SITE NO LONGER SUPPORTED

THIS SITE IS NO LONGER SUPPORTED            בית מדרש הוירטואלי עבר דירה
PLEASE FIND US AT OUR NEW TORAT HAR ETZION WEBSITE                                  
     English shiurim @ https://etzion.org.il/en          לשיעורים בעברית @ 
https://etzion.org.il/he

ספיקות במצוות

  • הרב נעם מלכי

ספיקות במצוות / אביעד ברטוב ונעם מלכי

הקדמה

במקרה שאדם נתקל במקרה בו הוא אינו יודע כיצד עליו לנהוג, ישנם שני כללים ידועים המנחים אותו מה עליו לעשות:

א. 'ספיקא דאורייתא לחומרא, וספיקא דרבנן לקולא' (ביצה ג:). כלל זה דן במקרים בהם הספק נמצא לפני האדם - 'ספק מציאותי'. למשל: במקרה בו האדם לא יודע מה מונח לפניו - בשר כשר או בשר טריפה; לא זוכר האם קיים מצווה מסוימת או לא.

ב. 'בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל' (ע"ז ז.). כלל זה מנחה אותנו כיצד יש לנהוג ב'ספק פסיקתי'. כלומר, במקרים בהם ישנה מחלוקת בעניין מסוים, ואנו לא יודעים כיצד לפסוק.

בשיעור זה, נעסוק קצת בהסבר כללים אלו. ננסה לחדד כמה נקודות בקשר לכללים אלו, וזאת על-ידי דיון בחובת הברכה במקרה של קיום מצווה מספק.

ברכה על מילת ספק

נחלקו הרמב"ם ורבנו יונה האם יש לברך על מילת ספק[1]. לרמב"ם - עליו למול ללא ברכה, ואילו לדעת רבנו יונה - עליו גם לברך.

לכאורה, סברתו של הרמב"ם ברורה - מכיון שיש בפנינו ספק - אנו נלך על פי הכלל שהזכרנו לעיל: 'ספיקא דאורייתא לחומרא, וספיקא דרבנן לקולא'. את מצוות המילה שהינה מצווה מדאורייתא יש לקיים מספק, ואילו את הברכה שהיא מדרבנן, אותה אין לברך. מכיוון שייתכן ובמעשה המילה הוא לא מקיים כל מצווה, וממילא הברכה תהיה 'מיותרת', אין לברך על המילה.

ואולם, סברתו של רבנו יונה אינה מובנת. מדוע לדעתו יש לברך למרות שלא בטוח שיש כאן קיום מצווה? בנוסף, במידה ואנו פוסקים שיברך אנו נכנסים לבעיית ברכה לבטלה במקרה שיתברר כי התינוק אכן כבר מהול. בהמשך השיעור, ננסה להסביר את שיטתו של רבנו יונה.

דעת הרמב"ם

הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ה, הלכות יג) פסק כי המסופק אם קרא קריאת שמע - חייב לקרותה מדין 'ספיקא דאורייתא לחומרא'. כמו כן, פוסק הרמב"ם כי עליו לברך גם את הברכות שלפני קריאת שמע ושלאחריה.

כאמור, הרמב"ם מנמק את החיוב לקרוא קריאת שמע מספק בכך ש'ספיקא דאורייתא לחומרא', אולם לא ברור מדוע עליו לברך את ברכות קריאת שמע שהנם מדרבנן?

תמיהה זו אף מתחזקת כאשר משווים את דברי הרמב"ם הנ"ל לדבריו בהלכות מילה (פ"ג, הלכות ו). הרמב"ם שם פסק כי טומטום ואנדרוגינוס מלים מספק אך אינם מברכים (זאת משום שהמצווה היא אמנם מדאורייתא אך הברכה היא מדרבנן), כמו שפסק לגבי ספק מהול[2].

ואם-כן, יש לברר מה ההבדל בין המקרים? מדוע בספק קריאת שמע הדין הוא כי קורא ומברך, ואילו בספק מילה אינו מברך?

יישוב הסתירה

להלן נביא כמה הסברים אפשריים ליישוב סתירה זו:

I. דרך אחת להסבר הרמב"ם, היא לומר שלדעתו אין לברך מספק על ספק מצווה, וכך הוא אכן פוסק בהלכות מילה. פסיקתו לגבי קריאת שמע יוצאת מן הכלל מסיבה מיוחדת, ואותה יש לברר.

בכיוון זה הלך הרשב"א (מובא בכסף-משנה בהלכות ברכות), והוא הסביר שבקריאת שמע ישנה תקנה מיוחדת שכל הקורא קריאת שמע חייב לברך.

