סוכה ד ע"ב - ה ע"ב

  • הרב אליקים קרומביין
לימוד מודרך למסכת סוכה
דפים ד: - ה:
 
דף מספר 6
א. כיצד לומדים מהארון והכפורת לסוכה?
עשרה טפחים כיצירת מרחב
בשבוע שעבר הצעתי ללמוד, ללא כל הקדמות וליווי, את הפסקה הפותחת בסוגיית "עשרה טפחים", תוך שימת לב לקשיים, כעת נגש לעיון בסוגיה, ונעמוד ראשית כל על עיקר העניין.
חכמים מוכיחים שהשכינה עשויה לרדת עד עשרה טפחים מן האדמה, וזאת אנו לומדים מן הארון והכפורת. והשאלה היא - אז מה? איך לומדים מכך על הגובה המינימלי של הסוכה?
רש"י בא כאן לעזרתנו לכאורה - ראו בד"ה ותניא מעולם, בראש דף ה ע"א. אך עדיין קשה: גם אם למעלה מעשרה טפחים יש "רשות אחרת", כלומר - בשפה משפטית - מקום שונה, מדוע להניח כי דופן הסוכה חייבת להגיע עד מקום המהווה רשות אחרת?
לכאורה, התשובה תהיה שדופן סוכה היא לא רק חלק מן המבנה של הסוכה, אלא היא חייבת להתאים לסוגה (ז'אנר) ההלכתית הכללית "מחיצה". יותר מכל תחום הלכתי אחר, מושג זה של מחיצה מוכר בהלכות שבת, ושם תפקידו הוא "לחלק רשויות", כלומר לא רק לציין מאיפה מתחילה רשות היחיד, אלא בעצם ליצור את המרחב הזה. ואכן - עיינו אצלנו בתוס' ד"ה עשרה טפחים (ד ע"ב), המשווה בין מחיצות לעניין שבת לבין מחיצות לעניין סוכה; ומכך עולה כי גם הדפנות של הסוכה צריכות ליצור את המרחב של הסוכה בתור רשות נפרדת.
אולם, עדיין קיים קושי: הרי עשרה טפחים מחלקים בין הרשות העליונה לבין זו שמתחתיה, כפי שאמר רש"י הנ"ל, כלומר חלוקה במישור האנכי; ומה הקשר בין זה לבין המחיצה/הדופן, שתפקידה לחלק בין רשויות סמוכות במישור אופקי, כלומר בין הסוכה לבין השטח שסובב אותה?
כאן התשובה תהיה פשוטה יותר: הרי "הרשות" של הקרקע מתחילה מן הרצפה שלה וכוללת את האוויר, עד עשרה טפחים, ואילו מה שלמעלה מגובה זה כבר מנותק מן הרשות התחתונה. אם היינו עושים מחיצה פחותה מעשרה טפחים, הרי שלא הצלחנו לבודד את הפנים מן החוץ, מכיוון שהאוויר שלמעלה מן המחיצה ועד עשרה טפחים עדיין מחבר בין שני המקומות; ומכאן שחייבים להגיע לעשרה טפחים.
זהו המהלך הבסיסי בהבנת הסוגיה על פי מסורת הראשונים, אך העובדה שעניין "חילוק רשויות" אינו מוזכר בה בפירוש נותנת מקום להרהור נוסף; ועל כך נעמוד בע"ה להלן.
משה ואליהו
נעמוד כאן גם על קושי שני בהבנת הסוגיה. ר' יוסי מוסיף עוד פרט, שלכאורה אינו נוגע ישירות לנושא שלנו - משה ואליהו לא עלו למרום. לקושי שטיעון זה מעורר מבחינת פשוטו של מקרא, עונה הגמרא שגם כאן שולט העיקרון של "עשרה טפחים": משה ואליהו עלו רק עד "למטה מעשרה".
