פרשת יתרו: מי אתה משה רבינו?

  • הרב איתיאל גולד
*הרב איתיאל גולד הוא פסיכולוג ומורה למחשבת ישראל.
 
 
א. התמיהות על סיפור הגעת יתרו
 
פרשתנו עוסקת באירוע הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית, הלא הוא מעמד הר סיני. אך דווקא פרשה המכילה סיפור כה נשגב, פותחת באירוע שנראה צדדי: הגעת יתרו למחנה.
 
התמיהה מתחזקת לאור העובדה שהסיפור, ככל הנראה, כלל לא התרחש בזמן בו הוא מופיע[1]. הוכחה משכנעת לכך מביא הרשב"ם (י"ח, י"ג), מכך שביקורו של יתרו מתרחש ב"הר הא-להים" (שם, ה') – כשלפי רצף האירועים ישראל כלל לא אמורים להיות שם כרגע, ועליהם לעבור עוד מסע שלם מרפידים להר סיני (י"ט, ב').
 
מסתבר שמבחינה רעיונית סיפור זה צריך להטרים את מעמד הר סיני. הזיקה בין האירועים מתחזק מכך שהתורה מדגישה כי ביקורו של יתרו מתרחש  ליד "הר הא-להים". מה הקשר בין הסיפורים?
 
העיון בביקורו של יתרו מעורר שאלות נוספות. ביקור זה מורכב משני חלקים: בראשון מתואר המפגש המחודש של משה עם חותנו ומשפחתו. במפגש זה יתרו מתפעם מסיפור יציאת מצרים, זובח ל-ה' ומסיים באכילה חגיגית יחד עם זקני ישראל (י"ח, א'-י"ב). החלק השני מתרחש למחרת, וכולל את עצותיו של יתרו למשה לניהול מאורגן של המערכת המשפטית (שם, י"ג-כ"ו).
 
שני החלקים מעוררים תמיהה. החלק הראשון נראה צדדי ביחס לאירועים הגדולים שעוברים כעת על העם, ולא ברור מדוע הוא מופיע דווקא כאן. החלק השני נראה טכני ואף טריוויאלי: הרי בכל עם יש מערכת משפטית דומה למודל שמציע יתרו. לא ברור מדוע התורה טורחת להתעכב על עצות כאלו ועוד כמקדימים את קבלת התורה.
אולם, במבט מעמיק יותר ניתן להבחין כי הסיפור כולל תהליכים נפשיים משמעותיים, המתרחשים בין משה לעם. הדברים יובהרו כאשר נלך אחורה ונעמיק בזהותו של משה רבינו.
 
ב. זהותו של משה
 
מיהו משה? ניתן לשער כי כבר בצעירותו, חווה משה פיצול בזהותו האישית: הוא ינק משדיה של אמו (ב', ט') אך בת פרעה ראתה אותו כבנה (שם, י'). היא אף נתנה לו את שמו, כאשר מן הסתם בחרה בשם מצרי ולא עברי[2]. גם חזותו החיצונית היא של מצרי, כפי שמתארות בנות יתרו את מראהו, "איש מצרי הצילנו" (שם, י"ט).
 
למרות שגדל בבית פרעה, הוא רואה עצמו כעברי ושואף להתחבר לאחיו (שם, י"א). אך כדי להיות חלק מקבוצה, יש לחוות איתה חוויות משותפות, דבר שלא אירע למשה. בזמן שהעברים נאנקים בעבודת פרך, משה גדל בנינוחות בבית הצורר הגדול שלהם. העברים לא רואים אותו כחלק מהם ואולי בשל כך מגיבים בהתנגדות ובזלזול לנסיונותיו הראשוניים לסייע. כפי שמטיח בו העברי המכה:
 
"וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ"   (ב', י"ד)
 
הם רואים בו נטע זר, אולי אף ילד תפנוקים מתנשא.
 
משה נאלץ לברוח הרחק, למדין, שם נוספת לזהותו המפוצלת גם כך עוד מרכיב. משה הופך לחתנו של כהן מדין, מקים את משפחתו הפרטית תחת חסותו והופך להיות רועה צאנו. הוא נטמע לגמרי בחמולה המדיינית שלו, הרחק מההוויה העברית הסובלת, מה שמנתק עוד יותר את זהותו האישית מאחיו.
 
