קריעה על ירושלים ועל מקום המקדש בזמן הזה - חלק ב

  • הרב יצחק ברט

דינים שונים בקריעה

מהיכן קורעים? על ירושלים חייב לקרוע כשרואה את העיר העתיקה המקודשת - כך הסכימו כל הפוסקים. לגבי מקום הקריעה על המקדש קיימים חילוקי דעות. פאת-השולחן כתב שיש לקרוע על ראיית הכותל או הקובה (=הכיפה) שעל מקום המקדש, וכך פסק הב"ח. הרב שריה דבליצקי והרב טיקוצ'ינסקי (ספר א"י כ"ב, ז) קבעו שרק הרואה את רצפת העזרה קורע, ולפי זה גם המבקר בכותל אינו צריך לקרוע, שכן אין הוא רואה את רצפת ההר.

ימים שאין קורעים בהם: ברור שבשבת וביו"ט אין קורעים. הרב טיקוצ'ינסקי מזכיר בספרו (עיר הקודש והמקדש פרק י"ז) את מנהג הספרדים הקדום בירושלים שלא לקרוע גם בחול המועד, וכך פסק גם הגרש"ז אוירבאך שאין לקרוע בחוה"מ. בנוסף לימים הנזכרים, שבהם קיים יסוד הלכתי מוצק שלא לקרוע, קיים מנהג ידוע בירושלים שאין קורעים ביום שאין אומרים בו תחנון[1].

מי שהיה במקום לפני פחות משלושים יום: הירושלמי בברכות (פ"ט ה"ב) מביא שאלה ששאל ר' שמעון קמטרא את רבי אבא: האם הוא, שהולך ושב תכופות לירושלים, צריך לקרוע? רבי אבא השיב לו: "תוך שלושים יום אין אתה צריך לקרוע, לאחר שלושים יום אתה צריך לקרוע". מכאן הבינו הפוסקים שאם אדם קרע על ראיית מקום המקדש, ירושלים או ערי יהודה ושב לאותו מקום לאחר פחות משלושים יום - אין הוא צריך לקרוע. הפוסקים דנו בדינו של אדם שראה את מקום המקדש לראשונה ביום שאין קורעים בו (למשל, בשבת) ושב וראה אותו פחות משלושים יום מאוחר יותר. הפתחי-תשובה מביא את שו"ת תפילה למשה, שכתב שאדם כזה צריך לקרוע, אך החת"ם סופר, הרדב"ז, הרב טיקוצ'ינסקי והגרש"ז אוירבאך צידדו שאין צריך לקרוע. לכן יכול אדם לכוון את ימי שהותו בירושלים ובכותל לימים שאין אומרים בהם תחנון (שבת, חג וכד') - ואז פטור הוא מקריעה כשחוזר לשם בתוך שלושים יום. מובן שכל שהות נוספת (גם אם לא קרע בה) מתחילה ספירה מחודשת של שלושים יום נוספים שאין צריך לקרוע בהם.

הגר בירושלים: הרדב"ז בתשובה כותב: "ולעניין הדר בירושלם ועברו עליו שלושים יום שלא ראה בית המקדש אם חייב לקרוע או לא - הדבר ברור אצלי שחייב לקרוע כשרואה אותה... וכתבתי כל זה אף על פי שהוא פשוט לפי שראיתי שאין העם נזהרים בזה ואתה תהיה מן הנזהרים" (ח"ב סימן תרמ"ו). מתשובתו של הרדב"ז ברור שכבר בזמנו היה מנהג שאדם הדר בירושלים אינו צריך לקרוע על ראיית המקדש אפילו אם לא ראהו יותר משלושים יום (הגם שהרדב"ז עצמו אינו מסכים למנהג זה). גם בימינו יש מתושבי ירושלים שנהגו שלא לקרוע על ראיית מקום המקדש גם אם לא ראוהו יותר משלושים יום[2].