II. ניתן ללכת בכיוון אחר, ולומר כי בשני המקרים מדובר על פסיקה עקרונית בדיני ברכות, והחילוק בין המקרים נובע מסיבה אחרת.

המשנה-ברורה (סי' ס"ז, סק"א) מביא בשם כמה אחרונים שחילקו בין המקרים. לטענתם, בעוד שבהלכות קריאת שמע מדובר על אדם שהחיוב חל עליו בצורה ודאית והספק הוא האם הוא נפטר מהחיוב, הרי שבהלכות מילה מדובר על מי שמסופק אם הוא כלל מחוייב. במילים אחרות, בקריאת שמע יש על האדם 'חזקת חיוב', ואנו מסופקים האם היא הותרה או לא. ממילא, כל עוד לא ברור לנו באופן ודאי שהיא הותרה - החיוב חל מספק ויש לברך. אולם במילה, כלל לא ברור האם החיוב התחיל אי פעם לחול, וממילא אין לברך.

III. חילוק נוסף בין הפסקים מצינו בדברי ה'אהלי אברהם'. לטענתו, הדבר תלוי בחקירה האם ברכות המצוות הינן חלק מן המצווה עליה מברכים (ואם כן בספק גם יברך), או שמא מדובר במצווה נפרדת (ובספק לא יברך). ואם כן, ניתן לחלק ולומר, שבמצוות השייכות בדיבור (כגון קריאת שמע) - הברכה היא חלק מן המצווה והיא נגררת אחריה גם בספק[3], אולם במצוות של מעשה (כגון מילה) הברכה הינה חלק נפרד ולכן אין לברך בספק.

IV. אנו נרצה להציע הסבר נוסף. שתי השאלות שהעלנו, גם לגבי עצם הפסיקה בהלכות קריאת שמע, וגם לגבי ההשוואה להלכות מילה, יוצאות מנקודת הנחה שחיוב הברכה תלוי בשאלה האם במעשה יש קיום של מצווה או לא. אם יש בכך קיום מצווה - יש לברך, ואם לאו - אין לברך. לאור זאת היה קשה לנו מדוע בספק יש לברך, ומדוע חילק הרמב"ם בין ספק מסוג אחד, לספק מסוג אחר.

אולם, ניתן לומר[4], שהברכה איננה תלויה במעשה המצווה, אלא בעצם החיוב במצווה ('ברוך... וצוונו...'). לכן, בכל מקום בו ישנה חובה לקיים את המצווה - יש לברך. לעומת זאת, במקרה ויש ספק האם יש בכלל חיוב לקיים את המצווה - אין לברך, כי 'ספק ברכות להקל'.

לאור חילוק זה, פסקי הרמב"ם מובנים. בהלכות קריאת שמע מדובר על מי שהיה מחויב, וספק לנו אם יצא ידי חובה ולכן עליו לברך. לעומת זאת, בהלכות מילה יש לנו ספק האם יש עליו בכלל חיוב ולכן אין הוא מברך. לכאורה, הסבר זה דומה מאוד להסבר האחרונים שהביא המשנה ברורה לעיל, אולם קיים הבדל מהותי ביניהם. על פי הסבר המשנה ברורה, 'חזקת החיוב' גורמת לכך שמעשה המצווה ייחשב מעשה מצווה, ועקב כך תגרום לחיוב בברכה. אולם על פי הסברנו, חזקת החיוב - היא הגורמת לברכה.

ואולם, התירוץ האחרון דורש ביאור. אחרי הכל, גם בהלכות מילה יש חיוב במצוות מילה. אמנם יש כאן ספק, אולם בכל זאת החיוב קיים כי 'ספיקא דאורייתא לחומרא'! כיצד ניתן לומר כי אין עליו חיוב בספק מילה?

ונראה להסביר בדרך הבאה:

קיימת חקירה מפורסמת, האם דין 'ספיקא דאורייתא לחומרא' הינו מתורת ודאי או מתורת ספק. כלומר, האם מי שמסופק אם קיים מצווה מדאורייתא חייב בה רק משום שאנו מחמירים בענייני דאורייתא ורוצים לצאת ידי ספק, או שמא החיוב הוא בתורת ודאי והוא חייב כאילו ברי לו שטרם קיים את המצווה. ואולם, נשאלת השאלה: מהי משמעות הדברים שהוא חייב מתורת ודאי, הרי אחרי הכל, זה לא ודאי אלא ספק!

ייתכן וכוונת הדברים היא, שבמצוות דאורייתא הולכים הפוך. האדם תמיד חייב במצוות אלו (יש עליו חזקת חיוב) אלא אם כן הוא בטוח שהוא כבר יצא ידי חובה. ולכן, כל עוד לא ברור לאדם שהוא קיים את המצווה ויש בלבו ספק, הוא מחוייב בתורת ודאי מדאורייתא.

