SITE NO LONGER SUPPORTED

THIS SITE IS NO LONGER SUPPORTED            בית מדרש הוירטואלי עבר דירה
PLEASE FIND US AT OUR NEW TORAT HAR ETZION WEBSITE                                  
     English shiurim @ https://etzion.org.il/en          לשיעורים בעברית @ 
https://etzion.org.il/he

מעשה ממלך וקיסר – חלק א'

  • הרב דן האוזר
מעשה בקיסר אחד שלא היה לו בנים. גם מלך אחד לא היה לו בנים. ונסע הקיסר על הארץ לשוטט לבקש אולי ימצא איזה עצה ותרופה להוליד בנים. גם המלך נסע כמו כן, ונזדמנו שניהם לפנדק אחד, ולא היו יודעים זה מזה. והכיר הקיסר בהמלך שיש לו נימוס, (של מלכות), ושאל אותו והודה לו שהוא מלך. גם המלך הכיר בקיסר גם כן והודה לו גם כן, והודיעו זה לזה שנוסעים בשביל בנים ונתקשרו שניהם, באם שיבואו לביתם ויולידו נשותיהם זכר ונקבה, באפן שיהיו יכולים להתחתן, אזי יתחתנו בין שניהם. ונסע הקיסר לביתו והוליד בת. והמלך נסע לביתו והוליד בן. וההתקשרות הנ"ל נשכח מהם.
ושלח הקיסר את בתו ללמד, גם המלך שלח את בנו ללמד, ונזדמנו שניהם אצל מלמד אחד. והיו אוהבים זה את זה מאד ונתקשרו ביניהם שישאו זה לזה. ונטל הבן מלך טבעת ונתן על ידה ונתחתנו יחד. אחר כך שלח הקיסר אחר בתו והביאה לביתו. גם המלך שלח אחר בנו והביאו לביתו.
והיו מדברים שדוכים לבת הקיסר, ולא רצתה שום שדוך מחמת התקשרות הנ"ל. והבן מלך היה מגעגע מאד אחריה. גם הבת קיסר היתה עצבה תמיד. והיה הקיסר מוליכה לחצרות שלו ופלטין (ארמון) שלו והראה אותה גדלתה, והיא היתה עצבה.
והבן מלך היה מגעגע מאד אחריה עד שנחלה, וכל מה ששאלו אותו על מה אתה חולה, לא רצה להגיד. ואמרו להמשמש אותו: אולי תוכל אתה לחקר אצלו. ואמר להם שהוא יודע, כי הוא היה עמו אז במקום שלמד שם, והגיד להם הדבר.
ואזי נזכר המלך שכבר נתחתן הוא עם הקיסר מקדם. והלך וכתב להקיסר שיכין עצמו על החתנה כי כבר נתקשרו מקדם כנ"ל. ולא רצה הקיסר, אך לא היה יכל להעז ולסרב, והשיב לו שישלח המלך את בנו אליו ויראה אם יוכל לנהג מדינות, אזי ישיא בתו אליו. ושלח בנו אליו, (היינו שהמלך שלח בנו להקיסר כאשר צוה הקיסר כנ"ל), והושיבו הקיסר בתוך חדר ומסר לו נירות של עסקי המדינה לראות אם יוכל לנהג את המדינה. והבן מלך היה מתגעגע מאד לראות אותה, ולא היה אפשר לו לראותה. פעם אחד הלך אצל כתל של אספקלריא (מראה) וראה אותה ונפל חלשות ובאתה היא אליו ונערתו וספרה לו שאינה רוצה שום שדוך מחמת ההתקשרות עמו, ואמר לה: מה נעשה ואביך אינו רוצה. ואמרה: אף על פי כן. אחר כך התיעצו שיניחו לפרש עצמם על הים. ושכרו להם ספינה ופרשו בים.
והלכו על הים. אחר כך רצו לקרב עצמם אל הספר (שפת הים). ובאו לספר. והיה שם יער והלכו לשם. ולקחה הבת קיסר הטבעת ונתנה לו, והיא שכבה שם. אחר כך ראה הבן מלך שבסמוך תעמד, והניח הטבעת אצלה. אחר כך עמדו והלכו אל הספינה.
בתוך כך נזכרה ששכחו הטבעת שם, ושלחה אותו אחרי הטבעת. והלך לשם ולא היה יכול למצא המקום והלך למקום אחר ולא היה יכל למצא הטבעת. והיה הולך לבקשו ממקום למקום עד שנתעה ולא היה יכל לחזר. והיא הלכה לבקשו ונתעית גם כן, והיה הוא הולך ותועה, הולך ותועה. אחר כך ראה דרך והלך לישוב, ולא היה לו מה לעשות, ונעשה משרת. גם היא היתה הולכת ותועה, וישבה עצמה שתשב אצל הים, והלכה אל שפת הים. והיה שם אילנות של פרות, וישבה שם, וביום היתה הולכת אצל הים, אולי תמצא עוברים ושבים. והיתה מתפרנסת מן הפרות, ובלילה היתה עולה על אילן כדי שתהיה נשמרת מן החיות.
 
