סוכה י ע"א - יא ע"א

  • הרב אליקים קרומביין
לימוד מודרך למסכת סוכה
דפים י.-יא.
 
דף מספר 13
א. הקדמה
בשבוע שעבר למדנו על האפשרות לפסול את הסוכה בגלל שיתוף של סכך פסול עם סכך כשר, כגון שבנה סוכה תחת אילן או בתוך בית. הסוגיה הבאה ממשיכה לדון במקרים דומים לכך, כאשר הפעם ה"גורם הזר" משמש בתפקיד חיובי המקל על הישיבה בסוכה, או משתלב בחיים הרגילים בה (כגון מיטה שפרוסה עליה כילה).
ב. שאלות על פשט הגמרא - "פירס סדין בסוכה" (מן המשנה י. עד המשנה יא.)
1. המשנה פוסלת סוכה שפרוס בה סדין, בין אם למעלה מן הסכך מפני ה_____, או מתחתיו מפני ה____ (ופירש רש"י שפרס הסדין כדי שלא...), וכן אם פרס אותו על הקינופות של מיטה. המשנה הכשירה רק כאשר הסדין נפרס "נקליטין", משום ש...
2. באשר לטעם הפסול, רש"י ככל הנראה מבחין בין מקרים שונים. בשני המקרים הראשונים נחשב הסדין "סכך" ופסולו הוא מטעם...; אך במקרה של הקינופות, הסדין נפרס לשם ____ ואינו "סכך", אבל בכל זאת פוסלים מטעם...
3. רב חסדא הוסיף עוד מקרה להכשר - דהיינו שפרס סדין קרוב לסכך לשם...
4. האם נוי הסוכה ממעט בשיעור הסוכה?
5. האם מותר להניח בגד על הסוכה כדי לייבשו?
6. לעיל התיר רב חסדא סדין שנפרס לשם _____ ; ומאידך אם פרס למטרה זו על קינופות המיטה, פסול. האמוראים נחלקו אם יש לפסול כאשר תלה במרחק ____ ____ מן הסכך.
7. בעניין איסור הקינופות, בגמרא מובאות שתי לשונות של שמואל. בראשונה, התיר שמואל "כילה" בסוכה, כי האיסור במשנה הוא רק כאשר הסדין פרוס בגובה... . בלשון השנייה, התיר שמואל "כילת חתנים" כי האיסור במשנה קיים רק כאשר יש צורה של ____ . אם ניקח יחד את שתי הלשונות, יוצא שהאיסור הוא רק כאשר גם... וגם...
8. ישנה ברייתא האוסרת גם את הנקליטין, למרות שאין כאן ____ , אם יש גובה ____ ____ . ושם משתמע גם שהקינופות אסורים למרות שאין בהם..., הואיל ויש... . יוצא מכאן שאחד משני התנאים מספיק כדי לאסור, בניגוד לדברי שמואל בעניין הכילה, בשתי הלשונות. את הסתירה יש ליישב בכך שהקינופות והנקליטין הם "_____", אבל לכילה חסרה תכונה זו.
9. כך היה צריך להיות בפשטות, אבל קושי מיוחד בפשט סוגיה מחייב את עיוננו באופן חריג. הגמרא בדף יא. מסבירה מדוע מותר לישון תחת נקליטין שאין בהם י' טפחים, בעוד שתחת קינופות אסור, ומתעלמת מן "הגג" של הקינופות המסביר את ההבדל לכאורה. בעניין זה ראו בתוספות יא. ד"ה אי קביעי; דבריהם קשים כפי שהם לפנינו, ולכן נעדיף את גרסת מהרש"א כאן (בשם אביו - "ובזה יבואו דבריהם על נכון בלי גמגום וק"ל"):
אי קביעי להוי כקינופות, אע"פ שזו יש לה גג וזו אין לה גג, ובשניהן אית ביה חדא לריעותא, דנקליטין אין לה גג וגבוה י', ובקינופות יש לה גג ואינה גבוה י', מ"מ לא חשיב גג כיון דאין גבוהים י'.
10. לפי זה יוצא שאם אין כלל "קביעות", האיסור יהיה רק אם מתקיימים שני התנאים האחרים; ואילו בנקליטין די גובה עשרה טפחים כדי לאסור, ובקינופות אין צורך גם בכך. מדוע יש הבדל בין שני המקרים האחרונים?
11. ר' יהודה התיר תמיד לישון תחת המיטה, ולפי זה ישנים תחת כילה אע"פ שיש לה... וגם... , וזאת משום שלדעתו סוכה היא דירת ____, ולא אתי ____ ____ ומבטל ____ ____ (עיינו להלן כא: באמצע "ואי בעית אימא ר' יהודה לטעמיה וכו'").
