עירובין דף יג – פרשת סוטה שבתורה

  • יהודה רוזנברג
הגמרא בדף יג מביאה ברייתא העוסקת בהרכבו של הדיו שבו משתמשים לכתיבת ספר תורה:
 
"רבי יהודה אומר, רבי מאיר היה אומר: לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו, חוץ מפרשת סוטה.
ורבי יעקב אומר משמו: חוץ מפרשת סוטה שבמקדש".
 
הגמרא תולה את ההבדל בין שתי הדעות בשאלה אם אפשר להשתמש בפרשת סוטה שנכתבה כחלק מספר התורה לצורך השקאת הסוטה. אם אפשר לקחת את פרשת סוטה מתוך ספר התורה ולהשתמש בה להשקאת סוטה – יש לכותבה בלא קנקנתום, כדי שהדיו יוכל להימחק, ואם אי אפשר להשתמש בפרשת סוטה לצורך זה – מותר לערב בה קנקנתום.
 
התוספות הקשו על הגמרא, שממנה נראה שלדעת רבי יהודה בשם רבי מאיר אפשר להשתמש בפרשת סוטה שנכתבה לשם ספר תורה לצורך השקאת סוטה: הלוא מגילת סוטה חייבת להיכתב "לשמה", ופרשת סוטה שבתורה ודאי לא נכתבה לשם השקאת הסוטה, בדומה לגט שנכתב על ידי סופר שרצה להתלמד במלאכת הכתיבה, שהגמרא (גיטין כד ע"א) קובעת שהוא פסול.
 
התוספות מתרצים שבניגוד לגט שנכתב כדי להתלמד ולא היתה לסופר כל כוונה אחרת בכתיבתו, פרשת סוטה שבתורה נכתבת תמיד גם על מנת שישתמשו בה להשקאת סוטה במקרה הצורך – "ספר תורה כותב בסתמא לדעת כן שאם יצטרכו ימחקו ממנה פרשת סוטה".
 
מדברי התוספות נראה שמדובר באומדן דעתו של הסופר, שמתכוון – על כל צרה שלא תבוא – שהפרשה שהוא כותב תוכל לשמש להשקאת סוטה. אך אומדנא זו מפתיעה למדי – האמנם מתכוון כל סופר שספר התורה שהוא כותב יוכל לשמש למגילת סוטה?
 
אמנם, יתכן שאין הכוונה שזוהי מחשבתו של הסופר, אלא שבכוונה הנחוצה לכתיבת ספר התורה נכללת גם כוונה לשם מגילת סוטה. הסיבה לכך היא שספר תורה נכתב לצורך הלימוד בו, אך הלימוד חייב להיות 'תלמוד שמביא לידי מעשה', ולכן ספר התורה נכתב, בסופו של דבר, על מנת שיסייע להגשמת הכתוב בו.
 
הבנה זו עשויה להסביר את הדין המופיע בסוגייתנו – לדעת הסוברים שאפשר להשתמש בקטע מספר תורה לצורך השקאת סוטה, פרשת סוטה שבתורה חייבת להיכתב באופן שיאפשר את מחיקתה, ולכן אסור לערב בה קנקנתום. מכאן נראה שלדעתם היכולת לשמש להשקאת סוטה היא חלק מהותי מכתיבת ספר התורה, ולא רק אומדנא בנוגע לדעתו של הסופר.
 
יתכן שאפשר להרחיק לכת עוד יותר, ולומר שמטרתה של כתיבת פרשת סוטה בתורה דומה למטרתה של כתיבת מגילת סוטה לצורך השקאתה, וזאת לא רק משום שהתלמוד מביא לידי מעשה. מטרתה של השקאת הסוטה היא הבאת שלום בין איש לאשתו על ידי בירור האמת בנוגע למעשיה של האשה, ויתכן שזוהי גם מטרתה של כתיבת פרשת סוטה בתורה: קביעת הכללים כשלעצמה מחזקת ומייצבת את הקשר שבין האיש לאשתו, ואפילו אם הזוג לא יגיע למצב שבו האשה נאלצת לשתות מן המים המאררים, עצם הידיעה שאפשר לעשות בהם שימוש מצמצמת את החשדנות בין בני הזוג.
 
[דברים דומים שמעתי ממו"ר הרב יעקב מדן ביחס לדינים שעליהם נאמר שלא היו ואינם עתידים להיות, ונכתבו לצורך "דרוש וקבל שכר", כגון בן סורר ומורה ועיר הנידחת. הרב מדן הסביר שקיומו של פיתרון קיצוני, אף שלעולם לא ישתמשו בו, מסייע לייצוב המערכת החברתית והמשפחתית ומונע מהן להגיע למצב שבו אכן לא תהיה ברירה אלא לממש אותו.]