האם ייתכן לומר שמשה ואליהו לא עלו יותר מעשרה טפחים מעל הקרקע? ברור שאין לומר דבר כזה, וכוונת הגמרא היא ככל הנראה שהעיקרון שעליו דיברנו ביחס לעולמנו זה מיושם גם לגבי הרשות של "מעלה". כלומר, הרשות של "מרום" תופסת גם עשרה טפחים מתחתיה, וממילא בן-אדם אינו יכול להתקרב ל"מרום" יותר ממרחק עשרה טפחים. הבנה זו מופיעה באחרונים.
כעת נפתח בשאלות על הפשט. סוגיה זו היא באורך דף, ונלמד את כולו.
ב. שאלות על פשט הגמרא - מקור בתורה לדין י' טפחים (עד ה: "הלכה למשה מסיני'")
1. יש ללמוד את שיעור העשרה טפחים בסוכה מכך שגובה הארון היה..., ועובי הכפורת היה..., והרי משם דיברה השכינה עם משה. מכיוון שר' יוסי אמר ש"מעולם לא ירדה שכינה ____ ", נראה שלמעלה מעשרה טפחים נחשב ____ אחרת ( רש"י ד"ה ותניא מעולם).
2. דרך אגב, ר' יוסי גם מסוייג מפשוטם של תיאורי המקרא על בני אדם שעלו למרום, כגון ____ ו____ . לגביהם אומרת הגמרא שעלו רק עד...
3. מניין שעובי הכפורת היה כנ"ל? ר' חנינא למד מ"פחות שבכלים" דהיינו...; ורב הונא לומד מהביטוי "על ____ ה____", וזה טפח, כמו ____ כרובים.
4. אלא שאנו זקוקים למקור לכך שחלל הסוכה הוא י' טפחים; לפי הנאמר עד כה, ייתכן שהשיעור כולל את ה____, כמו שבארון הוא כולל את ____. לכן עדיף ללמוד מהכרובים, עליהם נאמר שהם "____ ב____ על ____ " .
5. על פי השוואה למקדש שלמה, שבו הכרובים הגיעו עד ____ מקומת הבניין, ניתן להסיק שכך היה גם במשכן. מכיוון שגובה המשכן היה עשר אמות, דהיינו ____ טפחים, מתברר שכנפי הכרובים הגיעו לגובה של ____ טפחים, דהיינו ____ טפחים מעל הכפורת.
 
6. המסקנה הנ"ל מסתדרת לדעת ר' מאיר, אבל לפי ר' יהודה, שהאמה של הארון (כשאר כלי המשכן) הייתה של ____ טפחים, ולכן גובהו היה רק שמונה וחצי אמה, ואם כך היו הכרובים מסוככים על חלל של...כדי להגיע לשליש גובה המשכן.
7. על כן יצטרך ר' יהודה ללמוד את השיעור מהלכה מקובלת, כפי שאמר רב - "____ _____ ו____ הלכה למשה מסיני."
ג. שאלות לעיון
1. האם נושא הסוגיה הוא סוכה, או מחיצה של כל התורה?
ראינו שרש"י מפרש שהגמרא דנה בעצם במקור לשיעור מחיצה בכל התורה, ולאו דווקא בסוכה. כך הוא אומר גם בסוף הסוגיה - ראו דבריו בד"ה לר' יהודה. ולפי זה, נמצאנו למדים הלכה שהיא חשובה גם בכל הקשר הלכתי שידרוש חילוק רשויות - אם יש תקרה על הרשות, המחיצה חייבת להיות עשרה טפחים מלבד העובי של התקרה.
אישוש לדעתו של רש"י יש למצוא בסוגיה מקבילה בעירובין (ד ע"א). הגמרא שם ציטטה את דברי רב "שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני", ומקשה:
מחיצות - דאורייתא נינהו, דאמר מר: ארון תשעה. וכפורת טפח - הרי כאן עשרה! - לא צריכא, לרבי יהודה, דאמר: אמת בנין באמה בת ששה, אמת כלים באמה בת חמשה. ולרבי מאיר, דאמר: כל האמות היו בבינוניות, מאי איכא למימר? - לרבי מאיר, כי אתאי הילכתא - לגוד וללבוד ולדופן עקומה.
