סוכה יא ע"א - יא ע"ב

  • הרב אליקים קרומביין
לימוד מודרך למסכת סוכה
דפים יא. - יא:
 
דף מספר 14
לעיל עסקנו במי שבונה את סוכתו תחת האילן, לאור ההנחה שענפי האילן הינם פסולים לסכך. במשנה הבאה עולה רעיון פשוט - להתיר את ענפי האילן כסכך כאשר חותכים אותם מן העץ; אך בסוגיה מבואר שרעיון זה לא בהכרח פותר את הבעיה.
א. שאלות על פשט הגמרא - "תעשה ולא מן העשוי" בסכך (המשנה יא. וגמרא עד הנקודתיים יא:)
1. הדלה עליה את הגפן וסיכך על גביה, ייתכן להכשיר בשני מקרים...
2. אולם, ביחס להיתר השני, הוסיף שמואל (למסקנה) שעדיין יש בעיה משום "תעשה ולא מן העשוי", שפירושו ... (- רש"י), ולכן צריך גם ל____, פעולה הנחשבת "עשיה" חדשה.
3. רב חולק על כך, כי לדעתו "____ היא ____". מטעם זה הוא מקל גם בציצית כאשר...
4. הגמרא אומרת שגם לדעת רב, צריך ש"עשיה" זו תהיה ניכרת. לכן קיצוץ הסכך כשלעצמו לא יועיל אם ...
5. בעיה של תעשה ולא מן העשוי קיימת גם בהדס פסול - כגון ש____ מרובין מ____ , שאגדו אותו ביחד עם הלולב ואחר כך רוצים להכשירו על ידי ...
6. חכמים חולקים על ר"ש בן יהוצדק, ומכשירים הדס כזה שמיעטו את ענביו ביום טוב. את ההיתר הזה ניתן לפרש כדעת רב, ש"____ היא ____". אבל ייתכן שבסוכה דעתם כשמואל, ומה שמקילים בהדס הוא משום שאין לומדים לולב מסוכה ולכן אין בהדס בעיה של ____ _____ _____ ____ . כמו כן, אפשר שלדעתם מושג "עשייה" אינו שייך כלל בלולב, משום שלולב ____ _____ _____ .
ב. שאלות לעיון
פסול מחובר בסכך
למרות שכבר עסקנו בפסול מחובר בעבר, רק בסוגיה זו אנו מוצאים שהראשונים עמדו על מקורו. בעניין זה ראו את דבריו של רש"י על המשנה יא. .
לריטב"א (יא: ד"ה היכי דמי) שיטה אחרת:
"היכי דמי אילימא בשלא קצצן מאי איריא משום תעשה ולא מן העשוי תיפוק לי דמחוברין נינהו". לפום האי לישנא משמע דפסולא דאיכא במחובר לאו משום תעשה ולא מן העשוי הוא. ותמיהא מילתא, אם כן מהיכא נפיק פסוליה ומאי טעמא, דהא גידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה. ואע"ג דאיכא למימר דדומיא דפסולת גורן ויקב בעינן, שהוא תלוש, מ"מ מאי טעמא פסליה רחמנא למחובר טפי מתלוש דכותיה. ונראה לומר דפסול מחובר היינו משום תעשה ולא מן העשוי. דאלו מחובר דנפיק מגורן ויקב לא נעשה בו מעשה כלל מתחלתו לשום ענין, אבל תלוש שנעשה בו מעשה אדם לשם דירה וכיוצא בו הוה ס"ד דכשר כל היכא דהוי דומיא דגורן ויקב שגדולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה, ואתא קרא ואסריה. והיינו דפרכינן הכא "מאי איריא משום תעשה ולא מן העשוי תיפוק לי משום מחובר" דפסול טפי שהוא מן העשוי מעצמו שלא נעשה בו מעשה כלל כתלוש.
תעשה ולא מן העשוי (תולמ"ה)
א. מחלוקת רב ושמואל
רב מחשיב "קציצה" כ"עשיה". מהי אותה "קציצה"? נראה שמדובר בפעולה בעלת אופי שלילי, בניגוד למעשה בניה. ועדיין יש לדון: האם די בעצם סילוק הפסול ההלכתי, או האם נחוץ שינוי משמעותי במצב המציאות? הדבר תלוי בהבנת התנגדותו של רב ל""שלפינהו שלופי" (יא:) - האם היא עקרונית או מחשש מראית עין. עיינו בריטב"א יא:, שאומר כך:
"אמר לך [רב] כגון דשלפינהו שלופי דלא מנכר עשיה דידהו". מסתברא דהא ודאי כיון שקצצן לגמרי עד שאינם יונקים כלל הוו להו תלושין גמורין, אע"פ שמחוברין קצת במקום עיקרן באילן לאו כלום הוא. והכי נמי איכא למימר דקציצתן שהוציאתן מהכשר לפסול זו היא עשייתן מדאורייתא אליבא דרב, אלא דהשתא הכי קאמרינן דאע"ג דמדאורייתא כשרה, פסולה מדרבנן משום דלא מינכרא עשיה דידהו ודמיא מן העשוי, וקרא דנקיט מתניתא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, משום תעשה ולא מן העשוי שאמרה תורה הפריזו חכמים ואסרו אף זו משום דלא מנכרא עשיה דידהו.
אבל התוספות (ד"ה דשלפינהו) בתירוצם השני חולקים על כך.
לדעת שמואל, שקציצה כשלעצמה אינה פותרת את בעית תולמ"ה, יש צורך ב"נענוע" (יא.). הרי"ף מאיר את מהותו של נענוע זה (ו. בדפי הרי"ף למטה) ואילו הר"ן על המקום מסייג את דבריו, וסובר שדברי הרי"ף הם "לאו דוקא". ברם, כלשון הרי"ף פסק גם הרמב"ם:
העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית, הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסיכך על גבן ואחר כך קצצן, אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה, ואם לא היה הסיכוך שהיה כשר מתחלתו הרבה מהן צריך לנענע אותן אחר קציצתן כדי שתהיה עשויה לשם סוכה.
(הלכות סוכה ולולב, פרק ה', הלכה י"ב).
ניתן להסביר דרישה זו אם נזכור שייתכן שכוונה לשמה היא משמעותית אפילו לדעת בית הלל (ראו בעיון שלנו לדף ט. בשיעור מספר 11). ייתכן שביחס לנענוע, רק משמעות אובייקטיבית הלכתית תחשיב אותו ל"עשיה", ודבר זה מושג על ידי כוונה לשמה, למרות שבמקרים רגילים כוונה זו אינה הכרחית.
ב. הגדרת פסול "תעשה ולא מן העשוי"
מדברי ה"אבני נזר" (תסו) עולה ההגדרה הבאה: היווצרות הסוכה בכשרותה הנדרשת על פי דין, חייבת להיות על ידי עשייה חיובית. לפי זה, הרגע הקובע לעניין תולמ"ה הוא רגע יצירת הכשר הסוכה. זהו ה"מכה בפטיש" היוצר את הסוכה בשלמותה, והעשייה נדרשת דווקא בשלב הקריטי הזה. הטענה שלו היא שאם לא תאמר כך, הרי משהניח מקצת הסכך, אותו מקצת ייפסל מחמת חסרון השיעור, ופסול זה מסולק "ממילא" אחר כך בהשלמת יתרת הסכך בלי שעשו בו (בסכך ה'ראשון', החסר בשיעורו) עשייה חיובית; ונמצא שכמעט בכל סוכה תהיה בעיה של תולמ"ה. לכן, הוא מגיע למסקנה הבאה:
ולפי זה נראה דבסוכה אם סיכך פחות מכדי הכשר סוכה כשהי' מחובר וקצצו ואחר כך גמר עשייתו בהכשר כשר. וכן אם הי' תחילה חמתה מרובה מצילתה כשהי' מחובר ואחר כך קצצו וגמר עשייתו כשר.
אולם, לא כל האחרונים מסכימים לזה, ועיינו בלשון רש"י (יא. ד"ה יתיב; באבני נזר שם פירש את רש"י לפי שיטתו). ומובן שיש לחלק בין פסול חיובי לחסרון שיעור.
ניתן, אפוא, להציע הגדרת אחרת של הדין, כצירוף של שתי הנחות:
1. סוכה חייבת להיבנות - במציאות (לא בהכשרה ההלכתי) על ידי פעולת עשייה חיובית. פעולה זו יכולה להיות גם מתמשכת (ולכן מותר קודם לשים מקצת הסכך ואחר כך להשלים את השאר).
2. הפסולים שנאמרו לגבי החפצא של הסכך, כגון מחובר, נאמרו גם לגבי מעשה הבניה. נמצא שבניה שתיעשה במחובר היא כמאן דליתא, ונמצאת הסוכה עומדת "מן העשוי" מעצמה בלי ה"עשיה" הדרושה.
אם הרעיון שיש "פסולים" והגדרות הלכתיות המתייחסות ל"עשיית" הסוכה נשמע מחודש, יש לזכור שלדעת הריטב"א לעיל, כל הפסול של "מחובר" נאמר רק בעשייה, ובכלל לא בחפצא. כמו כן, עיינו בדף יב. בדברי הסברו של ר' יוחנן "מפני מה אמרו וכו'" - הוא פוסל סוכה שלא נעשתה לצל מדין תולמ"ה. עמד על כך כבר הריטב"א (יא. ד"ה גמרא יתיב רב יוסף):
וכי תימא ... חבילי עצים ותקרה שהם כשרים לסכך, מאי מעשה בעו, דהא כשרים הם מתחלתם אליבא דבית הלל דלא בעו סוכה לשם חג אלא לשם צל... איכא למימר דחבילי עצים ותקרה נמי פסולה מתחילתה במעשה הראשון משום דלא אתעבידא לצל, דחבילים ניתנו על גגו לייבש, ותקרה ניתנה לביתו לדירה, ושתיהן פסולות משום דבעינן סוכה לשם צל ולא לשם דירה כדבעינן בסוכת גנב"ך... הלכך, כשמחשב עליהם לסוכה ולצל אי לא עביד בהו מעשה הוה ליה סוכה מן העשוי שלא לשם צל וסוכה מכבר, והתורה אמרה תעשה שיהא בה מעשה לשם צל, וזה נכון.
בכל אופן, בפשטות נראה שאין פסול "לשם צל" בחפצא של הסכך, אלא באופן עשייתו.
נעיר שיש לדון גם בדרישה של "לשמה" לדעת בית שמאי - האם היא בחפצא או במעשה הבניה. זוהי חקירה ידועה בדינים הצריכים "לשמה", כגון בגט אשה - האם המעשה (כתיבת הגט) הוא שצריך להיות לשמה, או האם התוצר הסופי (הגט עצמו) חייב לקבל תכונה של "לשמה" באמצעות הכוונה בשעת המעשה[1]?
 
 
 
 

[1]   מו"ר הרב ליכטנשטיין כתב על כך מאמר ב"עלון שבות" 156-157.