סיפורנו מתחיל מהצגת המלך והקיסר כמי שאין להם בנים. כל אחד מאתנו רוצה בנים. כל אחד מאתנו מחפש פריה ורביה, תר אחר השמחה הפשוטה הילדותית, אשר הבנים הם אך ביטוי למשאלת לב פנימית זו ומימוש שלה. האדם מחפש מעשה שירגיש שמפרה ומשמח אותו. כלומר, שתיווצר בו אנרגיה עצמאית ש'נושאת את עצמה', כ"חי שנושא את עצמו" מתגלגלת מעצמה וחוזרת אליו לאחר מכן, כאדם השמח ביבול שעמל וטרח בו. האדם מחפש את ההמשכיות, את הנצח ואת החותם שהוא משאיר אחריו בעולם.
 
אלא שבשביל למצוא זיווג שיש בו פריה ורביה, יש צורך לשוטט בחוץ ולחפש אותו. כל שוטטות בחוץ הינה הרפיה משליטה ומתוך כך התחלה של סיפור שאין לדעת את מהלכו ואת סופו, וכך מתחיל גם סיפורנו. בתוך תוכו יכול האדם להיות מלך וקיסר, שכן בתוכו הכל נשלט ועל כן ברור, ידוע, ולפחות לעצמו מלא משמעות וערך, אך בחוץ יישאר הוא בודד ללא פרייה ורביה וללא שמחה. יספר הוא לעצמו את אותו סיפור שוב ושוב, אך לא תהיה בו עלילה ולא יתחדש בו דבר – לא יהיו לו בנים. רק כשירפה משלטונו ויהיה מוכן לשוטט בחוץ תתחיל עלילת חייו, ורק שם יוכל למצוא זיווג ובנים.
 
ב'חוץ' האדם יכול לפגוש סוגי חשיבה שונים, תרבויות אחרות ומלכים שונים. הסיפור שלפנינו מתחיל במפגש של שני גברים, מלך וקיסר. שניהם כגברים מחפשים את זיווגם ב'חוץ'. האישה לעומתם, "כל כבודה בת מלך פנימה", מחפשת את תשובותיה בפנים. חוץ ופנים יכולים להזדווג זה עם זה. הפנים משמש כלי ומיכל לחוץ, מקום להתגדר בו, והחוץ מאידך מחלץ את הפנים מלשקוע בתוך עצמו. כך הם מפרים זה את זה יחד. שני גברים, לעומת זאת, שנמצאים שניהם ב'חוץ', אינם יכולים להזין זה את זה. אף אחד מהם איננו מסוגל להכיל את השני ולקבלו באשר הוא. כל אחד עדיין עסוק בעצמו, כשהשני משמש כלי לצרכיו בלבד. ללא ספק היציאה החוצה מזמנת הרבה מפגשים חיצוניים, כאלו שלא יכולים לצמוח מהם ברית, זיווג ובנים. ובכל זאת מרגישים הם שבניהם אחריהם יכולים להזדווג זה עם זה.
 