ואולם הסבר זה איננו עונה על כל המקרים. הכלל של "ספיקא דאורייתא לחומרא" הוא לא רק בנוגע למצוות ולספק ביציאה ידי חובה, אלא גם בנוגע לאיסורים. הדבר נכון גם בנוגע לספק בפסיקת ההלכה: "בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המקל". לאור זאת נראה כי יש להסביר בדרך אחרת ויש עקרון משותף שעומד מאחורי הדברים.

החיוב המיוחד בספיקות

נראה לומר כי בספיקות דאורייתא ישנה חובה כללית להחמיר (בין אם מסופק אם חייב; בין אם מסופק אם יצא ידי חובה).

נבאר את דברינו: על כל אדם המסופק אם הוא חייב במצווה מסוימת ניתן להסתכל בשתי צורות:

א. כאילו עדיין חייב במצווה ועליו לקיימה.

ב. אינו מחויב במצווה הזו בעצמה, אולם יש עליו חובה נפרדת והיא: להחמיר בספק דאורייתא (חובה שאינה קיימת בספק דרבנן)[5].

כלומר, במקרה ואדם עומד בפני ספק איסור דאורייתא, ניתן היה לומר שמכיון שעומדות בפניו שתי דרכים ואחת מהן אסורה, עליו להחמיר כדי לא ללכת בדרך האסורה. אך לפי דברינו, עליו להחמיר לא מפני החשש להיכשל בדרך הלא נכונה - יש לו חובה עצמאית להחמיר במקרה של ספק דאורייתא ואין זה משנה אם כלפי שמיא גלוי שהדבר מותר או אסור.

על פי הסבר זה, נראה כי יש לחלק בין שני החיובים - זה של מילה וזה של קריאת שמע. בהלכות קריאת שמע מדובר כאמור על מי שודאי מחויב בקריאת שמע ומסופק אם יצא ידי חובה ולכן הוא עדיין מחויב בקריאת שמע עצמה (ולכן הוא מברך). אולם, בהלכות מילה מדובר על מי שמסופק אם הוא כלל חייב במצווה ולכן הוא לא מחוייב באותה מצווה מספק, אלא יש עליו מצווה כללית (מדאוייתא או מדרבנן[6]) לצאת מן הספק ולקיים את המצווה. לא ניתן לומר שהוא מחויב במצוות מילה, וממילא הוא לא יכול לברך על המילה, כי הוא לא מקיים מצוות מילה אלא מצוות 'יציאה מן הספק'.

מקום נוסף בו הסבר זה יעזור לנו להבין את הדין הינו לגבי אנדרוגינוס. אנו יודעים, שאנדרוגינוס יכול להוציא ידי חובה במצוות רק את בני מינו (ר"ה כט.), ונשאלת השאלה מדוע? הרי במצוות מדאורייתא הוא חייב כמו כולם, שהרי ספיקא דאורייתא לחומרא! על פי דברינו לעיל - הדבר מובן. אנדרוגינוס איננו מחויב במצווה עצמה כמו שאר העולם, יש עליו חובה אחרת והיא לצאת מן הספק.

חיזוק נוסף לכך ניתן למצוא בעצם העובדה שהראשונים נחלקו האם ספיקא דאורייתא לחומרא זהו דין מדאורייתא או מדרבנן. הרמב"ם סובר שמדאורייתא כל ספק לקולא ורק חכמים החמירו בספיקא דאורייתא על מנת לצאת מן הספק. ואם כן, ברור שאם החיוב הוא רק מדרבנן, החיוב איננו במצווה עצמה כי אם בחיוב אחר.

לכאורה היה מקום להקשות על שיטת הרמב"ם, כיצד יתכן שבספק האם יצא ידי חובה (כמו בקריאת שמע) עליו לברך. הרי גם כאן אין עליו את המצווה המקורית אלא רק את חיוב חכמים לצאת מן הספק! (ואם נאמר שחכמים הטילו עליו מצות קריאת שמע מדרבנן, לא ברור למה הם החמירו דוקא בספק אחד ובשני לא).

נראה כי יש לומר, שהרמב"ם סובר ש'ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן' נוגע רק בספיקות מן הסוג השני (כלומר ספק אם יש בכלל חיוב במצווה) ולא במקרים מן הסוג הראשון (ספק יצא ידי חובה). במקרה שיש עליו חזקת חיוב כמו במקרה הראשון, הוא חייב במצווה עצמה מדאורייתא, גם לדעת הרמב"ם.

תירוץ שיטת רבנו יונה

כעת, נשוב לדברי רבנו יונה. כזכור, רבנו יונה טען כי גם במילת ספק יש לברך. נראה כי לדעתו בספק דאורייתא יש לקיים את המצווה מדין ודאי. כלומר, כאשר אדם מסופק אם קיים מצווה מדאורייתא הוא מחויב לקיימה כמו כל מי שמחויב בה מלכתחילה, וממילא יש לברך כדין כל מצווה דאורייתא. במילים אחרות לפי רבנו יונה האדם מחויב עדיין במצווה עצמה.

