נא: - התיקון הגדול של שמחת בית השואבה - על הפרדה בין נשים לגברים

  • הרב אביעד ברטוב

התיקון הגדול של שמחת בית השואבה - על הפרדה בין נשים לגברים / אביעד ברטוב

מבוא

כפי שכבר ראינו בשיעור הקודם, הפרק החמישי של מסכת סוכה עוסק בשמחת בית השואבה שהיתה נהוגה במקדשה. המשנה בתחילת הפרק, מתארת כיצד היו מכינים את העזרה לקראת אירוע זה:

"מי שלא ראה שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו. במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול..." (פ"ה משנה ב').

הגמרא על אתר, מסבירה כי התיקון הגדול המוזכר כאן הינו התקנת מחיצות שיפרידו בין הגברים לנשים. מדוע נחשבות מחיצות אלו תיקון גדול, ומהי משמעותן הלכתית?

בימינו, החברה הדתית מתמודדת שוב ושוב עם סוגיה זו של עירוב המינים. יש הטוענים שהפרדה מוחלטת היא הערובה לשמירה על טוהר המחנה, וכנגדם יש האומרים שניתן לשמור על קדושת המחנה גם כאשר קיים עירוב מסוים בין המינים.

בשיעור זה ננסה לבחון סוגיה זו, הן על ידי בחינת הנושא בתקופת המקדש, והן על ידי עיון בדעת פוסקי דורנו שהתמודדו עם שאלה דומה בונגע לבית כנסת. לסיום, ננסה לעמוד על השאלה הרעיונית שמסתתרת מאחורי הדברים, ולדון בשאלה עד כמה עניין ההפרדה בין גברים לנשים הינו עניין עקרוני, או רק סייג וגדר על-מנת למנוע קלות ופריצות.

התיקון בבית המקדש

הגמרא על המשנה שהובאה לעיל מתארת מהו התיקון הגדול שנעשה בעת שמחת בית השואבה:

"מאי תיקון גדול? אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו, חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה.

תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ - והיו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים - ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה" (נא:).

כאמור, התיקון הגדול שנעשה במקדש, היה הפרדה בין נשים לגברים בזמן החגיגות. הגמרא מתארת כי הפרדה זו נעשתה בשלושה שלבים. בתחילה נעשתה הפרדה אופקית - נשים מבפנים וגברים מבחוץ. הפרדה זו לא הועילה, משום שהגברים הביטו בנשים ועדיין הייתה קלות ראש. לאור זאת, הוחלט להעביר את הנשים לחלק החיצוני ואת הגברים לחלק הפנימי, כך שעינהם של הגברים יהיו כלפי הבמה ולא כלפי עזרת נשים. אולם גם חלוקה זאת לא הועילה, ולכן הגביהו את עזרת הנשים מעל לעזרת גברים.

בראשונים אנו מוצאים מספר נימות למהותה של הפרדה זו. כך לדוגמה מסביר הרמב"ם בפירוש המשניות:

"כלומר גדול התועלת, והוא שהיו מכינים מקום לנשים ומקום גדור לאנשים, ומקום הנשים למעלה על מקום האנשים גבוה ממנו כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים".

לדעת הרמב"ם הפרדה באה למנוע הסתכלויות אסורות שיביאו לידי פריצות. רש"י בסוגין נותן הסבר שונה במקצת:

"שצריך להבדיל אנשים מנשים, ולעשות גדר בישראל שלא יבאו לידי קלקול" (נא: ד"ה קרא אשכחו).

בדברי רש"י ניתן לחקור האם האם יש כאן שתי דרישות נפרדות או שמדובר בדרישה אחת? אם נבודד לרגע את המשתנה הראשון ונדון בהפרדה כגדר, עלינו לשאול את עצמנו עד כמה אנו מחויבים לעשות גדרים בכל הנוגע ליצרו של אדם? מתי אנו דורשים ממנו לעמוד איתן כנד הפיתויים גם ללא עזרתנו, ומתי אנו מציבים הפרדות וגדרים?

יצר לב האדם

אומרת הגמרא:

" 'ועוצם עיניו מראות ברע' - א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא - רשע הוא! אי דליכא דרכא אחריתא - אנוס הוא! לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה" (בבא בתרא נז:).

כלומר, הגמרא דורשת מהאדם להימנע מלהגיע למצב של ראית ערווה, גם כאשר המצב נכפה עליו. בעקבות גמרא זו פוסק הרמב"ם:

"וכן אסור לאדם להסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה, אפילו להסתכל בבגדי צמר של אשה שהוא מכירה אסור, שלא יבוא לידי הרהור" (הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א).