לסיכום, משה נולד כעברי, גדל כמצרי-אליטיסטי ובבגרותו הצטרף לאליטה המדיינית. ניתן לשער כי לא פשוט לשאת את כל הזהויות הללו בתוכו. יתירה מכך, לא קל לבוא עם שלל הזהויות הללו ולנסות להנהיג את ישראל.
 
ג. משה מול העם
 
הבנת המורכבות הזהותית של משה, יכולה לתת זווית חדשה להבנת אירועי יציאת מצרים. בעיוננו לפרשות וארא ובא עמדנו על כך שעם ישראל לא נענה לקריאתו של משה לצאת ממצרים. תלינו זאת בעיקר בנפש העבדותית של ישראל. אך ייתכן כי גם זרותו של משה השפיעה כאן. קשה לקבל מנהיג שלא חווה יחד איתם את חוויות השעבוד ושזהותו הבסיסית מרוחקת[3].
 
מנגד, ניתן גם להבין יותר את בחירת ה' במשה. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה:) – רק אדם חיצוני, שהעבדות אינה חרוטה בנשמתו, יכול לחלום, להאמין ולהיאבק לעצמאות. 
 
בסופו של דבר, העם הלך אחרי משה ויצא אחריו במצרים, פחות או יותר בכפייה[4]. אך התחושות היו עדיין מעורבות. מצד אחד, אין ספק שמשה "סיפק קבלות", בדמותם של הניסים המופלאים. מנגד, הוא עדיין נתפס כגורם חיצוני. כשם שהיציאה ממצרים נחוותה ככפויה, כך גם מנהיגותו.
 
את האמביוולנטיות של העם ביחס למשה, ניתן לראות היטב בפרשה הקודמת - פרשת בשלח. לדוגמה, לפני קריעת ים סוף, העם צועק אל משה:
 
"מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם" (י"ד, י"א)
 
'אתה גורם חיצוני', אומרים העם למשה. 'אתה עושה לנו דברים בניגוד לרצוננו'.
 
בהתאם לכך, אחת המטרות של קריעת הים היא לחזק את מנהיגותו של משה בעיני העם. ניתן לראות זאת מסיכום תוצאות בקיעת הים:
 
"...וַיַּאֲמִינוּ בַּ-ה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ"  (שם, ל"א)
 
מסתבר, שלפני כן האמון עוד לא התפתח. אולם, למרות האופטימיות בסיום קריעת הים, הסיפורים שלאחר מכן מראים שהחיבור בין משה לעם עדיין בעייתי.
 
כדי להבהיר את הדברים נפנה לשאלה מעניינת שמעלה הגמרא בנדרים (לה:) ביחס לכהנים: האם הם "שלוחי רחמנא", או "שלוחי דידן"? דהיינו, האם הכהנים הם השליחים של ה' (רחמנא) לתפעול מקדשו, או שמא הם שליחי העם (דידן, אנחנו), עובדים במקומם במקדש? את אותה שאלה מעניינת, ניתן להפנות גם ביחס למנהיגותו של משה: האם הוא שליח של ה' מול העם, או שליח העם מול ה'?
 
נראה, כי העם רואה את משה כשליח ה'. הוא נתפס על ידם כדמות מופלאה, המושכת אותם בכוחות א-לוהיים ממצרים ומוליכה אותם בתלאות המדבר. משה, מצידו, דווקא מעדיף להיות שליח העם מול ה'. כך עוד מתחילת הסיפור, בהבעת רצונו ללכת אל העם ולהתחבר אליו, כך לפני ההליכה לפרעה[5] וכך בסיפורי בקשת הצרכים בפרשה הקודמת.
ניתן לראות זאת בבירור בתלונה על האוכל:
 
"וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה  לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב"   (ט"ז, ב'-ג')
 
במילים פשוטות, הם מטיחים בו: 'מדוע אתה ו-ה' הוצאתם אותנו ממצרים? האם טמנתם לנו פח? היה יותר פשוט שתעשו את זה במצרים, כשאנו שבעים!' מעבר להאשמות הקשות, ניתן לראות מבעד לדברים, את תחושות הנתק הרגשי של העם ממשה. הם רואים אותו כפועל יחד עם ה', במזימות שונות המנותקות מרצונותיהם. משה בתשובתו לעם, מגיב בדיוק לנקודה זו:
 
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ... וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה' "      (שם, ח')
 
'אנחנו לא משני צידי המתרס!', אומר משה לעם. 'אני אתכם! אמנם התלונות שלכם מוצדקות, אך לא אני הכתובת, אלא ה'. בואו נפנה ביחד אליו'. משה מנסה להיתפס כשליח העם ולא רק כשליח ה'.
 
אך העם לא עונה לטענה זו של משה[6], וייתכן שכלל לא מצליח להבין את כוונתו. תודעת המרחק בינם לבין מה שהם תופסים כיחידה אחת של ה'-משה הייתה מושרשת.
 
כתגובה לכך, מנסה משה לראשונה לקרב את כל עם ישראל אל ה' בתיווכו. ייתכן כי הוא מעוניין להפסיק להיות הנציג הבלעדי לדברי ה' ומעדיף כי המפגש בין העם לה' יהיה ישיר והוא יהיה רק המקשר ביניהם:
 
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, קִרְבוּ לִפְנֵי ה',  כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם... וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן"  (ט"ז, ט'-י')
 
האם משה הצליח ליצור חיבור בינו לבין העם, כיחידה הפועלת יחדיו מול ה'? נראה שלא, לפחות עד להגעת יתרו. על כך יעיד הסיפור שלאחר בקשת האוכל, התלונה על המים ברפידים:
 
"וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה..." (י"ז, ב')
 
למי מתכוונים העם בביטוי "תנו"? הרי הפנייה כאן היא רק למשה! כנראה, ששוב הם רואים את משה ו-ה' כיחידה אחת ופונים יחד לשניהם. העם ומשה משני צידי המתרס. שוב הם תופסים אותו כנציג ה' ולא כמנהיגם אל מול ה', ושוב משה מנסה לשכנע כי לא הוא הכתובת, אלא ה':  
 
"וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי"  (שם)
 
אך שוב, נסיונותיו נכשלים והעם מתלונן אליו ולא אל ה' (שם, ג'). בנקודה זו משה ממש נשבר:
 
"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי"  (שם, ד')
 
משה נכנס לחרדה מעצמת הטענות של העם כלפיו. הוא כבר לא יכול יותר להיות נציג ה', מולם.
 
בתגובה, ה' מצליח להרגיע אותו ומורה לו להוציא מים מהסלע. אולם, אין בכך מענה לרצון האמיתי של משה, לשנות את מיקומו ולהיות מנהיג העם ולא רק שליח חיצוני וכפוי.
 
בסיפור הבא, מלחמת עמלק, נראה כי משה כבר משלים עם התפקיד שלו. ההתמודדות עם עמלק מתפצלת לשני מנהיגים: משה, העולה על ההר ומרים את ידו, ויהושוע המנהיג את העם בפועל ונלחם. כך תפקידו של משה הופך להיות לגמרי במישור הא-להי-ניסי ולא בהנהגה הריאלית של העם.
 
אולם הפיצול הזה בעייתי. קשה לקבל כך את התורה, שאמורה לעבור ממקורה הא-לוהי אל העם. אם משה ימשיך להיתפס כנציג ה' אך מנותק מהעם, יהיה לו קשה למלא את תפקידו כמתווך התורה לעם. בנקודה זו, מגיע סיפור יתרו.
 
ד. זמן לחיבורים
 
סיפור הגעת יתרו נוגע בשתי הנקודות הרגישות הקשורות למשה והכרוכות זה בזה. היום הראשון של הביקור יוצר חיבור בזהותו האישית והיום השני משנה את יחסי העם ומשה.
 
חלק מרכזי מזהותו של משה עדיין מפוצל, גם לאחר יציאת מצרים. בתחילת הפרשה, אנו מגלים כי עד כה משפחתו התגוררה עדיין הרחק, במדין. זאת למרות התיאור המפורש, לאחר מעמד הסנה, לפיו הם באו איתו חזרה למצרים (ד', כ'). נראה שמשהו לא עבד, משפחתו של משה לא הצליחה להשתלב בעם ישראל והיא נאלצה לחזור.
 
אולם כעת, מגיע הזמן לחיבורים. משה מתאחד עם משפחתו ואפילו חתנו, כהן מדין, מתחבר לאמונה ב-ה' (י"ח, ט'-י'). הפיצול אצל משה מתאחה והוא יכול להתחבר לישראל באופן שלם יותר, יחד עם משפחתו[7]. בסיום היום הראשון לביקור יתרו, אנו עדים לאירוע חגיגי בו הנותן גושפנקא לחיבור:
 
"וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים"    (שם, י"ב)
 
אכילה זו מהווה את הטקס הרשמי בו עם ישראל, המיוצג על ידי זקניו, מקבל את יתרו ובעצם את זהותו המדיינית לשעבר, של משה. מעניין כי דווקא משה לא מוזכר כנוכח באכילה זו (רש"י אכן מתקשה בכך). נראה, כי הדגש כאן הוא על קבלת העבר המדייני של משה לתוך עם ישראל. דבר זה חשוב יותר מאשר אכילה עם משה עצמו. כעת, ניתן להתחיל לחשוב גם על תזוזה ביחסים הכללים של ישראל ומשה.
 
ביום השני לביקור, נדהם יתרו לגלות כי משה שופט את העם לבדו מבוקר עד ערב. הוא מציע לו עצה מתבקשת: לפזר את האחריות. נראה שמשה היה מספיק חכם כדי לחשוב בעצמו על רעיון פשוט זה. על כן, נדמה שהקושי היה במישור הרגשי ולא השכלי. זאת, לאור הדינאמיקה שהתפתחה בינו לבין העם, שתוארה לעיל. העם רואה אותו כנציגו הבלעדי של ה' ולכן באים אליו בהמוניהם, לשמוע את דבר ה':
 
"כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱ-לֹהִים... וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱ-לֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו"  (שם, ט"ו–ט"ז)
 
העמידה על משה מבוקר עד ערב משקפת במקביל את התפיסה העצמית הנמוכה שלהם. הם רק יכולים לקבל ממנו את החוקים, אך לא להיות שותפים בהנהגה. ממילא אנו מבינים את משה, שלא מסוגל להעניק להם סמכויות ואחריות. לאחר שלל הסיפורים הקשים בפרשה הקודמת, משה הפנים כי העם לא רואה אותו כמנהיג המחובר אליו, אלא כשליח ה' מנותק. כך קשה מאוד להאציל סמכויות ולעבוד בשיתוף פעולה. משה הופך למנהיג על ריכוזי, שאינו יכול לשחרר לאחרים את סמכויותיו.
 
יתרו מזהה זאת ועוד לפני העצה הטכנית, נוגע בדיוק בנקודה המרכזית:
 
"הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱ-לֹהִים, וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים, אֶל הָאֱ-לֹהִים"  (י"ט)
 
כדי ליצור את השינוי, משה צריך לשנות את המיקום שלו מול העם. הוא חייב לעבור לצד של העם ויחד איתם לעמוד מול א-לוהים. לא עוד לעמוד מהצד של א-לוהים והעם בא אליו, מצב שיגרום לו בסופו של דבר לקריסה מרוב עומס (שם, י"ח). רק אם יתרחש השינוי העמוק ביחסי משה והעם, יהיה אפשר להעביר אליהם סמכויות ואחריות. החיבור אל העם יוביל להנהגה משותפת.
 
לא במקרה, דווקא יתרו מחולל את המהפכה הזו. רק לאחר החיבור של משה לעם, דרך קבלת משפחתו וזהותו הכוללת, אפשר ליצור את החיבור המלא לעם. כעת, מתוך החיבור המחודש והשותפות בין משה לעם, אפשר לקבל את התורה. משה כבר אינו רק שליח ה', אלא מסוגל להיות גם מנהיג ושותף עם ישראל.
 
נתינת התורה דורשת ממנו שימוש בכל יכולותיו. הוא נדרש גם לתפקידו הקודם כשליח ה', משום שעליו לעלות להר סיני ולקבל את התורה. אך הוא נדרש גם לתפקידו כמנהיג מחובר ושותף לעם, בכדי להצליח להעביר אליו את התורה.
  
