קריאת שמע ותלמוד תורה - חלק א'

  • הרב יהודה ראק

ק"ש - דאורייתא או דרבנן?

 איתא בברכות[1]: "אמר רב יהודה [אמר שמואל]: ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא - אינו חוזר וקורא... מאי טעמא? קריאת שמע דרבנן... מתיב רב יוסף: 'ובשכבך ובקומך'! אמר ליה אביי: ההוא בדברי תורה כתיב" (כא.).

 יוצא, אם כן, שלדעת רב יהודה קריאת שמע דרבנן. ונפקא מינה לכך, שספק קרא נחשב ספק דרבנן ודינו לקולא. הפסוק "ובשכבך ובקומך" אינו מחדש דין של קריאת שמע, אלא הוא המשך של מצוות תלמוד תורה המופיעה שם בפרשה: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו', ו-ז). הדברים אשר יש לדבר בם בשכיבה ובקימה הם אותם "הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" אשר יש לשננם לבנים, כלומר דברי תורה באופן כללי. "בשכבך ובקומך" אינם זמנים קבועים, אלא יש כאן ביטוי כללי: ללמוד תורה בכל זמן ובכל מצב.

 מחלוקת תלמיד רבנו יונה והתוספות 

תלמיד רבנו יונה (להלן תר"י) כותב כי גם לדעת רב יהודה דורשים מפסוק זה מצווה מיוחדת: "סבירא ליה לשמואל שלא אמרה תורה דוקא ק"ש אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה. ומה שאנו קוראין זאת הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן" (יב: בדפי הרי"ף, ד"ה גמ'). כלומר: הפסוק מחדש מצווה של קריאת פרשיות כלשהן בזמנים קבועים. התכנים ספציפיים נתחדשו רק מדרבנן.

 במקומות שונים בש"ס הגמרא דורשת את המילים "בשכבך ובקומך" לעניין דינים בקריאת שמע. לפי שיטת תר"י אין בכך סתירה לשיטת רב יהודה. מובן שדיני מצוות הקריאה מהתורה חלים על התכנים שקבעו חכמים למצווה.

 התוספות, לעומת זאת, שהבינו כי לדעת רב יהודה כל הדרשות מהפסוקים לדיני קריאת שמע הן אסמכתאות בעלמא (כא., ד"ה ההוא; מנחות מג:, ד"ה ואיזו; סוטה לב:, תוד"ה ורבי), סוברים כנראה שלדעת רב יהודה אין מהתורה מצווה (מלבד המצווה הכללית של תלמוד תורה).[2] 

סמך מה לשיטת תר"י ניתן להביא מהתוספתא: "כשם שנתנה תורה קבע לקרית שמע, כך נתנו חכמים קבע לתפלה" (פ"ג ה"א). בהמשך עוסקת התוספתא בטעמים לזמני התפילות מדרבנן. אם כן, ה"קבע" שמדובר עליו בתוספתא, פירושו זמן קבוע.[3] אולם נראה שהתוספתא סוברת שתכני הקריאה הם דרבנן. שהרי אם התוספתא סוברת שקריאת שמע דאורייתא (כלומר: לרבות התכנים המוגדרים), הרי שקריאת שמע אינה שונה מכל מצווה אחרת, ומדוע נתנה התוספתא כדוגמא למצווה בעלת קביעות זמן מהתורה את מצוות קריאת שמע ולא כל מצווה אחרת?[4] לעומת זאת, אם התוספתא סוברת כרב יהודה אליבא דתר"י, שרק קביעות הזמן של ק"ש היא דאורייתא, אבל התכנים הם דרבנן, השוואת התוספתא מובנת. ק"ש ותפילה הן שתי מצוות שיש בהן חיוב יסודי דאורייתא ותכנים דרבנן. התוספתא עומדת על ההבדל ביניהן, שבתפילה רק החיוב עצמו דאורייתא[5], בעוד שהן הזמנים והן התכנים הם דרבנן, ואילו בק"ש אף הזמנים הם דאורייתא ורק התכנים הם דרבנן.

 בהמשך הגמרא מובאת דעתו של ר' אלעזר, האומר: "ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא, חוזר וקורא ק"ש". יש מבעלי התוספות שהבינו שר' אלעזר אינו חולק על רב יהודה בזה שק"ש דרבנן, אלא שלדעתו מכיוון שעניין קריאת שמע - מדרבנן - הוא קבלת עול מלכות שמים, החמירו חכמים בספקו (תוספות ר' יהודה החסיד ב"ברכה משולשת", ד"ה ור' אלעזר; תוספות רא"ש, ד"הור' אלעזר)[6]. אולם רוב הראשונים הבינו שר' אלעזר סובר שק"ש היא דאורייתא (רי"ף יב: ועוד), כהנחת רב יוסף בהקשותו על רב יהודה.

 כיצד, לדעת ר' אלעזר, לומדים מהפסוקים מה הם התכנים שיש לקרוא? בחז"ל, עד כמה שידוע לי, אין דרשה מפורשת. נראה ש"הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" נדרשים בשני פנים. חדא - כדברי תורה באופן כללי, לעניין המצווה הכללית של תלמוד תורה, ובאנפא אחרינא - כדברים הספציפיים כאן בפרשה.[7] תדע שכן, שהרי מצוות תפילין ומזוזה, שגם הן מוסבות על "הדברים האלה", בוודאי מתייחסות לפסוקים במקום, ואם כן אפילו לרב יהודה קיים פער כזה בפרשה.

 שיטת הרמב"ם 

דעת הרמב"ם צריכה עיון. בהל' ק"ש (פ"ב הי"ג) פסק להחמיר בספק קרא, כר' אלעזר. ובכותרת להל' ק"ש ובספר המצוות (עשה י) מנה מצווה מדאורייתא של ק"ש. בספר המצוות שם כתב: "וכבר נתבארו משפטי מצווה זו במסכת ברכות, ושם נתבאר דקריאת שמע דאורייתא", ונראה שכוונתו לדעת ר' אלעזר (דאם לא כן, היכן נתבאר זה?), ואם כן מפרש הרמב"ם את ר' אלעזר כרי"ף ולא כתוספות רא"ש ותוספות ר' יהודה החסיד. אולם בהלכה הראשונה בהלכות ק"ש כתב הרמב"ם: "פעמיים בכל יום קוראים ק"ש בערב ובבקר, שנאמר 'ובשכבך ובקומך'...". הלשון "קוראים" אומר דרשני: מדוע נקט הרמב"ם ניסוח של תיאור עשיית המצווה ולא של חיוב המצווה? השווה למשל, למצוות תפילה: "מצות עשה להתפלל בכל יום..." (הל' תפילה, פ"א ה"א), או למצוות קרבן התמיד: "מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום..." (הל' תמידין ומוספין, פ"א ה"א). בדומה, היה מתבקש לומר בהלכה כלשון הכותרת: 'מצות עשה לקרות קריאת שמע פעמיים ביום', וצ"ע.

 בספר המצוות, במצוות ק"ש (עשה י), מביא הרמב"ם את התוספתא שהבאנו לעיל כסמך לשיטת תר"י, כראיה למניית ק"ש כמצווה דאורייתא. נראה שהרמב"ם סובר בדעת מאן דאמר ק"ש דאורייתא כסברת תר"י בדעת מאן דאמר ק"ש דרבנן, כלומר שרק קביעות הזמן היא דאורייתא, בעוד שתוכן הקריאה הוא דרבנן.[8] מעתה מובן הפער שבין ניסוח המצווה בכותרת לבין ניסוחה בהלכה. ידוע הסברו של הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, שפערים בין כותרות לבין הלכות ברמב"ם נובעים מכך שבכותרת מנסח הרמב"ם את  ה ק י ו ם  של המצווה, כלומר את המשמעות הערכית ההלכתית של מעשה המצווה, בעוד שהניסוח בהלכות הוא של החיוב המעשי.[9] המונח "קריאת שמע" כולל במשמעותו את תוכן הקריאה (שיש לקרוא את "שמע" וכו'), וזה אינו כלול בחיוב דאורייתא, אך מצטרף ל"קיום" דאורייתא של המצווה. לכן בכותרת, העוסקת ב"קיום" של המצווה, ניתן לכלול את תוכן הקריאה. לעומת זאת, בהלכות, העוסקות בחיוב המעשי, לא ניתן לכלול את התוכן של "שמע" בהגדרת המצווה מהתורה, ולכן נמנע הרמב"ם בהלכות מלנקוט לשון של חיוב, והסתפק בתיאור מעשי, הכולל את רובד הדרבנן.

 כאמור, הפער בין הכותרת לבין ההלכות ברמב"ם מובן רק לפי שתי הנחות: האחת, שהרמב"ם פירש את דעת ר' אלעזר כפי שפירש תר"י את דעת רב יהודה, ושנית, שתכני הקריאה מתקנת חכמים מצטרפים ל"קיום" של המצווה דאורייתא. מכיוון שתכני הקריאה, כפי שעולה מהמשנה ריש פרק שני בברכות (ועיין גם ברמב"ם הל' ק"ש, פ"א ה"ב), הם פרשיות העוסקות בעול מלכות שמים ובעול מצוות[10] (שהוא סניף של עול מלכות שמים), הרי שהקביעה האחרונה מכריחה אותנו לומר שקבלת עול מלכות שמים היא גם  ה ק י ו ם  הבסיסי של המצווה מדאורייתא.

 בכך כבר התרחק הרמב"ם (בדעת ר' אלעזר, ולהלכה), לכאורה, מדעת תר"י (בדעת רב יהודה) בשאלת אופי המצווה מדאורייתא. לדעת תר"י, "ההוא בדברי תורה כתיב". המצווה מדאורייתא היא מצווה של קריאת פרשיות כקיום של תלמוד תורה, וחכמים קבעו פרשיות קבועות.[11] לדעת הרמב"ם, לעומת זאת, המצווה מדאורייתא היא מצווה של הכרזת קבלת עול מלכות שמים[12], וחכמים קבעו לה פרשיות ספציפיות של מלכות שמים.

 שיעור בתלמוד תורה או קבלת עול מלכות שמים

 כאן עמדנו, בעצם, על השאלה המרכזית בהבנת מצוות קריאת שמע: האם אופי המצווה הוא של מעשה קריאה כקיום בתלמוד תורה (כאשר ברובד משני נקבעו תכנים של מלכות שמים), או שמא אופי המצווה הוא של הכרזת קבלת עול מלכות שמים?

 תר"י בדעת רב יהודה נוקט כצד הראשון, אך עדיין השאלה פתוחה האם מאן דאמר ק"ש דאורייתא מסכים לזה אם לאו. הרמב"ם, כנראה, נוקט כצד השני. שאלה זו ניתנת להישאל אף לדעת האומר שתכני ק"ש גם הם מדאורייתא: האם קריאת שמע היא שיעור בתלמוד תורה, כלומר: התורה מצווה באופן כללי ללמוד תורה, ועוד קובעת שיעור מינימלי של טקסט קבוע; או שמא ציוותה התורה להכריז על קבלת עול מלכות שמים, ואף סיפקה טקסט קבוע לביצוע ההכרזה?

 מקור מפורש להבנת מצוות קריאת שמע כקיום בתלמוד תורה הוא דעת רשב"י בירושלמי: "רבי יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחי: כגון אנו, שעוסקים בתלמוד תורה, אפילו לק"ש אין אנו מפסיקין [כלומר, דברי המשנה בשבת ט:, שמפסיקים לק"ש ואין מפסיקים לתפלה, הם למי שאין תורתו אומנותו]... ולא מודה ר"ש ב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב?... טעמיה דרשב"י, זה שינון וזה שינון, ואין מבטל שינון מפני שינון" (פרק א' הלכה ב'). כלומר: רשב"י סובר שמצוות ק"ש היא מצווה של "שינון", דהיינו יישום של מצוות "ושננתם", הלוא היא מצוות תלמוד תורה, ושאין צורך להפסיק שינון אחד עבור שינון אחר. אולם ר' יוחנן שם חולק וסובר שאף מי שתורתו אומנותו, כגון רשב"י, מפסיק לק"ש, ולכן לא ברור האם ר' יוחנן מקבל את הנחת רשב"י שק"ש היא שינון, וסובר שאכן מבטלים שינון כללי עבור השינון הספציפי של ק"ש (כקושיית הירושלמי שם: "הא בעונתה חביבה מדברי תורה") או שמא סובר שאין ק"ש בבחינת שינון. ועוד, דילמא סבר רשב"י דק"ש דרבנן, ואז שוב, כמו לגבי שיטת תר"י, ספק האם אפשר ללמוד ממנו לשיטת מאן דאמר ק"ש דאורייתא. בבבלי (שבת יא.) שיטת רשב"י אינה מובאת כלל ועיקר, ולכן קשה לדעת האם העיקרון של רשב"י מתקיים להלכה.

 במנחות צט: ובנדרים ח. נזכרת "קרית שמע שחרית וערבית" כמינימום של תלמוד תורה. השאלה היא האם נזכרה קריאת שמע דווקא, בהיותה שיעור במצוות תלמוד תורה, או שמא מכיוון שחייב האדם בק"ש שחרית וערבית מחמת חיוב מצוות ק"ש, ממילא קיים בזה דרך אגב גם מצוות תלמוד תורה.

 בספרי דברים (פיסקא לד, ד"ה ודברת בם) וביומא יט:, בדברי רבא, נדרש הפסוק "ודברת בם" בעניין תלמוד תורה. מכאן, לכאורה, ניתן גם כן ללמוד שמצוות ק"ש היא יישום ושיעור בתלמוד תורה. אלא שניתן לומר שהברייתא ורבא סוברים שק"ש דרבנן, ואין ק"ש נלמדת מפסוקים אלו כלל (וכן כתב האור שמח בהל' תלמוד תורה, ד"ה ביומא), ושוב אין מכאן ראיה.

 איתא בספרי דברים (פיסקא לד): "דבר אחר: 'ושננתם לבניך' - אלו בשנון [כלומר, נאמרים בק"ש] ואין 'קדש לי כל בכור', 'והיה כי יביאך' בשנון...". אם כן מפורש בספרי כדעת רשב"י, שק"ש היא מצווה של שינון. אלא שסביר להניח שאין דרשה זו אלא אסמכתא בעלמא, שהרי ההווה אמינא בברייתא לכלול את "קדש" ואת "והיה כי יביאך" בק"ש הוא מדין קל וחומר מפרשת "ויאמר", והרי קשה להניח שפרשת "ויאמר" בק"ש היא דאורייתא.[13] אם כך, שוב ניתן לומר שהברייתא היא רק למאן דאמר ק"ש דרבנן, ולא ניתן להוכיח למאן דאמר ק"ש דאורייתא.

 ניתן, כמובן, להציע שישנם שני דינים, אחד של שיעור בתלמוד תורה, ואחד כקיום של קבלת עול מלכות שמים, אלא שאז נצטרך לשאול מה מקורם של שני הדינים. ועוד: מבנה של שני דינים לא יעזור לנו לעניין שיטת רשב"י בירושלמי, המאפשרת למי שלומד תורה להיבטל מקריאת שמע מפאת היותה "שינון", ואם כן אין בה דין מהתורה אלא זה.

 בחלקו השני של המאמר נציע סינתזה בין שני הכיוונים.

  

הערות:

1] הפניה סתמית במאמר זה הנה למסכת ברכות או להלכות ק"ש ברמב"ם.

2] אמנם הריטב"א הביא הן את דברי תר"י והן את דברי התוספות ברצף. וצריך לומר שלדעתו הדין דרבנן לקרוא קריאת שמע לא נאמר במסגרת הדין דאורייתא לקרוא פרשיות בזמנים הקבועים, אלא כתקנה עצמאית בזמנים דומים. אלא שדבר זה עצמו אינו נראה מסתבר בכלל.

3] עיין בתוספתא כפשוטה שיש שגרסו "זמן" במקום "קבע".

4] ייתכן שמוטב היה להביא את קביעות הזמן של הקרבנות, שהרי היא מהווה בסיס לקביעות דרבנן של תפילה.

5] כן היא שיטת הרמב"ם בספר המצוות (עשה ה) ובהל' תפילה (פ"א), אבל הרמב"ן בהשגה על ספר המצוות אינו מונה מצוות תפילה.

6] התוספות כנראה אף פוסקים להלכה שק"ש דרבנן. ראה מנחות מג:, תוד"ה ואיזו; וכן שיטת רבנו תם בברכות ב., תוד"ה מאימתי, לאור דברי התוספות בדף ב:, ד"ה אמר ליה. אולם רוב הפוסקים ומוני המצוות פסקו שק"ש דאורייתא.

7] נחלקו ראשונים מה כלול בק"ש דאורייתא - פסוק ראשון, פרשה אחת, או שתי פרשיות. ראה רמב"ן במלחמות ר"ה דף ז. מדפי הרי"ף; יראים סימן רנב; פרי חדש אורח חיים סימן סז; שאגת אריה סימן ב.

8] לפי זה, לדעת תר"י הסיווג "דאורייתא" לעומת "דרבנן" בגמרא מתייחס לתוכן הקריאה, בעוד שלרמב"ם הוא מתייחס לקביעות זמני הקריאה. לכאורה מחלוקת זו אינה סמנטית גרידא, אלא היא חולקת בעצם בשאלה האם די בחיוב קריאה מדאורייתא בזמנים קבועים ללא תוכן מוגדר כדי להחמיר בספק. אלא שניתן לומר שלדעת תר"י מה שהקל רב יהודה בספק קרא הוא בתנאי שקרא קריאה אחרת באותה עונה (וכך אמנם מסתבר לומר), ושלדעת הרמב"ם מה שהחמיר ר' אלעזר בספק קרא הוא בתנאי שלא קרא קריאה אחרת באותה עונה, ואז מצטמצמת המחלוקת ביניהם.

9] ראה: "על התשובה", עמ' 45-40; ובמאמרי "מצות קידושין אליבא דהרמב"ם", עלון שבות מס' 148, הערות 4-3.

10] אמנם בירושלמי (פ"א ה"ח) מובאים תכנים אחרים של הפרשיות כעילה לקביעתן בק"ש, אך נראה שדברי אגדה הם, ועיקר תוכן הפרשיות המשמש בסיס לקביעתן בק"ש הוא קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, כפי שעולה מהמשנה הנ"ל, העומדת על סדר הפרשיות בק"ש כנובע מתכניהן, ואם כן, מסתבר שתכנים אלו הם שגרמו לקביעתן בק"ש.

11] יוצא שלפי תר"י קביעת תכני הקריאה אינה ברצף קיומי עם עצם חיוב הקריאה, אף על פי שקביעת התכנים בהחלט מוגדרת במסגרת חיוב הקריאה. ייתכן שהמניע של הריטב"א (לעיל הערה 2), שניתק את החיוב מדרבנן של אמירת הפרשיות הספציפיות מחיוב התורה של קריאת פרשיות, היה פער קיומי זה שבין התכנים לבין אופי חיוב הקריאה מהתורה.

12] לפי זה, אין זה ברור שלפי הרמב"ם יש חיוב מדאורייתא שקבלת מלכות השמים תהיה בקריאת פרשיות דווקא. עיין ב"קונטרס בעניני קריאת שמע" המופיע ב"שעורים לזכר אבא מרי ז"ל". אולם עיין בדברינו בהמשך.

13] יש שהבינו בדעת הרמב"ם (פ"א ה"ג) שאף פרשת "ויאמר" היא דאורייתא; אולם לפי מה שהסברנו לעיל בדעת הרמב"ם אין הכרח לכך. עיין בפרי חדש ובשאגת אריה הנ"ל, ובמקורות המצוינים בהערה 6 ב"קונטרס בענייני קריאת שמע" הנ"ל.

 מאמר זה הופיע בדף קשר שבת פרשת עקב, י"ח באב תשנ"ט, גיליון מספר 715.