מי הם אם כן המלך והקיסר המתוארים בסיפור? המוהרא"ש (הרב אליעזר שיק מיבניאל זצ"ל) מסביר בפירושו "נהרי אפרסמון" על סיפורי מעשיות, שהמלך הוא ספירת המלכות והקיסר הינו ספירת היסוד. אם נרצה לתרגם את תיאורו הקבלי לשפה אנושית ולהבין מי הם נוכל להשתמש בטרמינולוגיה של בעל הסולם, ולהגדיר זאת כך: המלכות עניינה להיות בתנועת "על מנת לקבל" ואילו ספירת היסוד עניינה להיות בתנועת "על מנת לתת". שתי התנועות הללו הן תנועות המאפיינות שני סוגי התקשרויות עם החוץ, שתי דרכים למלוך בעולם שבחוץ ולהזדווג עמו. התנועה האחת עניינה לקבל מן המציאות ולצרוך אותה. והתנועה השנייה עניינה לתת למציאות את אשר לה ולהשפיע עליה. בעל הסולם (בספרו "ה' שמעתי שמעך" במאמרים מאמר מ"ה, ג', פ"ה ועוד) וביתר פירוט בנו הרב ברוך שלום אשלג זצ"ל (בספרו "ברכת שלום" מאמר ל"ו תשמ"ח, ורבים נוספים) תיארו את שתי התנועות הללו כסותרות זו את זו. הנטייה לקבל הינה הנטייה הטבעית והנמוכה, ואילו הנטייה לתת היא הנטייה האלוקית והעליונה. בעל הסולם ובנו מתארים תיאורים סוערים ועמוקים של מערכת היחסים ביניהם, על המלחמה הפנימית של האדם בין הצורך העצום שלו לקבל ובין הרצון שלו לתת. סופו המושלם של התהליך המתואר על ידם יתקיים כשהאדם יכלול את שניהם זה בזה ויהיה ב"על מנת לקבל" שהוא "על מנת להשפיע".
 
אמנם בסיפורנו אנו מתאר ר' נחמן את שתי התנועות הללו כנטיות שוות ולגיטימיות. אין הן מתחרות זו עם זו בתוך נפשו של האדם, אלא נושאות ונותנות זו עם זו ועם המציאות איך לקיים את שניהם יחד. הן המלך והן הקיסר זקוקים למציאות שתיענה להם. לשניהם יש גינוני מלכות – מלכותם נאצלת אל החוץ והמציאות נענית למלכותם זו. די שהמלך יניף את ידו ומיד משרתיו יתרוצצו למלא את מבוקשו, וכך גם אצל הקיסר. שניהם מרגישים את אצילות הנהגותיהם זה אצל זה, את רמת העומק של חיבורם עם עצמם ומתוך כך את עומק חיבורם אל המציאות. שני המלכים כאמור לא יכולים להזדווג זה עם זה, למרות שהפוכים הם אחד מהשני ואף משלימים זה את זה, שהרי שניהם נמצאים בחוץ בלבד. אולם מרגישים שבניהם אחריהם אשר ייוולדו להם נועדו זה לזה.
 
בני המלכים אינם העתק של אבותיהם, אלא להיפך, הם תוצר התכללות אבותיהם עם מה שמעבר להם, פרי זיווגם אל החוץ. המלך שהיה ב"על מנת לקבל" בנה מן הסתם ממלכה שלימה סביבו שכל עניינה הוא שיקבל ממנה. כולם משוכנעים שצריך לתת למלך וזוהי מטרתם הכנה. הם אינם נותנים למלך מתוך כוח ועריצות, אלא משכנוע פנימי עמוק שעל כך הממלכה עומדת. גם היום קיימות ממלכות שלימות שעניינם לקבל: ארגוני צדקה, רשויות המס, מוסדות המדינה ועוד. לעומתן, ישנן ממלכות הפוכות שכל עניינן לתת, וכך ישכנעו הן את אזרחיהן שתפקידם הוא לקבל. כך הייתה דרכו של הקיסר שכל עניינו היה להיות ב"על מנת להשפיע", ומן הסתם הרגיל את ממלכתו לקבל את השפעתו זו. בצורה דומה, גם היום קיימות ממלכות שעניינן לקבל, כגון מוסדות חינוך שמחנכים את תלמידיהם לקבל, מערכת היחסים שבין ההורים לילדיהם ועוד.
 