בצורה דומה פוסק גם ה'שלחן ערוך' (אבן העזר סימן כ"א) כי האדם צריך למנוע את עצמו מכל הסתכלות אשר עלולה להביא אותו לידי הרהור. בהמשך אותו סימן מובא ברמ"א כי נחלקו הפוסקים האם מותר לאדם להשתמש במשרתת, על מנת שזו שתרחוץ לו את ידיו ורגליו. מסתימת ה'שלחן ערוך' משמע שהוא סובר שהדבר אסור וכן משמע מהרבה ראשונים, אולם הרמ"א מביא את שיטת התוספות שהקלו בדבר אם ברור לאדם שכוונתו לשם שמים, וכי הדבר לא יביא אותו לידי עבירה.

מתוך הדיון בנוגע לשימוש במשרתת, ניתן היה להתיר גם ראיה במידה וברור כי ההסתכלות הינה לשם שמים. דברים בכיוון זה עולים בדברי ר' משה פיינשטיין כאשר הוא נשאל על ישיבה או עמידה בצורה דחוקה לצד אישה ברכבת תחתית וזו לשונו:

"...והאיסור נאמר 'לא תקרבו לגלות ערוה' - שפירושו כתב הרמב"ם כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה, ולא ראו צורך לאסור זה כלל אף מדרבנן" (שו"ת 'אגרות משה', אהע"ז ב סימן יב).

לאור דברי הרמב"ם שראינו לעיל, מחדש ר' משה כי כל 'הקריבות' האסורות - מותרת כאשר ברור שאין המדובר בקירבה של חיבה[1]. כלומר כל סיטואציה שברור לאדם כי הקירבה לנשים לא תביא אותו לידי הרהור - אינה אסורה.

בהמשך, מתייחס ר' משה למי שחושש שלבו חלש ויצרו יגבר עליו:

"אבל אם יודע שהוא יבוא לידי הרהור - יש לו למנוע מללכת אז אם אין נחוץ לו. ואם מוכרח לילך אז גם-כן לעבודתו - אין לאסור לו אף בכהאי-גוונא, ויתחזק להסיח דעתו מהן ולהרהר בדברי תורה כעצת הרמב"ם שם הי"ט, ועל-זה יוכל לסמוך ולילך לעבודתו. ואם יודע שטבעו רע ויבוא מזה לידי קישוי אבר, אסור לו לילך אז גם לעבודתו. אבל ח"ו לאדם להיות כן דבא זה מבטלה כדאיתא בכתובות דף נ"ט על האשה והוא הדין על האיש וצריך לעסוק בתורה ובמלאכה ולא יהיה כך" (שם).

לדעת רבי משה אסור לאדם לוותר לעצמו - מי שיצרו גובר עליו צריך להתמודד איתו ולא ניתן לחיות בתוך אקווריום ולהימנע מכל חיכוך עם סביבה נשית.

נושא נוסף בו הרבו פוסקי זמננו לדון בהקשר זה הוא לגבי השפעת השתנות המציאות על דיני אלו[2]. בעל הלבושים (או"ח סימן לו) מחדש כי מכיוון שבימינו הנשים מורגלות להסתובב בחוץ, לכן לא צריך לחשוש להרהורי עברה.

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט' סימן נ) מובאת חלופת מכתבים בין הרב ולדנברג לגרש"ז, בה טוען ה'ציץ אליעזר' כי בזמן כמו שלנו בו הנשים מצויות בחוץ, לא שייך לאסור הליכה אחורי אשה בשוק כדברי הגמרא בברכות. וזו לשנו:

"דלכן שאני זמן הזה מבזמן הקדום, משום דבזמן הקדום לא היתה האשה רגילה ללכת ברחובות קריה והיתה יושבת בירכתי ביתה, וכדברי הרמב"ם בפי"ג מה' אישות הי"א שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית בזה רק דהוא משום דגנאי הדבר. וברמב"ם ושו"ע נפסק ברמ"א באה"ע סי' ע"ג סעי' א' דאשה לא תרגיל עצמה לצאת הרבה שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה. ולכן הפגישה וההילוך אחריה ברחוב היה מביא ביותר לידי הרהור, אבל משא"כ בזמן הזה שהמציאות לא כן, אלא האשה אינה יושבת בירכתי ביתה כבזמן הקדום ורגילין יותר בראית אשה ברחוב, לכן קלקלתם תקנתם דאין כ"כ עתה חשש הרהור בהליכה אחריה כפי אז ועל כן הקיל ה'תרומת הדשן' משום ה"ט עכ"פ באשת חברו ובאמו כנ"ל".

