומחוצה לו.

- פרק ה - עוסק בחגיגת חג הסוכות במקדש, בשמחת החג בקורבנותיו השונים.

על מבנה זה של המסכת, הקשו האחרונים מדוע התחילה המשנה לעסוק דווקא בענייני סוכה ולא בארבעת המינים. שהרי, בפסוקי התורה - הפרשה של ארבעת המינים (ויקרא כ"ג) קודמת לפרשת סוכה (דברים ט"ז). בעל ה'ערוך לנר' ואחרונים נוספים, מסבירים כי עורכי המשנה החליטו להתמקד דווקא במצווה זו, משום שזו המצווה הראשונה בה נתקל האדם בחג הסוכות.

הפרקים האחרונים של המסכת עוסקים במצוות השונות של חג הסוכות כפי שהם נעשו במקדש. כיום בעוונותינו הרבים איננו זוכים לקיים את אותם מצוות, ולכן מובן מדוע עורכי המשנה השאירו את העיסוק בנושאים אלו למחציתה השנייה של המסכת.

מצוות בניית סוכה

האם ישנה מצווה לבנות סוכה, או שמא ישנו רק חיוב לאכול בימי החג תחת צל סכך ולא משנה מי בנה את הסוכה? יתכן כי ניתן לענות על שאלה זו מדברי הגמרא בסוכה הדנה בשאלה האם מברכים על בניית הסוכה:

"תנו רבנן: העושה סוכה לעצמו אומר 'ברוך שהחיינו...', נכנס לישב בה אומר 'ברוך אשר קדשנו...'. היתה עשויה ועומדת, אם יכול לחדש בה דבר - מברך, אם לאו - לכשיכנס לישב בה מברך שתים" (סוכה מו:).

מדברי הגמרא עולה כי דווקא מי שבנה סוכה לעצמו מברך על בנייתה ברכת 'שהחיינו', ואילו זר איננו מברך. כלומר, בנוסף למצוות הישיבה בסוכה, על-פי הגמרא ישנה מצווה לבנות סוכה שעליה מברכין את ברכת שהחינו. אם-כך, מדוע אנו לא מברכים על בניית הסוכה בשעת עשייתה? בשאלה זו דנה הגמרא במנחות המעלה שאלה דומה גם ביחס לתפילין, ועונה:

"...וכל מצוה דעשייתה לאו גמר מצוה, כגון תפילין, אע"ג דפסולות בעובד כוכבים - בישראל אינו צריך לברך".

גמר עשיית המצווה הוא שקובע לעניין ברכה. לכן בסוכה, שבה גמר המצווה היא הישיבה עצמה, לא מברכים עד שיושבים בה. כדברי הגמרא גם פסק הרמב"ם:

"כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון. כיצד - העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה - אינו מברך בשעת עשייה 'אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין', מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר. ואימתי מברך? בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה. אבל, אם עשה מעקה - מברך בשעת עשייה 'אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה'. וכן כל כיוצא בזה" (הל' ברכות פ"א, הל' יח).

אם כן להלכה עולה כי מצוות סוכה בנויה משני חלקים: החלק הראשון הוא הבנייה, ואילו החלק השני הוא הישיבה, בה משלים האדם את מעשה המצווה שלו.

שיטת הירושלמי

ואולם, עדיין יש לשאול האם יש קיום עצמאי למצוות בניית סוכה, ולא רק כחלק מהתהליך הכשר המצווה? מדברי הירושלמי בסוכה עולה כי גם על מעשה הבנייה של הסוכה יש לברך:

"ר' בא אבוה דרבי בא מארי בשם רבי אחא קנה אומר: 'ברוך שהגיענו לזמן הזה'. ניתן לו, אומר: 'ברוך הטוב והמטיב'. לבש בגדים, אומר: 'ברוך מלביש ערומים'. העושה סוכה לעצמו, אומר: 'ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה'. לאחרים - לעשות לו סוכה לשמו. נכנס לישב בה אומר: 'ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה'. משהוא מברך עליה לילי יום טוב הראשון, אינו צריך לברך עליה עוד" (פרק ט', הלכה ג).

מהו בסיס המחלוקת? ה'אור זרוע' מבאר את מחלוקת הבבלי והירושלמי, וזו לשונו:

"תלמוד ירושלמי פליג אתלמוד דידן דפרק התכלת ולא סמכינן אלא אתלמוד דידן. וסברת תלמוד ירושלמי דמשום דמצוה לעשות המצוה לשמה - מברך על עשייתה" (הלכות תפילין, סי' תקפ"ג).

כלומר, הירושלמי מבין שכל המצוות שיש בהם חיוב 'לשמה', יש מצווה גם בעשיית מכשירי המצווה שלהם. לפיכך - בתפילין, ציצית וגם במצוות סוכה היה עניין לברך על מעשה המצווה. לעומת זאת לשיטת הבבלי, במצוות סוכה תפילין וציצית, עיקר המצווה היא בשעת קיום המצווה (הנחת התפילין, לבישת הציצית, עשיית הסוכה) ולכן מברכים על הכנת המכשירים - כפי שביארנו לעיל.