ואם כן, מחלוקת הרמב"ם ורבנו יונה תלויה בשאלה האם יש כאן קיום של מצוות מילה (כדעת רבנו יונה), או רק מעשה של יציאה מן הספק (כרמב"ם) ולכן אין לברך.

יסוד מחלוקת הרמב"ם ורבנו יונה

נראה, כי במחלוקת הרמב"ם ורבנו יונה, באות לידי ביטוי שתי גישות שונות בנוגע לחיוב במצוות ולחלות של איסורים. לפי הרמב"ם ניתן לומר כי 'הכל מותר, כל עוד לא הוכח אחרת' - התורה אסרה רק דברים ודאיים[7] וכל עוד לא ברור לנו שהדבר אסור - הוא מותר.

רבנו יונה לעומתו, סובר שהכל אסור, אלא אם כן ברור שלא. אדם חייב במצווה דאורייתא, כל עוד הוא לא בטוח שיצא כבר ידי חובה. לכן, אדם שלא ברור לו שהוא פטור ממצווה - חייב באותה מצווה ממש!

גישה זו של הרמב"ם, באה לידי ביטוי גם בנוגע לעניין אחר. נחלקו הרמב"ם והרמב"ן האם ישנה חובה מדאורייתא לשמוע בקול חכמים[8]. לדעת הרמב"ם, קיימת חובה כזו, ואילו לדעת הרמב"ן היא איננה קיימת. אחת מקושיות הרמב"ן על שיטת הרמב"ם היא, כי שיטתו אינה עומדת בקנה אחד עם הכלל ש'ספיקא דרבנן לקולא'. שהרי, בכל ספק דרבנן יש גם ספק דאורייתא, ולכאורה היה מקום להחמיר בכל ספק!

יש שתירצו, שחכמים עשו תנאי לדבריהם ומראש פטרו את האדם במקרה של ספק, אך הרמב"ן הקדים תרופה למכה וכתב:

"ואולי תתעקש ותאמר לדעת הרב כי מה שאמרו בכל מקום להקל בדברי סופרים הוא במחילה ובתנאי מאתם שהם התנו בגזירות ובסייגים שעשו לתורה וכן במצוות שלהם שנהלך בהם לקולא... ואין אלו דברים הגונים ולא של עיקר" (השגות הרמב"ן על ספר המצוות, שורש א').

אולם, נראה כי אין צורך לומר שחכמים עשו תנאי על מנת להסביר את דעת הרמב"ם. כפי שאמרנו לעיל, הרמב"ם סובר שעקרונית הכל מותר, אלא אם ברור שלא, ומדאורייתא ניתן להקל בכל ספק. על פי זה, כתב ה'שב שמעתתא' (שמעתתא א', פרק ג), שמיושבת קושיית הרמב"ן על הרמב"ם. הרמב"ם אזיל לשיטתיה, וממילא אין מקום להחמיר בספק דרבנן, למרות שיש בו גם צד של איסור דאורייתא. אמנם, באיסורי תורה מובהקים, חכמים באו והחמירו ואמר להחמיר מספק, מה שאין כן במצוות ואיסורים מדרבנן שחובה זאת איננה קיימת.



[1] במקרה וישנו ספק האם התינוק נולד מהול או שיש כאן ערלה כבושה, הדין הוא שיש למול אותו מספק. נחלקו הראשונים האם מברכים על פעולה זו.

[2] יש לציין, כי לשיטת ר"ת והרמ"א, שנשים מברכים על מצוות עשה שהזמן גרמא, כתב המשנה ברורה שעל לולב יברכו גם האנדרוגינוס והטומטום, כי מ"מ הם חייבים לפחות כאשה. לגבי מילה ברור כי אין זה שייך, כי מילה לגבי אשה אינה מצווה כלל.

[3] דבר זה מצינו כבר לגבי ברכה רביעית של ברכת המזון, אשר במקרה של ספק נפסק כי היא נגררת אחרי ג' הברכות שהן מדאורייתא ומברכים גם אותה.

[4] את ההסבר הזה הבאנו כבר בעבר (עיין בשיעור על ברכת המצוות).

[5] כלומר, בספק דאורייתא יש חובה להחמיר כמצווה עצמאית. אם יתברר שהוא אכן היה מחויב במצווה, הוא יקיים מצווה נוספת, מעבר למצווה להחמיר בספק.

[6] הדבר נתון במחלוקת ראשונים: הרשב"א סובר כי ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא, ואילו הרמב"ם סבור שחיוב זה הינו רק מדרבנן.

[7] שהרי לדעתו, החובה להחמיר בספק דאורייתא הוא מדרבנן, כזכור.

[8] עסקנו בכך בהרחבה בשיעור על הנושא.