לא לחינם נולד למלך דווקא בן זכר, שכן הזכר דרכו "להשפיע". כמו שאר בני ממלכתו למד בן זה להשפיע לאביו המלך שעניינו הוא "על מנת לקבל". כך גם לא לחינם נולדה לקיסר דווקא בת, שכן הנקבה דרכה "לקבל". גם היא, כמו שאר ממלכת הקיסר, למדה לקבל מאביה שעניינו היה "על מנת להשפיע". אלא שאף שבן המלך הוא "על מנת להשפיע" הרי הוא עושה זאת "על מנת לקבל" כמו אביו מולידו: גם כשהוא משפיע הרי שזה "על מנת לקבל" – הן על מנת שאביו יקבל והן שאף הוא בעצמו יקבל. מרגיש הוא שבעצם השפעתו הוא מקבל. ובמקביל, בת הקיסר, על אף שהיא "על מנת לקבל" אין קבלתה אלא "על מנת להשפיע" – הן על מנת שאביה ישפיע והן על מנת שהיא עצמה תשפיע. מרגישה היא שבעצם קבלתה היא משפיעה. זוהי איננה קבלה אגואיסטית אלא קבלה שבעצם קבלתה היא משפיעה. נמצא שבן המלך הינו "משפיע על מנת לקבל" ובת הקיסר הינה בתנועה של "לקבל על מנת להשפיע". שניהם ביטוי להתכללותם עם הוריהם.
 
הן המלך והן הקיסר הרגישו שזיווג של בניהם אחריהם יהיה מושלם. ועוד לפני שנולדו התקשרו ההורים ביניהם. ואכן, מה יכול להיות מושלם יותר מזיווג של "משפיע על מנת לקבל" ו"מקבל על מנת להשפיע"? לא רק שהמשפיע והמקבל משלימים זה את זה ומזינים זה את זה, אלא שכל אחד מהם מרגיש את התכללותו בשני, שהרי בעצם העובדה שהוא "מקבל" הוא "משפיע" וכן בעצם העובדה שהוא "משפיע" הוא "מקבל". אם אדם ימצא בעולם שבחוץ משהו או מישהו שעמם הוא מרגיש שבנתינתו לו הוא מקבל ממנו ושבקבלה ממנו הוא הוא נותן לו, הרי שמצא את ייעודו בחיים, את תכליתו ואת אהבת חייו. קשר זה הינו קשר שמזין את עצמו ואיננו זקוק לתדלוק חיצוני. כך היה לו היה האדם מוצא עבודה בה היה הוא הולך לעבודתו ומרגיש שהוא נתרם בעצמו ממנה, ומוכן לעבוד בה אפילו בחינם, השפעתו זו עצמה הייתה על מנת לקבל סיפוק ושכר שמימי, ואפילו משכורתו מטרתה לא הייתה אלא שיהיה לו פנאי וכוח להשפיע. עבורו העבודה הייתה שליחות והמשכורת לא הייתה תמורה אלא מלגת קיום בלבד. כך גם בני זוג שירגישו שבעצם העובדה שהם מעניקים האחד לשני הם מקבלים, בשל האכפתיות הגדולה שביניהם, הינם בני זוג לתפארת. זוג כזה ירגיש שגם בקבלתם האחד מהשני יש נתינה – הן לעצמם, והן את האינטימיות שבמוכנות להיות תלוי בנותן ולקבל ממנו.
 
המלך והקיסר מתקשרים זה עם זה ומועידים את בניהם זה לזו. אלא שכשחוזרים הם לביתם שוכחים הם את דבר ההתקשרות. כשמגיע כל אחד מהם לביתו חוזר הוא מהר מאוד להרגליו הנושנים. המלך חוזר להיות ב"על מנת לקבל" ושוכח שגם קבלתו הרי היא "על מנת להשפיע". נגרר הוא שוב להיות "מקבל" באופן צר ואינטרסנטי נטול יחס אל השני וחסר כוונה להשפיע עליו. כך גם הקיסר חוזר לארמונו להרגליו בתור "משפיע" ושוכח שגם בהשפעתו זו הוא בעצם "מקבל". חוזר הוא לתלונותיו הנושנות על כך שעובד הוא קשה כל כך, מעניק לאחרים ואף פעם אין לו פנאי לעצמו. התקשרותם עם המציאות איננה מזינה את עצמה ושניהם מלאים טענות כלפי מציאות זו.
 