ג. שאלות לעיון
סדין פרוס
א. המשנה פוסלת מחמת נשר ומחמת חמה, ורב חסדא מתיר משום נוי. מהו קו הגבול המדוייק העובר בין הפסול ובין ההכשר? נחלקו בכך ורש"י ותוספות (י. ד"ה פירס). לכאורה גם רש"י הולך לשיטתם של התוס', כפי שלמדנו בקשר לסוגיה בדף ט:, שסכך פסול מצטרף רק אם יש לו תפקיד של סיכוך, ולא, למשל, כאשר הוא אינו תורם ל"צילתה מרובה"; אלא שרש"י מרחיב את הגדרת תפקיד "הסיכוך" המסוגל לשתף את הסכך הפסול עם הכשר בתור חלק מן הסוכה.
בנקודה זו צריך עיון, שהרי הסדין עצמו הוא צילתו מרובה מחמתו, ואם כן קשה כיצד מכשיר ר"ת: מדוע לא נפסול מטעם "בתוך בית"? צריכים לומר שהמשנה מדברת על סדין הפרוס בצמוד לסכך ממש (עיינו רש"י ד"ה אבל לנאותה), ואם יהיה בגובה י' טפחים מעל לסכך באמת יש לפסול מטעם "בתוך בית"; אך בסדין שהוא מתחת לסכך נראה מהסוגיה שנפסול בארבעה טפחים (כמו נוי), משום הפסק, כדברי רש"י.       
ב. מדוע "נוי" אינו פוסל? לפי הדיון הקודם (א), משמע שגם הסכך הפסול מוגדר לפי תפקידו בפועל כ"מסכך", ואחרת אין הוא מהווה בעיה; ומכאן שנוי כשר. כל זה לשיטתם של רש"י ותוס', אך לדעת החולקים עליהם, הסוברים שסכך פסול מצטרף למרות שאינו מתפקד בתור סכך (הריב"א והר"ן שעל שיטתם למדנו בשבוע שעבר), נראה שאין הדבר פשוט. על כל פנים, מצאנו הסבר אחר להיתר נוי:
שאלת עוד, הא דתנן בפרק קמא דסוכה (דף י.) "פירש עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר פסולה". ואיתמר עלה בגמרא "אמר רב חסדא לא שנו אלא מפני הנשר, אבל לנאותה כשרה". ואי לנאותה כשרה נמצא זה מסכך בסדינין ופסולת גרן ויקב הנתון למעלה אינו מעלה ואינו מוריד.
תשובה: עיקר דברים אלו נראה לי שהוא ממה שכתוב (ויקרא כ"ג) "בסכות תשבו", ודרשינן "תשבו כעין תדורו". ולפיכך, מה שאדם עושה עיקר תקרתו ציותה כאן התורה שיהא מפסולת גרן ויקב דומה להן. ולפי שאדם נותן בתקרתו קורות המצויירות או דברים אחרים שאינן עיקר תקרה אלא טפלה לה לנוי, כדי שתערב עליו דירתו, לפיכך התירו לגבי סוכה כן. לפי שאין אילו לעיקר סכך, אלא להתנאות ולהנעים עליו ישיבת סוכה ומצווה. ולא עוד, אלא שהוא מצווה מן המובחר להעלות שם כליו הנאים לחבב את המצווה ושתהא דירתו ערבה. ודברים אלו ניכרין הן שאינן לעיקר סכך. וכתנתיה דמנימין תעיד דכל אימת דרטיבא מינכרא מילתא ושרי.
(שו"ת הרשב"א, חלק א' סימן נ"ה).
לפי הבנתו בהיתר נוי, אנחנו אוסרים גם דברים שאינם לצורך סיכוך, אלא אם כן ניתן להגדירם כטפלים או בטלים לעיקר הסכך.
דרך אגב, שימו לב למסקנה חשובה העולה מתוך דבריו: האם דין נוי סוכה שייך למושג "הידור מצוה" הנוהג בכל המצוות, או האם הוא עניין מקומי בהלכות סוכה?
רב חסדא ורבה בר רב הונא בסוכתו של רב נחמן
רב נחמן הלין את אורחיו החשובים בסוכה שהייתה כשרה לדעתו, אך פסולה לדעתם. האם אין פגם בהתנהלות כזאת? הריטב"א (י:) כתב בנוגע לעניין זה כך:
רב חסדא ורבה בר רב הונא אקלעו לבי ריש גלותא; אגנינהו בסוכה שנוייה מופלגין ממנה ארבעה. פי', ואע"ג דאכתי לא ידע ר"נ דהדרו משמעתייהו או דהוו שלוחי מצוה, אגנינהו לפום דעתיה ולא חש דהוי חתיכא דאיסורא לדידהו ויתבי (נ"א: ונפקי) בסוכה פסולה, ומברכי התם שלא כראוי, והוה כנותן מכשול לפני פקח. יש אומרים דמהא שמעינן שהמאכיל לחבירו מה שהוא מותר לו לפי דעתו אין בזה משום לפני עור לא תתן מכשול, ואע"פ שיודע בחברו שהוא אסור לו לפי דעתו וחבירו בעל הוראה, שהמאכיל היה גם כן ראוי להוראה וסומך על דעתו להאכיל לעצמו ולאחרים לפי דעתו. ונ"ל דהכא דוקא מפני שהאיסור ניכר לחברו ואי לא סבירא ליה לא ליכול, הא בשאינו ניכר לחבירו - לא, ואמרינן התם חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליסופו ליה מידי דלא סבירא ליה בפרק כל הבשר (חולין קיא:), וכן הורה לי מורי הרב נר"ו.
הראיה ממסכת חולין היא בעניין דין "נותן טעם בר נותן טעם", שנחלקו בו רב ושמואל:
איתמר, דגים שעלו בקערה, רב אמר: אסור לאכלן בכותח, ושמואל אמר: מותר לאכלן בכותח; רב אמר אסור - נותן טעם הוא, ושמואל אמר מותר - נותן טעם בר נותן הוא... רבי אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל, אייתו לקמיה דגים שעלו בקערה וקא אכיל בכותח, יהיב ליה ולא אכל. א"ל: לרבך יהיבי ליה - ואכל, ואת לא אכלת? אתא לקמיה דרב, א"ל: הדר ביה מר משמעתיה? א"ל: חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא סבירא לי.
רש"י על הגמרא בחולין:
דגים שעלו בקערה - מן הצלי כשהיו רותחין נתנן לתוך הקערה שאכלו בה בשר.
אסור לאוכלן בכותח - לפי שהבשר נותן בהם טעם.
נותן טעם בר נותן טעם הוא - אם היו מבושלים עם בשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח...אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא על ידי נותן טעם ואינה כבשר.
קאים קמיה - משמש לפניו בסעודה.
לרבך - רב שלמדת ממנו שאסור.
אבא בר אבא - אבוה דשמואל הוה וחסיד גדול היה.
דליספי לי מידי דלא סבירא לי - לא היו דברים מעולם.
אך בעל שו"ת בנין ציון[1] (סב) כתב לדייק משם שהשאלה שנויה במחלוקת:
והנה, לכאורה הי' אפשר לומר שפליגו בזה רב ושמואל, דאהא דאמרינן חולין (קיא:) איתמר דגים שעשו בקערה רב אמר אסור לאוכלן בכותח ושמואל אמר מותר לאוכלן בכותח, מייתי שם רבי אלעזר הוי קאים קמיה דמר שמואל אייתי לקמי' דגים שעשו בקערה וקאכיל בכותח יהיב לי' ולא אכל אמר לי' לרבך יהיבי לי' ואכל ואת לא אכלת אתי לקמי' דרב אמר לי' הדר בי' מר משמעתי' אמר לי' חס לי' לזרעי' דאבא בר אבא דליתבי לי מידי דלא סבירא לי. ופירש רש"י לא היו דברים מעולם. אמנם, קשה לומר דשמואל שקורי קמשקר ח"ו, אלא משמע דבהא פליגי: דשמואל סבירא לי' מותר להאכיל למי שאוסר דבר שחושב להיתר, ולכן נתן לרב שסבר שידע שהיו דגים שעשו בקערה; אבל רב סובר שאסור ליתן, ובטח על שמואל שלא יתן לו דבר שהוא אסור לדעתו.
לכאורה יש להעיר על עיקר הדיון של הריטב"א, שמעבר לדין "לפני עיור", יש כאן משום "ואהבת לרעך כמוך" - "מאי דסני עלך לחברך לא תעביד", וכך ניתן לכאורה להסביר את דברי רב בחולין שם, גם אם נניח שאין כאן משום "לפני עיור".
אולי במקרה של רב נחמן לא היה חשש של "ואהבת לרעך" כי לא הייתה שם סוכה אחרת, ורב נחמן זיכה אותם במצווה לפחות לשיטתו[2].
 
 
 
 
 
[1]   הרב יעקב אטלינגר (נפטר 1871). בעל "ערוך לנר" על הש"ס, רבה של אלטונה בגרמניה. נלחם בתנועת הרפורמה, והיה רבו של רש"ר הירש.
[2]   בהנחה שהם לא בירכו בסוכה, כי בישיבה או שינה בסוכה הפסולה לפי שיטתם יש רק 'רווח' אפשרי ולא 'הפסד'; אך לגבי ברכה יש בעיה של ברכה לבטלה.