על מה מבוססים דברי ה'אור זרוע' כי ישנה דרישה שהסוכה תיעשה לשמה? נראה כי מקור הדברים הוא דברי הפסיקתא:

"'חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים', ולהלן הוא אומר 'חג הסוכות שבעת ימים לה'' (ויקרא כ"ג) - מלמד שכל העושה סוכה לעצמו כאילו עושה לגבוה" (פרשת ראה, כז.).

התורה מצווה את האדם לעשות לעצמו סוכה - 'תעשה לך', וזהו כנראה מקור הדרישה של העשייה לשמה עליה מדבר ה'אור זרוע'. על-פי הבנתו, כל קיום של ציווי התורה דורש כוונה וייחוד על-מנת שייחשב, ומכיוון שבבניית הסוכה ישנו קיום של צווי התורה - הרי שישנה דרישה של בינה לשמה.

נראה כי מדברי הפסיקתא אנו יכולים להיכנס גם לרבדיה המחשבתיים של מצוות סוכה. עשיית הסוכה לדעת הפסיקתא, מהווה אקט של השראת שכינה ועשיית בית לה', ולכן היא אומרת ש"שכל העושה סוכה לעצמו כאילו עושה לגבוה".

הבנה דומה אך קצת שונה בנוגע לרעיון המחשבתי של מצוות סוכה, עולה גם במכילתא. ר' אליעזר ורבי עקיבא נחלקו בשאלה מהי מטרת מצוות הסוכה:

"'סוכותה' - ר' עקיבה אומר: סוכות ממש עשו להן בסוכות. ר' אליעזר אומר: 'סוכות' - ענני כבוד באו וחנו על גגי רעמסס, מושלו משל למה הדבר דומה - לחתן שהביא אפריון לפתח ביתה של כלה כדי שתכנס לו מיד" (מכילתא י"ז, לב).

לדעת רבי אליעזר, בנ"י בצאתם ממצרים לא ישבו בדירות עראי אלא תחת ענני הכבוד. בחג הסוכות אנו מנסים לשחזר את אותו רגע של השראת שכינה. זהו המשל עליו מדברת המכילתא: הקב"ה מנסה להכניס תחת כנפיו את הכלה שהיא כנסת ישראל, והיא מחזירה את אהבתה לחתנה הקב"ה - כל שנה מחדש.

בזמן הזה

אנו למעשה נוהגים כמנהג התלמוד הבבלי, ואיננו מברכים על עשיית הסוכה. ואולם, כפי שראינו לעיל, מהגמרא בסוכה משמע כי ברכת 'שהחיינו' שמברכים על הכוס בליל ראשון, מכוונת גם לבניית הסוכה. וכך פסק השו"ע:

"העושה סוכה, בין לעצמו בין לאחר, אינו מברך על עשייתה. אבל 'שהחיינו' היה ראוי לברך כשעושה אותה לעצמו, אלא שאנו סומכים על זמן שאנו אומרים על הכוס של קידוש.

הגה: ואם לא אכל לילה ראשונה בסוכה, אע"פ שבירך זמן בביתו, כשאוכל בסוכה צריך לברך זמן משום הסוכה; ואם בירך זמן בשעת עשייה, סגי ליה" (סי' תרמ"א).

כאן עולה השאלה, ממה נובע פיצול זה בין הברכה על עשיית הסוכה, לברכת שהחיינו. כלומר, מדוע השולחן ערוך פוסק כי על עשיית הסוכה לא היה מקום לברך, ואילו ברכת שהחיינו היה מקום לברך. בשו"ת הרא"ש מובא הסבר מעניין לדבר:

"וששאלת: למה אין מברכין זמן על ביעור חמץ. יראה לי, משום דביעור חמץ מן הבית הוא הכנה למועד, כענין עשיית סוכה לישב בסוכה בחג הסוכות. ותניא (סוכה מו): העושה סוכה לעצמו, מברך שהחיינו; ואנן לא מברכינן זמן בשעת עשייתה, אלא מסדרינן ליה אכסא; וכן נמי כל צורך הכנת המועד משהינן ליה עד המועד ומסדרינן ליה אכסא. ואתה וכל אשר לך שלום. אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל".

אם-כן, הרא"ש מבין כי ברכת שהחיינו נוגעת למועד עצמו, ואילו בניית סוכה היא הכנה למועד בלבד. על כן, ראוי היה לברך על סוכה כבר בשעת תקיעת המסמר הראשון, אלא שממתינים עם ברכה זו עד למועד עצמו - עת מברכים על הכוס, וכך פותחים בצורה רשמית את החג. אמנם, יש לציין כי כפי שראינו לעיל, הרמ"א מביא בשם הר"ן שניתן לברך על סוכה בעת הבנייה את ברכת זמן, שכן גם בעת ההכנה למועד ניתן לברך שהחיינו, וזאת בניגוד לתשובת הרא"ש שהבאנו לעיל.

 

[1] חז"ל הוסיפו פן נוסף לחג השבועות והוא הפן של זמן מתן תורתנו. כאמור, בתורה לא מיוחס מתן תורה לחג השבועות, ובשאלה מדוע החליטו חז"ל לסמוך את מתן תורה לזמן זה כבר דנו רבים וטובים.

[2] על-פי החלוקה שמציע הרב עדין אבן ישראל בהקדמתו למסכת, (שטיינזלץ סוכה עמ 8).