הציץ אליעזר מבסס את דבריו על היתרו של בעל 'תרומת הדשן' ללכת אחרי אשת חבר, ומרחיב אותו לכל הנשים בתקופתנו. ואולם, הגרש"ז לא היה מוכן לקבל את היתרו הגורף של ה'ציץ אליעזר', ולדעתו השתנות המציאות אינה לטובה ורק בדיעבד ניתן להרחיב את היתרו של 'תרומת הדשן' לכל אישה. לדעתו דווקא באשת חבר הקלו משום כבודה וכבוד בעלה, אבל בסתם אשה לא.

מהי הסיבה שבגללה החמירו בהליכה מאחורי אישה? הגרש"ז מדייק מלשון ה'שולחן ערוך' כי הסיבה היא שכאשר האיש הולך מאחורי האישה, אין לו בושה להביט בה בצורה שאינה ראויה, בניגוד להולך מולה ששם יש לו בושה ולכן הליכה כזו הותרה.

וכך כותב הגרש"ז:

"קבלתי את יקרת מכתבו בערב שב"ק ונהניתי מאד ממה שמצא בלקט יושר, ואמינא לי' יישר ע"ז שהודיע לי מזה כי בשעת הדחק כבר יש על מי לסמוך. ובכוונת דבריו הנראים מקופיא כתמוהים מאד נלענ"ד כמ"ש כתר"ה בסוף דבריו אך קצת באופן אחר. כי מצד הסברא הי' נלענ"ד דמלשון השו"ע פגע אשה בשוק משמע דאין דרכן של נשים להיות בשווקים ורק על דרך מקרה פגע... ולכן כשהולך כנגד אשה אין החשש גדול כי יתבייש להסתכל בה שהרי היא תרגיש בכך, משא"כ לאחריה שהוא רואה ואינו נראה חיישינן טפי, ונוסף לזה גם נראה שבזמנם היה אפשר להזהר מלכת אחורי אשה משא"כ בזמננו הרי אף אם יברח מאחורי אשה ימצא תיכף את עצמו אחורי אשה אחרת, וכמדומה לי שנשים מצויות ברחוב יותר מאנשים ומה גם בזמנינו שהפריצות מצויה הרבה ולצערנו הפרוץ מרובה על העומד ואין מתביישים להסתכל באשה גם בפניה,... ולכן היה לעניות דעתי במקום מצוה [או שצריך לעשות כן מצד הנימוס] אין טעם להחמיר בזמננו, ומשום כך שמח לבי מהמציאה שמצא. ואף שבזמן התרומת הדשן המצב היה הרבה יותר טוב מבזמננו, אבל מכל מקום יתכן שגם אז כבר היו הנשים מצויות בשווקים ורחובות ובכל מקום שהולך היה נמצא תמיד אחורי אשה ולכן כתב להקל כן נראה לעניות דעתי. וכיון דבלאו הכי רגיל ביה טובא - שפיר מסתבר להקל במקום מצוה. ביקרא דאורייתא ובכל חותמי טובה וברכה - שלמה זלמן אויערבאך".

משתנה נוסף שחשוב להכניס לדיוננו הינו האם צריך לחשוש להרהורי עבירה, גם כאשר מתעסקים בדבר מצווה. בעל ה'אורחות חיים' בהלכות מגילה (הלכה ב) אסר קריאת מגילה של אישה משום 'קול באשה ערוה', אולם הראשונים דחו את דבריו וטענו כי בשעה שאדם עסוק במצווה אין צריך לחשוש שראשו יהיה טרוד במחשבות של עריות.

כיצד יסתדרו דברים אלו עם התיקון הגדול שנעשה במקדש לכבוד שמחת בית השואבה? לענ"ד הדברים נובעים מן העובדה שעלייה לרגל הינה מפגש המוני. מפגש חברתי בזמן של שמחה יכול להביא לידי קלות ראש, ולכן חששו חז"ל יותר ודרשו את הקמתם של המחיצות. אולם במציאות היומית שלנו, כאשר לא כל מפגש עם נשים מעורר את היצר אלא מדובר בקיום של שגרת חיים, אין צורך להקים מחיצה בכל מקום ציבורי. כפי שראינו יש פוסקים שהסתייגו מגישה זאת וראו מציאות זו כדיעבדית[3].

מחיצה בבית הכנסת

במקדש נבנתה המחיצה לכבוד שמחת החג, אולם אנו יודעים כי בבתי הכנסיות שלנו המחיצה קיימת כל השנה[4]. פוסקי זמננו דנו מה צריך להיות שיעורה של מחיצה זו, ומהי מטרתה.

רבי משה פיינשטיין סבר כי מטרתה של מחיצה זו היא לעשות חיץ בין גברים לנשים - כי במקום הקודש לא ראוי שיהיה עירוב בין המינים. וזו לשונו:

"...והנה יש מקום לומר שרק במקדש היה אסור מדאורייתא משום דין יראה דומקדשי תיראו, שאם הוא בקלות ראש אינו ביראה, ואם כן בבית הכנסת הוא רק מדרבנן שאסרו גם בהם קלות ראש ולא מהני גם תנאי (עיין במגילה דף כ"ח ובש"ע או"ח סי' קנ"א סעי' י"א) וכ"ש לקלות ראש של איסור שאין מועיל בה תנאי. אבל בשעת התפלה וכשמזכירין שם שמים ודברי תורה וקדושה מסתבר שהוא דאורייתא שהלא הקדושה שתיקנו בבית הכנסת כתב הר"ן (מגילה כו) שהוא משום שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה עיי"ש, ואם דברי הקדושה עצמן אין בהם דיני הקדושה לא היה שייך לתקן קדושה על בית הכנסת בשבילם. ולכן משמע שבעת התפלה הרי הוא בדיני קדושה מדאורייתא ויהיה אסור לנהוג בו קלות ראש בתפלה מדאורייתא" (אגרות משה אורח-חיים סי' ל"ט).

ר' משה פיינשטיין תולה את חיוב בנית המחיצה בבית הכנסת במשנתנו בסוכה, והוא מדייק בראשית התשובה כי מטרת בניית המחיצה במקדש היתה עקרונית ולא רק למניעת הרהורי עברה (וכפי שדייקנו בראשית דברינו בדעת רש"י). לדעתו, מדין מורא מקדש יש להימנע מעירוב בין המינים כדי שלא להגיע לשחוק וקלות ראש, ואף בבית הכנסת יש דין של מורא מקדש מכח הזכרת השם הנעשית בתפילה.

כאמור, ר' משה מבין כי בבתי הכנסיות שלנו החיוב לבנות מחיצה נובע מכח התפילה. ואולם בשו"ת משנה הלכות (חלק ט"ו, סימן קיב) לרבי משה קליין הוא דן בתשובת ה'אגרות משה' ומוכיח שגם מטרת המחיצה בבית הכנסת הינה למנוע פריצות והרהורים.

המשמעות ההלכתית למחלוקת אחרונים זו היא האם מותר להקים בשבת מחיצה לתפילה. ה'שלחן ערוך' פוסק (אורח-חיים סימן שט"ו, סעיף א) כי אסור להקים בשבת מחיצה המתרת. לדעת ר' משה פיינשטיין המבין כי החיוב לבנות מחיצה הינו עקרוני, והוא זה המתיר את התפילה יהיה אסור להקים מחיצה זו. אולם לדעת רבי מנשה קליי (וכך סברו גם רוב האחרונים) מאחר שמדובר במחיצה לצניעות בלבד - ניתן להקל ולהקימה בשבת.

דין בבית כנסת

כפי שראינו האחרונים דנו בשאלה האם המחיצה בבית הכנסת הינה מחיצה לצניעות בלבד או שמדובר במשהו עקרוני. ראינו כי לדעת ר' משה פינשטיין מדובר בדין עקרוני הנובע מהזכרת השם הקיימת בתפילה הדורש הפרדה בין המינים. אפשרות קצת שונה היא לומר כי מדובר בדין בבית הכנסת, אשר כמקום של השראת שכינה ראוי לעשות בו הפרדה מדין מקדש מעט. הד לדברים אלו ניתן לראות בשו"ת 'זכרון ליהודה' (והדברים מובאים בשו"ת 'ציץ אליעזר' חלק ז', סימן ח).