אלא שאין מנוס מהדיאלוג הפנימי עם הזולת ומההתכללות עמו. אם הדיאלוג לא נעשה במישור הזוגי הוא ייעשה, בעל כורחו של אדם, עם בניו. הבנים מכירים עמוק מבית את מהותם של שיטוטיו של אביהם בחוץ. האם אביהם נותן "על מנת לתת" או "על מנת לקבל", ובצורה הפוכה, האם מקבל "על מנת לקבל" או "על מנת להשפיע". מערכת היחסים האידיאלית בין ההורים לילדיהם הינה כזאת בה ההורים משפיעים על מנת לקבל והילדים מקבלים על מנת להשפיע. אלא שאילוצי החיים ולחציהם עלולים לעכב זרימה טבעית כזו של שפע ביניהם, וכשהדבר קורה, הילדים יהיו הראשונים להרגיש זאת.
 
ובכן, דבר ההתקשרות המופלאה נשכח וכל אחד חזר להרגליו הישנים ולדפוסיו החוזרים המאפיינים אותו. נראה היה שגם בניהם אחריהם לא יוכלו להיפגש, כל עוד הם בחסותם של הוריהם המלכים והרגליהם. אך למרות זאת נפגשו ילדיהם אצל המלמד, בסופו של דבר. הדבר איננו מפתיע, שהרי הבית הינו מקום ההרגלים של משפחת המוצא, ובית המלמד הוא המקום בו חוקר הבן את העולם שמחוצה לו. בו עוזב הוא את בית החינוך שלעד יזרום בעורקיו ופונה לאפיקים חדשים. אצל המלמד חוקרים את העולם באופן מופשט. עולמו הוא עולם של מילים, ומקום מושבו הינו בכיתה או בבית המדרש. הלומד שם נדרש להשאיר את ממשותו מאחור ולהפליג ממנו והלאה בעולם המופשט של המילים. במרחב כזה יוכלו בן המלך ובת הקיסר להיפגש, על אף המרחק התרבותי ביניהם. ואכן, בן המלך ובת הקיסר מתקשרים זה עם זו ובן המלך נותן על ידה של בת הקיסר טבעת. טבעת זו מסמלת את ההתקשרות האינסופית שביניהם, את היותם קשורים זה לזו בקשר של נצח, בהתקשרות שמזינה את עצמה ואיננה זקוקה לשום גורם חיצוני שיפרנס אותה. לקבל על מנת להשפיע ולהשפיע על מנת לקבל.
 
אלא שמהר מאוד ההורים מחזירים את בניהם לביתם והפער בין המילים של בית המדרש ובין המציאות נוקב בליבם. אמנם לאחר שחוו התקשרות שלימה לא יכלו להסתפק בנוף ילדותם החלקי לעומת התקשרות זו, אך מצד שני אינם מסוגלים להימנע מלפעול לפי דפוסי הילדות הטבועים בעורקיהם באופן עמוק כל כך. או אז עומדים בפני בני הזוג שני מבחנים: המבחן הראשון הוא מבחן הגעגועים, האם יתגעגעו זה לזו והאם גם בנפרדותם ירגישו את שייכותם האחד לשני. אם הקשר יעבור מבחן זה, הרי שיתווספו לקשר ערכים חשובים של בחירה, אמונה ומסירות שנרכשים רק בעומק המרחק. זהו מבחנו של בן המלך. האם גם מעומק תפיסתו הילדותית שינק בביתו להיות "מקבל" הוא ירגיש, בעקבות מה שלמד אצל המלמד, שגם בנתינתו ובהענקתו שפע בעצם הוא מקבל, ועל כן הוא מתגעגע לכך.
 