ופירש רש"י שם:
ארון תשעה וכפורת טפח - ארון גובהו תשעה טפחים, דכתיב (שמות כה) "ואמה וחצי קומתו" וכפורת טפח - הרי עשרה, וכתיב "ודברתי אתך מעל הכפורת", ותניא בפרק קמא דסוכה (ה, א), ר' יוסי אומר: לעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, דכתיב "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", ולמטה מעשרה טפחים חשיב ארץ, דכתיב "ודברתי אתך מעל הכפורת", אלמא: עשרה הוי מחיצה דלמעלה מעשרה לא חשיב ליה רשות תחתית, אלא רשותא אחריתי.
אמת בנין - כגון אמות הקרשים והיריעות.
אמת כלים - כגון אמות הארון והמזבחות והשלחן.
באמה בת חמשה - דהשתא לא נפקא ליה מארון מידי דלר' יהודה לא הוי לארון בהדי כפורת אלא שמנה טפחים ומחצה.
בבינונית - באמה בת ששה בינונית לכל אדם ויש גדולה ממנה כדאמר בכיצד צולין (פסחים פו, א) שתי אמות היו בשושן הבירה, אחת יתירה על של משה חצי אצבע ואחת יתירה עליה חצי אצבע נמצאת יתירה על של משה אצבע.
לגוד - דאמרינן בכמה דוכתי גוד אחית גוד אסיק ופחות משלש כלבוד, ולשון לבוד כמו סניף דבר קצר שהוסיפו עליו והאריכוהו.
הרי שהמימרא הפותחת את הדיון שלנו במסכת סוכה, משמשת שם בבירור כמקור לשיעור מחיצה.
עם זאת, קשה להכחיש שישנם צדדים בסוגיה זו הנראים כדיון ייחודי לסוכה, ולא כדיני מחיצה כלליים. רושם זה בולט מאוד בכל המשא-ומתן על הכרובים, במיוחד כאשר מגדירים את המסקנה המבוקשת: "קרייה רחמנא סככה למעלה מעשרה"; מכך משמע שלא הגדרת המחיצה היא במרכז העניין שלנו, אלא הגדרת "סכך".
ואכן, עיינו במאירי על משנתנו (ב.):
ושאינה גבוהה עשרה טפחי', ר"ל[1] חלל שבה, פסולה. שכל חלל שאין בו עשרה טפחים גובה אינו ראוי לכלום. ובגמ' ה' ב' פרשוה ממה שנאמר בתורה "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת", וגובה הארון תשעה שנאמר "אמה וחצי קומתו", ועבי הכפורת טפח שהרי כתיב "פני הכפורת" ואין 'פנים' פחותים מטפח.
לדבריו, האם הדיון הוא בגובה המחיצה?
פירוש כזה מתבקש גם מפירוש ר' עבודה מברטנורה למשנתנו -
ושאינה גבוהה י' טפחים פסולה - דדירה סרוחה היא, ואין אדם דר בדירה סרוחה.
לאור דבריהם עולה שאלה: כיצד דברי רב "שיעורים חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני" מיישבים את שיטת ר' יהודה, שהרי לא עסקנו כאן בהגדרת גובה מחיצות? ועוד: מכיוון שבעצם כבר התייחס רבא לשאלת גובה חלל הסוכה (ד ע"א "הייתה גבוהה עשרה טפחים" וכו'), אין צורך בשאלת סוגייתנו "מנלן". איך, כנראה, התייחס המאירי לשאלה זו?
סיוע אפשרי בהתמודדות עם השאלה האחרונה ניתן למצוא במחקרו של הרב ד"ר יעקב נגן[2] "חג הסוכות במחשבת חז"ל" (עמוד 78 והלאה). לטענתו, יסוד הסוגיה הוא שחוץ מדבריו האמורים של רבא, וחוץ מן הצורך הכללי של עשרה טפחים במחיצה, הגמרא רומזת שיש רקע רעיוני לצורך בעשרה טפחים בסוכה דווקא: הסוכה מסמלת את ענני הכבוד שליוו את בני ישראל במדבר (ראו מחלוקת התנאים על כך לקמן, דף יא סוף ע"א). לכן חייב "הסכך, המסמל את ענני הכבוד, להגיע עד למקום (כלומר גובה עשרה טפחים) שבו מתאפשרת התגלות השכינה בעולם". ומכאן מגיעות הוכחות הסוגיה לעניין גובה הארון והכרובים שעליהם שרתה השכינה[3].
2. הציץ
מתוך הנקודות המעניינות העולות תוך כדי הסוגיה כאן, נעמוד על שאלת תאור הציץ, ונראה כיצד התיאור הפיזי קשור להבנת משמעותו העקרונית של פריט זה בלבוש הכהן הגדול.
הגמרא מביאה את הדעה הרווחת, ש"קדש למ"ד" כתוב על הציץ בשורה התחתונה, והשם בעליונה. עיינו כאן בתוס' ד"ה קדש למ"ד, המביא שתי דעות בהבנת המציאות הזו. מה הטעם לצורת כתיבה זו? הברייתא שלנו מובאת גם במסכת שבת (סג:), ושם פירש רש"י כך:
יו"ד ה"א מלמעלה קדש למ"ד מלמטה - כלומר: השם שלם בשיטה עליונה, וקדש למ"ד בשיטה תחתונה, שלא להקדים שאר אותיות למעלה מן השם, מאחר ששני שיטין היו.
לכאורה, נראה שכך או כך, הטעם לדין הזה הוא לתת כבוד לשם.
עיינו בחידושי אגדות למהרש"א כאן, שהעיר על קושי בהסבר זה, "דבכמה מקומות בתורה שמקדימין דברים אחרים לפני השם בשיטה אחת". בהקשר זהו הוא מצטט את המשנה בסוף מסכת ידים:
אמר צדוקי גלילי: קובל אני עליכם פרושים שאתם כותבין את המושל עם משה בגט. אומרים פרושים: קובלין אנו עליך צדוקי גלילי שאתם כותבים את המושל עם השם בדף, ולא עוד אלא שאתם כותבין את המושל מלמעלן ואת השם מלמטן, שנאמר "ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל"...
(פרק ד', משנה ח').
ופירש שם הרמב"ם:
אומר המין, אתם מזלזלים שם משה רבינו במה שאתם כותבים אותו בשטרותיכם עם שם המושל, כלומר שאנחנו כותבים זמן השטרות למלך פלוני וכותבין באותו השטר כדת משה וישראל. אמרו להם חכמים אין זה זלזול לשמו עליו השלום ואין בכך גדולה לאותו המלך שהרי אנו כותבים בתורה ה' עם פרעה, ולא די בכך אלא שאנו מקדימין שם פרעה כמו שאמר הכתוב "ויאמר פרעה מי ה'".
שאלה מהותית יותר היא בשביל מה כתוב "קדש לה'" על הציץ: וכי שאר בגדי כהונה אינם "קודש לה'"? על כל הנקודות הללו מעיר הרש"ש כאן בחידושיו (ד"ה תד"ה קדש), ומתוך כך הוא מעלה תובנה מבריקה בדבר משמעות הציץ - עיינו שם!
 
 
 

[1]   רצה לומר.
[2]   בוגר ישיבת 'הר עציון' ור"מ בישיבת עתניאל. המחקר הוא עבודת דוקטורט, וראה בנושא זה גם בספרו "מים בריאה והתגלות: חג הסוכות במחשבת ההלכה", אשר חלקים ממנו זמינים באינטרנט.
[3]   אולם, יש להעיר על דבריו, שלהלן דף ו ע"ב מקשה הגמרא על דברי רב ('הניחא לרבי יהודה, וכו') שמחיצין הם הלכה למשה מסיני, שדבריו מיותרים לשיטת ר' מאיר, הלומד את גובה הסוכה מהכרובים. ואם דברי ר' מאיר נוגעים רק לסוכה, הרי שצריך הלכה למשה מסיני למחיצות אחרות, כגון בשבת, שגובהם יהיה לפחות י' טפחים.