בפרקים קודמים דנו בשאלה מדוע הרב עוסק בחוויותיו האישיות בכתביו הפילוסופיים, וניסינו לבסס את הטענה כי למימד החוויתי ביהדות תפקיד מכריע ביצירת קשר עם האלוקים ובפיתוח אישיות דתית שלמה. המורה יכול להעביר מימד זה שביהדות אך ורק באמצעות חשיפת עצמו בפני התלמיד, חשיפה שבעקבותיה תיווצר שותפות רגשית, ולא רק מפגש שכלי...
מקובלים ופילוסופים כאחד תמהו על האפשרות של השפעת התפילות על א-ל אינסופי וכל-יודע, והוגים רבים ביקשו להבין מדוע הקב"ה מקבל תפילות מסוימות ואינו שועה לאחרות. אף על פי כן, בדיוניו העמוקים ומרובי-הפנים בנושא התפילה, נמנע הרב סולוביצ'יק מלעסוק בשאלות אלה. הרב העדיף להתמקד, כתמיד, בצד האנושי של המשוואה ולא בצד האלוקי. מה, שואל הרב, אופיו המדויק של מעשה התפילה? מהם הלכי הנפש הפנימיים הדרושים לה? מה השפעותיה על האדם המתפלל? במילים אחרות, מה משמעותה ותפקידה של התפילה עבור האדם?
בעוד שהתפילה גואלת את האדם, הרב פותח את "רעיונות על התפילה" בטענה שהתפילה עצמה נגאלה על ידי אדם, קרי, על ידי הרמב"ם. הרמב"ם, ממשיך הרב ואומר, גאל את התפילה הן ברובד ההלכתי והן ברובד ההגותי...
בשבוע שעבר הצגנו את גישותיהם של הרב קוק והרב סולוביצ'יק בנושא התשובה. בקצרה, משמעות התשובה לפי הרב קוק היא שיבה אל העצמי/האלוקי, ולפי הרב סולוביצ'יק התשובה היא יצירה עצמית. גישותיהם מסתעפות לכיוונים רבים ומתעמתות ברבדים שונים. נסקור כעת כמה מההבדלים העולים מתוכן.
