נ. - מנגינת החליל

  • הרב אביעד ברטוב

מנגינת החליל / אביעד ברטוב

מוקד שמחת החג

כידוע, את ימי חג הסוכות במקדש ליוותה חגיגת ניסוך המים. המשנה בתחילת פרק החליל (נ.) מציינת כי אירוע זה התקיים במקום שנקרא בית השואבה. בגמרא, מובאת מחלוקת מהו שמו המדויק של המקום, כאשר לכל דעה מביאה הגמרא מקור:

א. רב יהודה - שם המקום: 'בית השואבה' - כלשון המשנה, על שם הפסוק בישעיה 'ושאבתם מים בששון'. בית השואבה הינו המקום ממנו שאבו את המים לחגיגת ניסוך המים.

ב. רב עינא - שם המקום: 'בית החשובה'. רב נחמן מסביר כי השם 'חשובה' הגיע למקום זה מאחר ש"מצווה חשובה היא, ובאה מששת ימי בראשית". מסביר רש"י:

"מששת ימי בראשית - דאמרן לעיל: שיתין נבראו מששת ימי בראשית לקבל הנסכים" (נ:).

ננסה לבאר את דבריו: מתחת למזבח בבית המקדש היה קיים חלל שלתוכו התנקזו כל הנוזלים שקרבו על גביו. חלל זה נקרא 'שיתין', והוא היה קיים עוד מששת ימי בראשית. מדוע נבחר מקום זה להיות מוקד השמחה של חג הסוכות. בעל השפת אמת מסביר את הדברים:

"אבל בסוכות שמקריבין 70 פרים נגד שבעים אומות, יש גם-כן נסכי מים שידו פשוטה לקבל כל השבים ושופכין לבם לפניו כמים ובחסדו יתברך מקרב גם הרחוקים. נמצא שהיא זמן תיקון לכלל הבריאה, כמו שהיה בימי בראשית קודם שנבחרו בני ישראל".

בחג הסוכות קרבים על-גבי המזבח שבעים פרים, המייצגים את אומות העולם, אשר נידונים על הבאות בתקופת תשרי. ה'שפת אמת' כותב כי לקרבנות העמים מוסיפים נסכים, המשמשים כתוספת לקורבן המהדרים ומוסיפים לו ריצוי נוסף. עולה מכאן כי ניסוך המים הוא השלמה של קרבן היום שבא כנגד אומות העולם.

כעת, ניתן להבין את הסברו של רש"י: רב עינא שגרס בית החשובה הבין כי מוקד השמחה היה בשיתין. הגמרא לעיל (מט:) כותבת כי עם הגעתם של הנוזלים לשיתין הם איבדו את קדושתם. עולה אם-כן, כי סיום תהליך הקרבת הקרבן של אותו היום היה כאשר היו הנוזלים מגיעים לשיתין, ועך כך היתה החגיגה.

כאמור רב יהודה גרס בית השואבה, ולשיטתו המוקד בשמחת בית השואבה הוא המים הנשאבים ומציינים את העובדה שבתשרי נידון העולם על המים.

החליל

תהליך ההקרבה במקדש, לווה על-ידי שירת הלויים במקביל לנגינת החללים והכינורות. הגמרא בערכין (י.) מונה שנים עשר מועדים בהם ניגנו בחללים, והרמב"ם מסכם את הדברים:

"בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח: בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, וביום טוב הראשון של פסח, וביום הראשון של עצרת, ובשמנה ימי החג, וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת" (הל' כלי מקדש, פ"ג, הלכה ו).

הגמרא בסוכה (נ:) מביאה מחלוקת תנאים האם עיקר שירה במקדש היתה בפה או בכלי. הגמרא אומרת כי אם עיקר שירה בכלי, אזי נגינת החליל מוגדרת כעבודה וממילא היא דוחה שבת ויו"ט. מעניין כי על פי הרמב"ם אנו מוצאים כי יש לנגינה זו אופי כפול שהרי הוא פוסק (הלכות בית המקדש פרק ג') כי עיקר שירה בפה, אולם מנגד כפי שראינו לעיל, הוא פוסק כי נגינת החליל דוחה את השבת.

לעומת זאת רש"י בסוגיתנו (לפי אחת מהגרסאות) אינו עושה את הפיצול הנ"ל. לשיטתו מחלוקת רבי יוסי ב"ר יהודה וחכמים היא בכל הנגינות במקדש שנאמרו בסמוך לקורבן.

