סוכה יג ע"ב - יד ע"א

  • הרב אליקים קרומביין
לימוד מודרך למסכת סוכה
דפים יג: - יד.
 
דף מספר 17
א. הקדמה - "יד" לטומאה
הסוגיה הבאה מביאה אותנו לעיסוק בהלכות טהרה, בעקבות הכלל שדבר המקבל טומאה פסול לסכך. כאשר חלק מן הסכך מחובר לדבר מקבל טומאה, לדוגמה ענפים שיש בהם פירות, לכאורה רק הדבר המקבל טומאה פסול, ואילו מה שמחובר אליו כשר; ולכן, לכאורה, הענפים עצמם כשרים. אלא שהגמרא מסבה את תשומת לבנו לעובדה שייתכן שמה שמחובר לאוכל הוא במעמד של "יד" לטומאה. לשם הבנת העניין, נלמד כמה מקורות יסוד שיבהירו לנו במה מדובר, לפני שנלמד את הגמרא שלנו. נעיין בעקרון הזה בשני הקשרים - טומאת כלים וטומאת אוכלין[1]. שימו לב להגדרת ה"יד" מבחינת אופי שימושה ביחס לעיקר הכלי או האוכל; וכן לשאלה האם דין היד לגמרי כדין עיקר, או שיש ביניהם הבדל כלשהו.
ראשית, נבדוק את המושג לגבי כלים:
האבן היוצא מן התנור טפח, ומן הכירה שלש אצבעות - חבור.
(מסכת כלים, פרק ה', משנה ב').
ופירש הרמב"ם שם:
ואמר יתעלה "תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם", ובא בקבלה "לכם" - לכל צרכיכם, לרבות ידות הכלים, מכאן אמרו האבן היוצאת מן התנור טפח ומן הכירה שלש אצבעות חבור. וענין לשון זה שכל הראוי לכם ומסייע לכם במלאכה שעושין באותו הכלי הרי זה מתטמא בטומאתו, ואין ספק כי טפח היוצא מן התנור אלו הוסר היה התנור נחלש ומצטנן אשו, והרי נעשה התנור צריך לו ולפיכך מתטמא בטומאתו, ואם נטמא התנור נטמא טפח הסמוך לו, וכל שיותר על כך הרי זה טהור.
כעת נראה דין דומה לגבי אוכלין:
כל שהוא יד ולא שומר - מיטמא ומטמא ולא מצטרף; שומר אע"פ שאינו יד - מיטמא ומטמא ומצטרף; לא שומר ולא יד - לא מיטמא ולא מטמא.
(מסכת עוקצין, פרק א', משנה א').
ופירש שם הרמב"ם:
יד הוא שבו מחזיקין, והכוונה בזה העץ המחובר בצמח הנאכל שמחזיקין בו את האוכל בשעת האכילה או שתולין אותו בו אם רצו להגביהו...ושומר הוא הדבר המשמר את הפרי ויתקיים זמן מסויים מחמתו כגון קלפי האגוזים לאגוזים...וכן אם היה הדבר הנאכל צומח על עץ וסובב אותו כגון סנסן התמרים שעליו גרגרי התמרים...ואמר ה' בטומאת זרעים "וכי יפול מנבלתם על כל זרע אשר יזרע טמא הוא לכם", וקבלנו בפירושו לכם לכל שבצרככם, כלומר כל מה שיש לכם בו צורך והוא מסייע לכם כגון הקצוות שמחזיקין בהן בעת האכילה הרי אלו מתטמאין בהתטמא אותו הצמח. ואחר משא ומתן ארוך בגמר(א) וראיות מן הכתובים היתה המסקנא שהן מתטמאין ומטמאין, כלומר שאם נטמא האוכל עצמו נטמא הקצה שהוא ידו, ואם נטמא אותו הקצה שיש בו סיוע לנו ונגעה בו טומאה נטמא הצמח עצמו ועצם האוכל, וזה הוא ענין אמרו מיטמא