ספק קריעה: הפתחי-תשובה (יורה-דעה סימן ש"מ ס"ק א) כותב שבקריעה שאינה צריכה יש חשש איסור "בל-תשחית" דאורייתא, ורוב הפוסקים הסכימו שחיוב הקריעה הוא רק דרבנן (ש"ך יורה-דעה שם ס"ק ב; קרית ספר למבי"ט הלכות אבל פ"ט). בנוסף לכך, הרב שכטר מחדש שבקריעה על אבלות ירושלים חל דין "הלכה כדברי המקל באבל". לכן קבעו האחרונים שבמקרה של ספק קריעה יש להקל ולא לקרוע.

צורת הקריעה: השו"ע פוסק שהקריעה צריכה להיעשות בצד שמאל של הבגד, ואין לאחותה לעולם - אלא בתפירה עקומה, באופן שמקום הקרע יישאר ניכר. הרב טיקוצ'ינסקי כותב שנהגו להקל לקרוע בכלי ואת הבגד העליון בלבד.

להקנות לאחר: ידוע שאין קורעים בבגד שאול. יש שנוהגים להקנות את הבגד לחבר לפני שרואים את המקדש, וכך להיפטר מקריעה. לדעת הרב משה שטרנבוך[3] שיטה זו אינה מועילה, שכן היא הערמה ואינה קונה.

ללמד זכות: הרב משה שטרנבוך מסביר את מנהג תושבי ירושלים שלא לקרוע אף על המקדש בכך שיסוד הקריעה הוא מפני צער ועגמת נפש, ותושב ירושלים הרואה את החורבן כל הזמן אינו מצטער כל כך כשמגיע למקום המקדש. "קבלה היתה בידם שאין עניין לקרוע סתם בלי הרגשת הצער והכאב". הוא ממשיך וכותב שאפשר ללמד זכות גם על אותם שאינם קורעים אף שאינם דרים בירושלים, שכן מן הראוי היה לקרוע בכל יום על החורבן הרוחני הנגרם בגלל השלטון, המתנהג, לדבריו, כשלטון גוי - ולכן אין מצטערים כל כך כשרואים מקום המקדש[4]. יש לציין שלא מצינו היתרים דומים בקריעת אבלות רגילה, ופשוט שגם מי שאינו מצטער כל כך על מות קרובו חייב מדינא לקרוע, וגם הרב שטרנבוך כתב את סברתו רק "ללמד זכות".

הרב אליעזר מלמד (פניני הלכה ח"א עמ' 245) כותב שנוהגים שלא לקרוע ומצרף את דעות הרצ"י קוק והרב אברהם שפירא - שאין לקרוע כיום על החורבן. דעת הרצ"י קוק שהקריעה על המקדש תלויה בשלטון, וכן הבנתו בברכי-יוסף, שנוהגים לקרוע רק פעם אחת בחיים, וכיוון שכל אדם ודאי היה בכותל פעם אחת כשהיה קטן ולא היה חייב לקרוע, ממילא אין צריך לקרוע[5].

תגובה

אביעד כהנא

בעקבות מאמרו של יצחק ברט בנושא הנ"ל, שהתפרסם בגיליון 712, ראיתי להוסיף מספר דברים:

הגדרת מקום המקדש

במאמר נכתב כי שיטת הרב טיקוצ'ינסקי והרב דבליצקי היא שיש לקרוע דווקא כשרואים את רצפת העזרה. אולם שמעתי מהרב דבליצקי שהוא אינו סובר כדעה זו: "והמנהג לקרוע כשרואים את הכותל המערבי". וכן כתב הרב טיקוצ'ינסקי: "וחיוב הקריעה על מקום המקדש שאמרנו לעיל שהוא דוקא כשרואה את מקום העזרה, הנה לפי המושכל הראשון הרי זה כשרואה את רצפת העזרה(שזו אפשר לראות או מהר הזיתים במזרח ומהגבעות מזרחית-צפונית לירושלים, או מאחד הגגים בעיר העתיקה במערב הר הבית או בצפונו), ולא כשרואה את כיפת המסגד שעל מקום המקדש, שאין זו ראיית המקדש. אולם ראיתי בב"ח (שם תקסא בשם הילקוטים) ובפאח"ש (שם סימן ג', ב) כתוב לאמר: כשרואה   ה ק ו ב ה  של מקום המקדש אומר כו'. והנראה לדעתם, שראיית כיפה זו כבר מראה את חורבן בית קדשנו, כמו שמראים בתי ירושלים (או החומה הדרומית שבנאה שולטאן סלימאן) את ירושלים שלנו החרבה"  (ספר ארץ ישראל סימן כ"ב סעיף ז'). וכמו כן כתב להלכה שם פסקה ב': "ראיית ירושלים... פרברי ירושלים", וכן משמע בספרו עיר הקודש והמקדש (אמנם בספר הר הקודש כתב את שיטת הרב טיקוצ'ינסקי, כנכתב במאמר).

חובת הקריעה בכלל

הרב נבנצאל אומר בשם הגרש"ז כי מי שאינו מגיע לירושלים כל חודש מראה בעצמו שאינו אבל כל כך על חורבן המקדש ואינו צריך לקרוע. הרב אבינר אומר בשם הרצי"ה כי גם הקריעה על בית המקדש תלויה בשלטון יהודי וכיוון שכך אין לקרוע בזמן הזה.

בן ירושלים

במאמר לא הובא מקור לכך שבן ירושלים אינו קורע. דין זה נכתב על ידי הרב טיקוצ'ינסקי: "תושב ירושלים שעברו עליו שלשים יום ולא ראה את בית המקדש - מקילים שלא לקרוע" (ספר ארץ ישראל סימן כ"ב סעיף ט').

יום שאין אומרים בו תחנון

במאמר הובא מנהג שאין קורעים גם ביום שאין אומרים בו תחנון. מנהג זה נפסק להלכה על ידי

הרב זלמן נחמיה גולדברג.

 

הערות:

* המאמר התפרסם לראשונה בגיליון 712 של דף הקשר לתלמידי ישיבת הר-עציון המשרתים בצה"ל. התגובה המובאת בסופו פורסמה שם בגיליון 717.

** מאמרים רבים נכתבו בנושא זה, במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים ובזמן חתימת הסכם אוסלו. מאמר מקיף, המביא את כל המקורות החשובים, הוא מאמרו של הרב יעקב זיסברג, "קריעה על ערי יהודה, ירושלים והמקדש", בתוך קובץ "המעין" שנה ל"ו קובץ ד' (עמ' 27). להיבטים עיוניים יותר של הנושא ניתן לעיין במאמרו של הרב צבי שכטר, "בדין קריעה על ערי יהודה בחורבנם בזמן הזה", בתוך קובץ תורה שבעל פה כ"ב, עמ' קע"ג. ספר חשוב העוסק בכל דיני ירושלים בזמן הזה הוא ספר "הר הקודש" על פרק ג' של ספר פאת השולחן, לר' משה נחום שפירא.

1          המנהג אינו מוזכר בפוסקים, ואף הרב טיקוצ'ינסקי אינו מזכיר אותו. מכל מקום זהו מנהג מקובל מאוד בירושלים.

2          הרב מבריסק, הגרמי"ל דיסקין וכן ר' שמואל מסלנט נהגו לשוב לכותל כל שלושים יום ולא לסמוך על המנהג. מאידך, רבים נוהגים שלא לקרוע אף אם לא ראו את מקום המקדש שלושים יום.

3          עיין מועדים וזמנים ח"ז סימן רנ"ז.

4          בדומה לכך כתב ללמד זכות גם המשנה הלכות (ח"ו סימן ק"י): "אדרבה, אם יקרעו הבגד יש להם עגמת נפש על הבגד שנקרע ולא על המקדש וירושלים".

5          הוא כותב שמי שמגיע מחו"ל נוהג להקנות את הבגד לאדם אחר ולהיפטר, אך ידוע לי שהמבקרים לראשונה בכותל נוהגים לקרוע בפעם הראשונה שרואים את מקום המקדש.