המבחן השני הוא מבחן הנאמנות. זהו מבחנה של בת הקיסר. באין לה זיווג מוצעים לה תחליפים מהירים ורבים, ומצפים ש"תקבל" אותם שהרי היא בת. אך מעומק חינוכה הקיסרי אין היא "נותנת" את ליבה לכל אחד. יודעת היא שגם קבלתה הינה על מנת לתת. לכן רק היכן שתרגיש היא את ההתכללות הזו, שכל קבלתה היא על מנת להשפיע, רק שם תיתן את ליבה. אך בינתיים תוצף היא בתחליפים למלא את החלל: תאוות למיניהם ידפקו על דלתה ש"תקבל" אותם, אך היא בליבה תדע שלמעשה אין להם מה "לתת", שכל נתינתם היא אגואיסטית לספק את יצרם, ותחכה בליבה לבן המלך שייתן לה נתינה אמתית, שהיא על מנת לקבל.
 
שני ההורים המלכים לוקחים את ילדיהם בחזרה לביתם, להקיצם מחלומותיהם התמימים שאכן אפשר למצוא התקשרות שלימה כל כך במציאות. שכחו הם את ההתקשרות ההדדית משכבר הימים: הקיסר חשדן במיוחד על התקשרות זו – מסתכל הוא בחשש רב על בן המלך, כיוון שרגיל הוא הקיסר להשפיע, לעשות ולפעול למען מטרותיו, ועינו צרה בממלכה האחרת שכל עניינה "לקבל". 'מה מקום לאגואיסטיות לקבל?' ישאל הוא את עצמו, ויותר מכך, האם אפשר כך לנהל מדינה?! אמנם בן המלך משפיע אך הוא "משפיע על מנת לקבל" ולדידו של הקיסר זוהי 'פשיטת רגל": אם מישהו מרגיש שבהשפעתו עצמה הוא מקבל מי יודע אולי ייתן בחינם את כל אשר לו? אולי ירדוף אחרי הקונים שיקבלו משפעו ללא תמורה. ייעוד, תכלית, סיפוק ואהבה הן אמנם מילים יפות אך האם אפשר לנהל עמן מדינה? הלא אפילו חנות קטנה תפשוט את הרגל עם מדיניות כזו! הקיסר אחראי הוא ומזמן את בן המלך לניסיון. אם יעמוד בניסיון יתקשה הוא לסרב, שהרי בתור קיסר שעניינו לתת התקשרותו אל החוץ נאמנה, אך בכל זאת בתוך תוכו חושש הוא – ה"על מנת לקבל" שבקרבו איננו שלם עם הדבר.
 
בן המלך הולך לארמונו של הקיסר ומנסה לנהל את המדינה. אך למרות שהוא משפיע ונותן כדרכו של הקיסר, בנפשו הוא מחפש משהו אחר – הוא מחפש "לקבל" בכך, כפי שהורגל בילדותו. הוא מחפש את הסיפוק שבנתינה ועל כן ליבו מתמלא געגועים לבת הקיסר, אשר היא מקבלת על מנת לתת. לא נוח לו בעשייה צרופה שאיש איננו מקבל ממנה דבר. הוא מחפש את השמחה והאושר שבאים בעקבות נתינתו שלו. אם לא שמחתו ואושרו שלו, לפחות שמחתה ואושרה של בת המלך.
 