בחזרה למקדש

אחת מן השאלות המתעוררת על דברי הגמרא שראינו לעיל היא מדוע ב'ראשונה' לא היתה מחיצה. ניתן לומר כי כוונת הברייתא באומרה 'בראשונה' היא לימי הבית הראשון. ידוע כי בתקופת הבית השני היה מצב של סילוק שכינה והתדרדרות רוחנית שסילקה את השכינה מן הבית, ואולי עדות לאותה התדרדרות היא בניית המחיצה לקראת שמחת החג. האווירה של קלות ראש ורמה רוחנית ירודה, הובילה את החכמים לתקן הפרדה על מנת לחזק את מורא המקדש. בדרך זו מסביר הרב מנשה קליין בשו"ת 'משנה הלכות' (חלק י"ד, סימן כד) את הברייתא.

העולה מכל הנ"ל הוא כי במקום של יראת שמים אין צורך במחיצות, ולכן כאשר מתקהלים גברים ונשים יחדיו באווירה רצינית לא צריך לחצות בניהם בדווקא. יש אחרונים שהבינו כי בכל מקום בו נדרש מורא מקדש, יש להפריד בין המינים אוטומטית על מנת לא להסתכן.

לרוב נתפסת סוגית הפרדה בין גברים לנשים כעניין של מניעת הרהורים רעים ופריצות, ואולם כפי שראינו חז"ל הבינו שלא המחיצה היא שתשלוט ביצרו של האדם אלא הוא לבדו. לכן, כל קירבה שנובעת משגרת החיים הבסיסית אינה אסורה. אולם גם בשגרת החיים, אם ברצוננו להפוך לממלכת כוהנים וגוי קדוש עלינו ליצור מחיצות של מורא, אשר ישרו אווירה של רצינות וימנעו מאתנו להגיע לשחוק וקלות ראש.

לסיום מסכת סוכה

לאורך השעורים במסכת סוכה ראינו כי הסוכה משמשת כמקום של השראת שכינה. כך גם בנוגע לשמחת החג - מטרתה היא להרבות שמחה כדי לחזק את הקשר ביננו לבורא יתברך, וממילא מתוך אותה דבקות להרבות השראת שכינה. מי ייתן ונזכה עוד השנה לסוכות עורו של לוויתן, וחידושה של השראת שכינה.


[1] בהמשך התשובה מבסס ר' משה את דבריו גם על דברי הש"ך ביו"ד קנ"ז ועיין שם בב"י לגבי לאו דערוה. וב"ש אהע"ז סימן כ' החמיר בדבר ואסר כל קירבה גם כזו שהיא אינה של חיבה מדרבנן, אולם רוב האחרונים צידדו להקל כש"ך.

[2] עיין למשל: שו"ת 'ציץ אליעזר' (חלק ט', סימן נ); 'משנה הלכות' (ד', סימן קפו); 'יביע אומר' (חלק א' או"ח סימן ו, חלק ג' אהע"ז סימן י); 'עטרת פז' (א', חלק ג סימן ו).

[3] לסיכום, שיטות הפוסקים הם כדלהלן: ה'אגרות משה' מקל ביותר ולדידו כל קירבה שאינה של חיבה הנובעת משגרת החיים מותרת לכתחילה. לדעת ה'ציץ אליעזר' מדובר במציאות דיעבדית שהותרה מאחר שכיום לבנו גס בה ולמעשה לאחר שנשתנו הטבעים ניתן להקל לכתחילה. הגרש"ז בדיעבד מקל אבל מיצר מאוד על מציאות.

[4] בשו"ע לא מצינו איזכור לחיוב בניית מחיצה בבית הכנסת. בשו"ת 'ציץ אליעזר' מובא הסבר להעדרו של דין זה: "וזה שלא נזכר בשו"ע מדין עשיית מחיצה בין בית הכנסת לעזרת נשים, הוא מפני שאז לא היתה קיימת בעיה כזאת בכלל, כי כל בתי הכנסיות היו עשוים באופן שכותל עב היה מפסיק בין בית הכנסת לעזרת נשים והיתה מגעת מהרצפה ועד הגג וקול התפלה היה מגיע להם דרך חלונות קטנים או דרך חלולים חלולים, שהיו עשוים בכותל, ולא עלה על הדעת כי תתקיים בכלל בעיה כזאת אם צריכים מחיצה". ועיין עוד בספר 'מנהגי ישראל' כרך ז' של פרופ' שפרבר אשר בדק את הנושא, וכן ב'קתדרה' (תמוז תשנ"א) מאמרו של לוין שסוקר את התשובות השונות לשאלה האם הייתה קימת מחיצה בתוקפת המשנה בבית הכנסת.