לענ"ד הדברים מתקשרים למחלוקת ר' עינא ורבי יהודה שראינו לעיל בנוגע לשמו של אותו מקום בו ניסכו את המים. לפי ר' עינא יש לגרוס בית החשובה, וכפי שהסברנו, לדעתו ניסוך המים הוא השלמה של הקרבת פר האומות. מכאן, שלדעתו ניסוך המים קשור לזביחה, והוא השלמה של שירת הלווים שנאמרה ע"ג המזבח. מנגד, לסוברים שחגיגת ניסוך המים היא עניין בפני עצמו הקשורה למים עליהם אנו נידונים בחג[1], ניתן לומר כי החליל של ניסוך המים הוא עבודה, בניגוד לשאר נגינות החליל במשך השנה שהם רק ליווי[2].

ואכן הרמב"ם בפרוש המשנה שלו מבאר ומדגיש שהמקור לשם בית השואבה הוא מן הפסוק 'ושאבתם בששון' כלומר שהוא מבין שמדובר בחגיגה נפרדת.

שמחת בית השואבה

מנגינת החליל השלישית שנעשתה במקדש אינה בכלל עבודה והיא שייכת רק לריבוי השמחה שבחג. נגינת זו נעשתה על ידי העם, וכפי שמתאר זאת הרמב"ם:

"אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר 'ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים' (ויקרא כ"ג), וכיצד היו עושין? ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה" (הלכות לולב, פרק ח').

אם-כן, גם בשמחת בית השואבה אנו מוצאים, את נגינת החליל אולם הכרעת המשנה היא שהחליל של שמחת בית השואבה אינו דוחה את השבת או יו"ט. מדוע?

בפשטות ניתן לומר שנגינה זו של החליל אינה עבודה, וכל מטרתה היא להרבות שמחה בלבד. בהמשך דבריו מבאר הרמב"ם ששמחה זאת נוהלה ע"י העם וכל אחד לפי רמתו ודרגתו פזיז וזימר בה:

"והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותושבחות, ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב"
(שם).

שמחת בית השואבה אינה קשורה לעבודת הלווים או הכוהנים[3], והיא הייתה שייכת לעם ישראל. שיטת הרמב"ם בהסבר הסוגיה היא כשיטת ר' ירמיה שחילק שבין שירת החלילים בערבים של ימי החג, לבין החלילים של ניסוך המים ושאר קורבנות. אולם בגמרא מובאת שיטת רב יוסף שלא חילק בין שירות אלו. היוצא מדברי רב יוסף הוא שלשיטת חכמים החולקים על רבי יוסי ב"ר יהודה, נגינת החליל לא דוחה את השבת גם כאשר היא מצטרפת לעבודה. וקשה הרי כלל בידנו שאין שבות במקדש- ואיסורים שתוקפם הוא גזרה לא נבטל בשבילם את עבודת המקדש. אם-כן, כיצד גזרת כלי תבטל דבר ממכשירי עבודה כמו החליל? התוספות (נ: ד"ה רבנן סברי) מסבירים כי למרות ששבות הותרה במקדש חכמים הרחיבו את סייגם, שכן ריבוי השימוש בכלי זמר יגרום ללווים להתעסק בתיקונם ולהגיע אולי לידי ביצוע מלאכה שהיא דאורייתא. לכן לא מצינו חולקים על הברייתא בדף נג. שתקיעת השופר בעת פתיחת השערים נוהגת בשבת וביו"ט שכן מדובר במלאכה קצובה ומודדה ואין חשש לריבוי תקלות.

בעל האבני נזר (שו"ת או"ח סימן כ"ו) הסביר את הדברים בצורה מפולפלת יותר. בראשית דבריו הוא מראה כי התוספות ביבמות (פו:) והספרי נחלקו האם שירה על קרבן היא מצווה או שהיא חלק ממכשרי הקורבן. מלשון הספרי משמע שהיא חלק מהקרבן, אולם תוספות ביבמות מציין שמדובר במצווה בעלמא. האבני נזר נוטה להסביר שאין המדובר במחלוקת, אלא בשני דינים בשירת הלוים. השירה היא מצווה בעלמא אולם כאשר היא מתווספת לקורבן היא מקבלת גדר של עבודה. הוא מסביר את הדברים לאור מחלוקת ר' ירמיה ורב יוסף בגמרא בסוכה (נ:) אם זרים כשרים לשיר על קורבן. ר' יוסף שסבר כי זר כשר לשיר סבר שכאשר זר שר השירה לא מתווספת להכשר הקורבן. ר' ירמיה סבר שהשירה היא מצווה בעלמא כדברי התוספות ביבמות אולם כאשר לוי שר אזי השירה אינה רק מצווה בעלמא היא הופכת להיות מכשיר. ר' יוסף לא הסכים לקבל את הפיצול שהציע ר' ירמיה ולשיטתו זר יכול לנגן בחליל רק למ"ד עיקר שירה בפה וכלי הוא תוספת בעלמא שאינה מכלל עבודה.

הד לחידושו של האנ"ז ניתן למצוא בדברי רש"י במסכת ע"ז שם מציין רש"י לגמרא בסוכה הסוברת כי ששיר מעכב קורבן, למרות שעובדה זאת לא מצוינת במפורש בסוגיה. אולם לדעת ר' ירמיה כפי שבארנו הדברים ברורים.

רוח הקודש

לסיום נביא את דברי הרמב"ם כיצד הייתה מתנהלת שמחת בית השואבה במקדש:

"מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע".

את הסיבה מדוע השחקנים הראשים בשמחת בית השואבה היו הזקנים וראשי העם מביא הרמב"ם בהמשך דבריו:

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב' (דברים כ"ח), וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר 'אל תתהדר לפני מלך'. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר 'ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני' (שמואל ב, ו), ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר 'והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'' (שם). בריך רחמנא דסייען".

הרמב"ם כדרכו בחיבור משנה תורה מוסיף בסופי פרקים נימוק מחשבתי להלכות המוזכרות בפרק. עניין קיום המצווה מתוך שמחה אינו שייך לחג הסוכות בלבד, ובכל השנה יש לעבוד את ה' מתוך שמחה.

יש מצוות בהם פן השמחה אינו רק פרטי אלא גם ציבורי. במקומות אלו מזהיר הרמב"ם מעבודה חיצונית בה האדם רוצה להתהדר כחסיד ולתפוס מקום מרכזי בשמחה הציבורית. הרמב"ם מציין את דוד מלך ישראל שבעת הבאת הארון לירושלים כרכר ופיזז כמו ילד קטן ולא חס על כבודו. כי שמחת השבת הארון למקומו לא הייתה שמחתו הפרטית אלא שמחה של הקב"ה בה גם הוא זכה להשתתף. בשמחת בית השואבה הזקנים למדו לקח מדוד המלך, שבעת שמחה ציבורית המנהיגים צרכים להוביל את שמחה אולם לא מתוך גאוות הלב וחיפוש אחר כיבודים שונים.

הירושלמי מציין פן נוסף שמצינו בשמחת בית השואבה:

"אמר רבי יונה יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית שואבה ושרת עליו רוח הקודש ללמדך שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח, מה טעמא? 'והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח
א-להים' אמר רבי בנימן בר לוי והיה כנגן במנגן אין כתיב כאן אלא והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח א-להים" (סוכה פר' ה הלכה א').

כאשר עובדים את ה' משמחה זוכים גם לרוח הקודש. התוספות מסביר שעל כן קרוי שמה של בית השואבה, כי שואבים בה את רוח הקודש. שנזכה.

 

[1] ועיין בספר מקדש דוד (סימן י, נסכים, סק"ה) - הרמב"ם בהלכות תמידין ומוסיפין פרק י' מבאר שניסוך המים בא עם תמיד של שחר, והוא קודם לנסכי היין של התמיד. והדבר קשה שהרי כלל בידנו שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. אלא שצ"ל שנסכי המים קדושים יותר והם נובעים מקודשת החג וקרבים בשבילו. וכן מפורש בירושלמי (פ"ד ה"לו) שאם שכחו לנסך את המים לא ניתן לנסך שוב שכן עבר זמן בטל קרבנו. זאת בניגוד לנסכי היין שאין להם שעה ונסכים אפשר להקריב ע"ג המזבח באיחור של כמה ימים.

[2] נעיר שאם כנים דברינו עתה נצטרך להסביר מדוע בשאר המועדות הנוספים הנזכרים בגמרא בערכין מכין בחליל ע"ג המזבח שלא כמו שאר ימות השנה.- ניתן לומר ששאר הימים נוהג החליל באופן ייחודי זה, הם המועדות פסח ושבועות- ויכול להיות שאופי המיוחד של נגינת החליל במועדים הנ"ל נובעת מהעובדה שמדובר ברגל. בעת התכנסות המונית חלק מצביון השמחה של הרגל הוא בנגינת החלילים, וראה בהמשך דברינו לגבי שמחת בית השואבה.

[3] גם הכוהנים עסקו בנגינה, בעיקר בחצוצרות שהיו עשוית מזהב ועיין בדברי הטורי אבן במסכת ראש השנה כו: שהבחין בין נגינת הלווים לכוהנים.