כיוון שהקיסר מתבונן בבן המלך בביקורת, גם בן המלך בעצמו נדחף להתבונן על עצמו. בן המלך מתבונן במראה, אלא שהוא מתבונן מנקודת הראות שלו, שואל הוא את עצמו מה חסר לו בארמונו של הקיסר ושם באופן מפתיע פוגש הוא את אהבתו. המראה הינה השתקפות של עצמו, ולפעמים האדם יכול לראות את הזולת דרך התבוננות על מה שחסר לו עצמו. זהו איננו מפגש ישיר עם הזולת, אלא מפגש עם הדמות של הזולת מתוך מה שהיא חסרה לו בעצמו. כך למשל מורים יחפשו תלמידים מחונכים אשר יודעים ללמוד ולהתנהג יפה כיוון שמסתכלים הם אל הזולת בבואתם שלהם, שהרי זה מה שחסר להם. המפגש עם המציאות בפועל מראה, לצערם, תלמידים אחרים לגמרי. היכן אם כן ימצאו המורים שרוצים "להשפיע" ולתת תלמידים שרוצים "לקבל"? מסתבר שללא ההתכללות שתיארנו לא יוכל זיווג זה להתקיים – רק כשהמורים ירגישו שגם נתינתם היא על מנת לקבל ושיש להם סיפוק בעצם נתינתם זו, יוכלו הם להתאים את נתינתם למקבלים באשר הם במציאות ולא רק במראה ובבבואות עצמו. אם המורים יהיו כך, מן הסתם גם תלמידיהם ירצו לקבל מהם. אך אמנם, בקלחת היומיום ובעובי הקורה של העשייה קשה להתפנות "לקבל מהנתינה" ולכן גם קשה להתפנות לראות את האחר שלא דרך בבואת העצמי. וכך גם בן המלך שדרכו "להשפיע על מנת לקבל" רואה בבבואתו את חסרונה של בת הקיסר ויודע שתכונה זו היא זו שחסרה שלו. וזה מחליש אותו, כיוון שהוא מרגיש שהוא לא "מקבל" מכל נתינותיו בלעדיה.
 
מי שמונע מבני הזוג להיפגש הוא הקיסר, שכן כפי שהגדרנוהו כ"על מנת להשפיע" אחראי הוא על השפע. קיסר זה קיים גם בעולמנו ובוחן ובודק הוא לפני שהוא נותן משפעו – האמנם גם בקבלתך אתה יודע לתת ולנהל מדינה? האם תשכיל לא לשמור את השפע לעצמך בלבד? כידוע בעולמנו אין מקורות השפע נפתחים בקלות לפני כל מי שמתבונן במראה ומרגיש את מה שחסר לו. כמעט אפשר לומר שזוהי השאלה שמעסיקה כמעט כל בן אנוש.
בהתעמתות עם שאלה זו מגלים בן המלך ובת הקיסר שתי גישות. דווקא בן המלך שמחפש "לקבל" מתוך כל נתינותיו, דווקא הוא זה שמגלה את חששו וטוען "מה נעשה ואביך איננו רוצה", שכן לא מובטח ש"יקבל" כרצונו. בן המלך נכנע לקיסר ודווקא בת הקיסר היא זו שמרהיבה עוז בנפשה לזרז את שניהם לצאת אל המסע גם ללא הבטחות מוקדמות ולקחת את הסיכון, שהרי אין היא מקבלת "על מנת לקבל", אלא מקבלת "על מנת לתת" ויכולה היא לשאת מצב של חֶסֶר בו היא לא "מקבלת" את השפע הנצרך. מבחינתה בכדי להצליח למצוא את הייעוד בחייו של אדם, את התכלית, את הדבר שיהיה האדם מוכן לעשות אפילו בחינם כיוון שבנתינה זו מקבל הוא לאין ערוך – לשם כך מוכרחים לקחת סיכון ולפרוש על הים. הים מסמל את הסיכון כיוון שאין בו יבשה, אלא רק ספינה קטנה, בה בני הזוג נאלצים להישען אחד על השני בלבד, על זוגיותם המפרה את שניהם ללא שום משען חיצוני. ובכדי לפרוש על הים, מספיקה הטבעת וההתקשרות הנצחית והאינסופית. 'אם אתה מאמין בדבר קח את הסיכון אליו בלי חשבונות' תאמר בת הקיסר. די באמונה ובטבעת.
 