ומטמא כלומר שהיד מתטמא בהתטמא האוכל ויתטמא האוכל בהתטמא היד. וכיון שהוחלט דין זה בידות אכלין ממה שנאמר טמא הוא לכם כמו שבארנו, מצאנו שאמר הכתוב גם בטומאת זרעים וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע, ואין תועלת בעיון ראשון למה שאמר אשר יזרע, כי כל זרע הוא בלי ספק יזרע לכך בא לנו בקבלה שכוונתו בכך שהוא מתטמא כשהוא במצב שדרך בני אדם להוציא אותו הדבר כך לזריעה, ואמרו כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטין בקלפיהן ושעורים בקלפתן ועדשים בקלפתן וזה הוא השומר כפי שכבר בארנו. ואמרנו עוד ומדוע רמז הכתוב על השומרין שהן מתטמאין כיון שידות האכלין שאינן שומר לפרי ואינן הגורם לקיומו אמרנו שהן מתטמאין בהתטמא האוכל ויתטמא האוכל בהתטמאן כל שכן הקלפין שהן דבוקין בפרי וגורמי קיומו ושמירתו שהן מתטמאין, לפיכך בא בקבלה שהכוונה ברמזו עליהן היא שהן מצטרפין, ואם היה כביצה אכלין באוכל וקלפתו הרי זה מטמא זולתו טומאת אכלין כמו שנתבאר כמה פעמים. הנה מתברר מזה כי הידות מתטמאין מן האוכל ומתטמא האוכל מהן, ואינן מצטרפין עם האוכל להשלים מהן יחד כביצה לטמא זולתן. אבל השומרין והם המגינים הרי עם היותם מתטמאין ומטמאין כידות הרי הן מוסיפות על הידות שהן מצטרפות לאוכל להשלים את השעור כלומר כביצה. ולא הוצרך לומר לא מיטמא ולא מטמא ולא מצטרף לפי שזה פשוט מאד, אם הידות שהן טמאין ומטמאין אין מצטרפין וכל שכן דבר שאמרו בו לא מיטמא ולא מטמא שאינו מצטרף.
לאחר היכרות כללית זו, נעיין בסוגייתנו.
ב. שאלות על פשט הגמרא - כשרות ידות אוכלים לסכך (יג: באמצע "ואמר רבי אבא אמר רב הונא" עד המשנה יד.)
1. הבוצר לגת, אין חיבורי הענבים טמאים משום "ידות", כי טומאה זו מותנית בכך ש...(רש"י)
2. רב מנשיא בר גדא הוסיף שאף הקוצר לסכך אין הקשים מקבלים טומאה, שהרי אין לו עניין בחיבורם לגרעינים, כי...
3. אולם, הדעה הראשונה סבורה שגם הקוצר לסכך רוצה בהתמדת החיבור, כי...; ולכן יש לטמא את הקשים, וממילא הם פסולים לסכך.
4. ייתכן שחילוקי דעות אלה הם ההסבר למחלוקת התנאים האם יש לפסול גם את "ידותיהן" של הפירות המחוברים לסכך. אבל "אחרים" הפוסלים מחמירים רק כאשר קצר ל____, והחידוש שלהם (שנדחה על ידי תנא קמא) הוא שפסולים גם כאשר נמלך ל____, או אפילו אם עשה בו מעשה לשם ____.
5. שתי האפשרויות הנזכרות של ביטול "ידות" הן נושא למחלוקת. כל ידות האוכלים ש"בססן" בגורן טהורות, ופירש ר' יוחנן "בססן ממש", כלומר...; ור' אלעזר מפרש שהתיר אגדן, שעל ידי זה גילה דעתו ש...
6. אם הטהרה מותנית בכך ש"בססן ממש", כיצד יש להסביר את שיטת ר' יוסי המטמא גם במקרה זה?
ג. שאלה לעיון - אופי דין "ידות" בטומאה
נעיין שוב במשנה בעוצקין שהבאנו בהקדמה לסוגייתנו. משנה זו מצוטטת במסכת חולין (קיח.), ושימו לב שהגרסה שם שונה -
כל שהוא יד ולא שומר - טמא ומטמא ואינו מצטרף; שומר ואע"פ שאינו יד - טמא ומטמא ומצטרף.
 ונביא את דברי רש"י שם:
"כל שהוא יד" - עצם שאין בו מוח ובראשו האחד בשר.
"טמא" - אם היה טהור ונגע היד בשרץ מכנסת טומאה לאוכל דאע"ג דאיהו לאו אוכל הוא מקבל טומאה כאוכל עצמו.
"ומטמא" - אם אוכל טמא הוא ונגע ידו באוכל טהור מטמאו.
"ואינו מצטרף" - לכביצה.
"וכל שהוא שומר אע"פ שאינו יד" - כגון עור שכנגדו כזית בשר.
"טמא" - אם היה טהור מקבל טומאה ומכניסה לאוכל.
"ומטמא" - אם היה אוכל טמא ונגע שומרו בטהור מוציא שומר את הטומאה מזה לזה.
מעבר להבדל בגרסאות, רש"י מסביר את המשנה באמצעות מושגים חדשים: "הכנסת" ו"הוצאת" הטומאה. מינוח זה מופיע בגמרא שם בחולין:
ידות היכא כתיבי? דכתיב: וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם, לכם - לכל שבצרכיכם לרבות את הידות, וכתיב: וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם, לכם - לכל שבצרכיכם לרבות את הידות יד להכניס ולהוציא; שומר להכניס ולהוציא לא צריך קרא, ק"ו, מיד אתי: ומה יד שאינה מגינה - מכנסת ומוציאה, שומר לא כ"ש! שומר דכתב רחמנא למה לי - ש"מ: לצרף. ואימא: יד - להכניס ולא להוציא?... יד - להכניס ולא להוציא לא מצית אמרת, השתא עיולי מעיילא, אפוקי מיבעיא?
ופירש שם רש"י:
"יד להכניס ולא להוציא לא מצית אמרת דהשתא עיולי מעיילא" - ואע"פ שעדיין לא ירדה לו טומאה, אפוקי מיבעיא. הלכך, כיון דמכנסת, כ"ש דמוציאה, ושומר אתי להכניס ולהוציא בק"ו, והאי דכתביה רחמנא לצרף כתביה.
לשונות אלו מובילות לשאלה הבאה: האם הידות מהוות חלק מן העיקר, וממילא מקבלות טומאה בדיוק כמוהו? כך אמנם השתמע מפירוש הרמב"ם למשניות שהבאנו למעלה[2]; אבל לאור דברי רש"י והגמרא, ייתכן שתפקידן של הידות הוא רק לשמש מעין צינור להעברת הטומאה אל העיקר וממנו החוצה באמצעות נגיעה, אך הן אינן "טמאות" בעצמן; וגם אם הן טמאות, אולי זו טומאה נחותת-דרגה, מכיוון שהיא מותנית בהתמדת התפקיד, כפי שאכן אומרים כמה אחרונים, ש"יד" של אוכל שנטמאה ואחר כך התפרקה מן האוכל בוודאי טהורה[3].
על כל פנים, פסולן של הידות לסכך מוכיחה, לכאורה, שהידות מקבלות טומאה כשלעצמן, ואינן מהוות "צינור" בעלמא להעברת טומאה. אלא שבעל חלקת יואב (מהדורה תנינא, ג) כתב:
דמה דכתיב בתורה מגורנך ולא גורן עצמו הוא מטעם דגורן עצמו מקבל טומאה, קפידת רחמנא הוא רק כל שהוא מין המקבל טומאה אף שאינו מקבל טומאה מחמת השיעור, או שלא הוכשר, מכל מקום מינו מקבל טומאה... אבל ידות אוכלין אין מינן מקבל טומאה שהרי אין להם טומאה בעצמותן אלא כל זמן שמחוברין אל המאכל מביאין טומאה אל המאכל, וכן להוציא טומאה לטמא אוכלין שנגעו בידות, אבל הידות בעצמותן אין להם טומאה דהרי אף אם נטמא האוכל ואח"כ נפרד היד מן האוכל אין בהיד שום טומאה וא"כ חזינן דהטומאה אינה בעצמותן של הידות וע"כ אינן נקרין מין המקבל טומאה ולכך מן התורה ודאי כשרין הם לסכך דהרי הם פסולת גורן... ומה דמבואר בסוכה יד ע"א דהידות פסולין נ"ל שהוא רק דרבנן יען דכעת הם נטפלין להמאכל שמקבל טומאה ולכן פסלו חכמים לסכך בהם.
נפקא-מינה לשאלה זו תהיה בטבילת כלי טמא: האם חייבים להטביל גם את "ידו" או לא; וגם אם נאמר שבכל אופן חובה לטבול את היד כי אי אפשר להטביל את גוף הכלי בלעדיה, יתכן שעל פי ההבנה שהיד איננה טמאה בעצמה אין לחשוש אם יש חציצה על היד, כיוון שהיא אינה טמאה בעצמה ואינה טעונה טבילה.
ר' אלחנן ווסרמן ב"קובץ שמועות" (חולין נח) מציע שהשאלה הזאת היא ספק בגמרא בחולין קכח.:
בעי רבה: בהמה בחייה, מהו שתעשה יד לאבר?
מדובר בבהמה שנידלדלה אחד מאבריה, וירדה עליו טומאת "אבר מן החי": האם הבהמה כולה תיחשב יד להעביר טומאה מן האבר לחפצים אחרים? לכאורה הדבר לא יתאפשר אם היד עצמה צריכה להיטמא, שכן בהמה בחייה אינה מקבלת טומאה. ואכן התוספות שם הקשו -
תימה, מאי מבעיא ליה; אי משום דבהמה בחייה לאו בת קבולי טומאה היא, כל ידות שבעולם נמי לא מקבלי טומאה אלא שמכניסות ומוציאות טומאה...
כאמור, ר"א ווסרמן מציע שבזה עצמו נסתפק רבה; אך לעניות דעתי קצת קשה לומר שהספק של רבה נסוב על שאלה כה בסיסית.
לכאורה יש להביא ראיה מהתוספתא (מסכת כלים, בבא מציעא[4], פרק ט):
הזה על החבל בתוך עשרה טפחים טהורה.
אפשר לדייק מכאן שניתן לטהר כלי במי פרה אדומה על ידי הזאה על היד שלו, וכן כתבו כמה ראשונים[5]. ולכאורה, מכאן מוכח שהיד טמאה. אם היד היא רק מעבירה טומאה, אולי נקבל את השיטה המובאת במאירי (שבת מח:):
אלא שיש אומרים... שלא נתרבו ידות אלא לטומאה, אבל לא להזאה.
 האם לדעתכם אפשר להכשיר הזאה על היד בלי לומר שהיד עצמה טמאה?
על כל פנים, מקובל לומר שבשאלה העקרונית הזו נחלקו הרמב"ם ורש"י.
 
 
 
 

[1]   יש לשים לב שמושג היד בטומאה מוזכר במקורות גם לעניין אבות טומאה כמו נבלה, ואף באדם טמא, שציפורניו נחשבות "יד".
[2]   במיוחד לאור התפקיד המהותי שאותו ייעד הרמב"ם בפירושו ל"יד" של התנור. אך הריטב"א במסכת נידה (כו:) מפרש אחרת את תפקיד הטפח היוצא מן התנור: "דחזיא להניח שם ככרות".
[3]   ראו להלן בדברי החלקת יואב, וכן כתב ר' אלחנן ווסרמן בקובץ שמועות לחולין סימן נח, ועוד. לא מצאתי מקור קדום לקביעה זו.
[4]   התוספתא למסכת כלים ארוכה מאוד, ולכן היא מחולקת לשלוש "בבות".
[5]   עיינו, למשל, בתוספות שבת מט. ד"ה ועל.