ה. הקשר המחודש
 
את השינוי במשולש משה-ה'-עם ישראל, ניתן לראות באופן מיידי כבר בפרק הבא, העוסק בהכנות לקבלת התורה. משה מפסיק להיות 'בצד' של ה' אלא נמצא באמצע, כמתווך בין ה' לעם. נציג את הפסוקים, תוך כדי הדגשת פעולות התיווך של משה:
 
"וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל..." (י"ט, ג')
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה': וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל ה' " (שם, ז'-ח') 
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן... וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה' "(שם, ט') 
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר... וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם..."   (י'–י"ד)
 
בהכנות למעמד הר סיני משה עולה ויורד כמה פעמים כדי להעביר את הדברים מ-ה' לעם וחוזר חלילה. הוא הופך למעין שדכן לקראת החתונה הקרבה, בין ה' לישראל. כמה רחוקה האווירה בפסוקים מרוממים אלו לאווירה בסיפורי פרשת בשלח!
 
משה כבר לא נתפס כדמות א-לוהית ומרוחקת. הוא מגיע סוף סוף לתפקידו השלם, בו הוא לא רק שליח ה', אלא גם שליח ומנהיג העם ליצירת הקשר עם ה'. רק כך, משה יכול להפוך לדמות היחידה שיכולה להעביר את התורה ממרומים, למטה, לישראל.
 
 

[1] כך סוברים רש"י, אבן עזרא והרשב"ם. לעומת זאת, לדעת הרמב"ן פרשייה זו התרחשה לפי סדר האירועים, בהתאם לשיטתו הכללית, שיש מוקדם ומאוחר בתורה. אולם שיטת רוב הפרשנים משכנעת יותר ויש לכך הוכחות רבות בפרשה.
[2] קאסוטו מבאר כי "משה" במצרית פרושו "בן". כך גם עולה מהפסוק "ויהי לה לבן - ותקרא שמו משה". מדרש השם העברי של הפסוק (משה – "מן המים משיתיהו"), נוצר רק בשלב מאוחר יותר, אולי על ידי עם ישראל. ראה מ.ד. קאסוטו (תשכ"ח), פירוש על ספר שמות, הוצאת מאגנס, עמודים 10-11.
[3] בדרך דומה, ניתן לקבלת פרספקטיבה חדשה על הוויכוח בין משה ל-ה' בסנה, שתיארנו בעיוננו לפרשת וארא. משה חשש "ההנחתה" שלו כמנהיג על ידי ה' ולכן העדיף קודם להתחבר אליהם ורק אחר כך ללכת לפרעה.
[4] ראה בעיוננו לפרשת בא.
[5] ראה בעיוננו לפרשת וארא.
[6] אנו מוצאים כאן תופעה מעניינת, בה מופיע שלש פעמים ברצף הביטוי "ויאמר משה", ללא תגובה מצד העם:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם..."  (שם, ו')
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ..."(שם, ח')
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי ה'...." (שם, ט')
תופעה זו מלמדת כי משה ניסה לפתוח דו שיח מול העם, אמר את דבריו וציפה לתגובה. משלא התקבלה שום תגובה, ניסה שוב ושוב לדבר, אך העם שוב ושוב לא הגיב. מכך ניתן לראות את עצמת הניתוק בין הצדדים, בייחוד בנקודה זו, בה משה מנסה למקם אותם מול ה', שלא דרכו.
[7] רמז לאיחוי המתרחש כאן מצוי בהסבר לשמות בניו, המופיע בתחילת הפרשה:
"אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱ-לֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה" (שם, ג'-ד')
לכאורה, הסבר השמות נראה מיותר כאן ואינו תורם לסיפור. מה גם, שההסבר לשמו של גרשום כבר הופיע בעבר (ב', כ"ב). נראה, שהנקודה החשובה כאן היא הפער בין שני השמות: גרשום נולד בשיא הניתוק של משה מעמו ומכך נגזר שמו. אליעזר נולד בתקופה מאוחרת יותר, כנראה סמוך לשיבת משה לעמו (כפי שנראה מברית המילה שנעשתה לו בדרך חזרה למצרים, ד', כ"ה). לכן, בשמו כבר מצוי החיבור בין משה לעמו: "א-להי אבי בעזרי". יש בשמו גם הזדהות עם המאבק של עם ישראל: "ויצלני מחרב פרעה".