לכאורה, הסיפור היה יכול להיגמר כאן בסוף הטוב. אך מסתבר שעוד תלאות רבות עומדות בפני מי שמחפש את זיווגו. הגם שלקחו השניים את הסיכון ופרשו על הים, הגם שמצאו זה את זו, הים הסוער דורש מאמץ מתמיד ועל כן רצו השניים לנוח מעט על הסְפַר. חיפשו הם פיסה של יבשה ויציבות על מנת לברוח מהכורח להשליך את היהב ולקחת סיכון ללא הרף. אמנם, לא תיתכן אפשרות לזוגיות ללא מרחק של סיכון והשלכת היהב וללא חוסר וודאות: אך דווקא מתוך שהצליחו במבחן הסיכון והשלכת היהב, חשבו הם לנוח מעט על היבשה – חשבו שהזוגיות שלהם שמורה ומובטחת. חשבו הם שהאמונה שלהם ממוסדת דיה ואפשר למסגר אותה ולתלות אותה על הקיר. שניהם היו בטוחים שאמונה זו תמתין להם עד סוף מנוחתם. כחלק ממנוחתם הושיטה בת הקיסר את הטבעת לבן המלך. היא, שדרבנה את השניים לקחת את הסיכון, רוצה עתה לנוח מעט ומגישה את הטבעת לבן זוגה. משעה שהאמונה מונחת על היבשה, נראית בעיניהם כיציבה ושמורה שאין צורך לטרוח בה יותר, אף אחד מהם לא מרגיש בעלות עליה. האחריות מתפזרת, נופלת בין הכיסאות, ונשכחת מאחור כשרוצים הם לשוב ולפרוש על הים. ומשמתחלף הנצח בקיבעון ושגרה, מידת הביטחון היודעת לקחת סיכון מתחלפת בביטחונות המחפשים כיצד להימנע ממנו, ומאבדים הם את התנופה שהביאתם זה לזו, ואת הטבעת שקשרה אותם לנצח.
 
מטבעם של דברים, בת הקיסר היא זו ששולחת את בת המלך להביא את הטבעת, שהרי רוצה היא לקבל את הטבעת "על מנת להשפיע" ומבקשת היא שבן המלך "ישפיע" וייתן לה את הטבעת "על מנת לקבל". אך עד מהרה מגלה בן המלך שכל השפעותיו ועשיותיו נעשות ללא תמורה, והוא משפיע ולא מקבל. על היבשה, ללא הסיכון והשלכת היהב, חיי היומיום ועשיותיו נראים לו כאילו הוא משרת בלבד, ורק מרחיקים אותו מבת הקיסר. מעשיו הטכניים רחוקים מלספק את נפשו ורחוקים מאותה תכלית נצחית בדמות הטבעת שחיפש. ככל שבן המלך מתרחק, בת הקיסר, המבקשת "לקבל על מנת להשפיע" נותרת לבדה ללא מישהו לקבל ממנו – מחפשת היא את בן המלך ולא מוצאת אותו. תלויה היא בו כמקבלת, אך משאין היא מוצאת אותו יושבת היא על שפת הים ומחכה לספינה אחרת שתשאנה למרחוק.
 
הן בן המלך והן בת הקיסר הינם שני צדדים בנפשו של האדם המחפש אחר תכליתו וייעודו בעולמו. ייעוד בו ירגיש שכשהוא משפיע הוא מקבל, וכל מאמציו למענו מקבלים תמורה פנימית וסיפוק. אולם עד מהרה מוצא הוא את עצמו עובד קשה ללא תמורה פנימית ומרגיש כמשרת. ככל שמרגיש הוא כך מרגישה בת הקיסר שבקרבו, זו שרוצה "לקבל על מנת להשפיע", שמחפשת היא את הסיפוק הפנימי, אך מאבדת היא קשר עם החלק השולט והפעיל בחייה, ולכן שוקעת היא בחלומות. יושבת היא על שפת הים ומחכה שתבוא ספינה ותגאל אותה. אי שם מעבר לגלים של סיכון שלא לקחה מחכה היא שמישהו אחר יעשה את הסיכון בשבילה ושוקעת היא בעולם של ציפייה ללא מימוש, של געגועים ללא הגשמה. הן המלך המשרת והן בת הקיסר היושבת על החוף, אינם אלא שני צדדים של אותה מטבע, של פאסיביות שנכנעת למציאות או לחילופין מרחפת בחלומותיה אל מעבר למציאות זו. משרצו בן המלך ובת הקיסר לנוח על היבשה, פאסיביות זו לפתה אותם בשני אופניה. היבשה המציאותית הכריחה אותם להיכנע לה או לשבת על סיפה בציפייה פאסיבית לחזור אל הים.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דן האוזר
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *