רגישותו הלשונית של הרב הוטנר

  • הרב יצחק בלאו

הרב אהרן ליכטנשטיין תאר פעם את הרב הוטנר כ"קפדן אך לא נוקדן".[1] תשומת ליבו של הרב הוטנר לפרטים מתגלה ברגישותו הרבה לשפה. מעטים הרבנים שכתיבתם פואטית כשלו, והרב הוטנר אף ייחס במפורש ערך לצורת הביטוי. אחד ממכתביו מצטט את האמרה: “הסגנון הוא האדם".[2] הוא משבח הן את התוכן והן את הסגנון של הכותבים לו.[3] קשה להעלות על הדעת הרבה 'אחרונים' אחרים שהעירו על סגנונם של האנשים שכתבו להם.

בסיכומו של אחד ממכתביו הרב הוטנר מביע את חששו שמא סגנונו ומליצותיו ערפלו נושאים חשובים יותר:

חבל, חבל מאד על שנגד רצוני ולמרות חפצי יצא מידי מכתב שיש לו צלצול של דבר ספרות. לא התכוונתי לספרות. לא רציתי להשמיע דברים יפים. הייתי מאושר אם היה בידי לזרוק את הקליפה היפה של מכתבי זה, ולהראות לך את הגרעים הפנימי בברירותו ובמערומיו.[4]

אף כי משתמע ממכתב זה שהתוכן חשוב מהסגנון, עולה ממנו שהרב הוטנר כתב בסגנון שירי למרות רצונו לדבוק בפרוזה פשוטה וברורה. הוא לא היה יכול לרסן את רגישותו לשפה ואומנות הכתיבה.

רגישות לשפה משמעה גם התנגדות לחוסר דיוק ולחוסר הבחנה בצלילים הבעייתיים של מילה מסוימת. אחד ממכותביו של הרב הוטנר כתב "מאחרי פסח, מטופל אני בהגדת שיעורים". הרב הוטנר ביקר ניסוח זה וטען כי מהזיקה בין "טיפול" להגדת שיעור משתמע זלזול בפעולה זו.[5] מכיוון שהמילים בהן אנו משתמשים מבטאות ערכים ורעיונות עלינו להשתמש בהן בזהירות.

הרב הוטנר מסביר לעיתים תכופות מדוע נבחר מונח מסוים, מבחין בין מונחים מקבילים לכאורה, ומבאר מדוע מילה נתונה הולמת את הקשרה. באחד השיעורים הקודמים דנו בדגש שהוא שם על החלטתו של רבי חיים מוולוז'ין לתאר את תלמידיו כ"בני הישיבה" ולא "תלמידי הישיבה". אותו דגש על מילים מדויקות מניע רבים מהחיבורים ב'פחד יצחק'.

רש"י, בציטוט של המדרש, מצביע פעמיים על האופן שבו התורה מבטאת אחדות באמצעות שימוש בצורת היחיד של פועל בתיאור פעולות של עם שלם; אך הניסוח של דבריו אינו עקבי: עם ישראל חנה בסיני "כאיש אחד בלב אחד", המצרים רדפו את היהודים הנמלטים "בלב אחד כאיש אחד" (שמות י"ט, ב', ו-י"ד, י'). הרב הוטנר מסביר את השינוי בסדר. עם ישראל ניחן באחדות אורגנית, מהותית, שמאפשרת לו לפעול למען מטרה משותפת. עמידתם כאיש אחד מאפשרת להם לפעול עם לב אחד. למצרים, לעומת זאת, אין אחדות כזו. רק כאשר הרצון המשותף לרדוף אחרי היהודים מאחד אותם, המטרה המשותפת (בלב אחד) יוצרת אחדות לאומית.[6]

הרב הוטנר מציין שאנו מדברים לעיתים קרובות על 'יראת שמיים', אבל לעולם לא על 'אהבת שמיים'. כשאנו דנים במצווה לאהוב את ה' אנו תמיד מתייחסים ל'אהבת ה' '. במסגרת ההסבר שלו לעובדה זו הוא מזכיר את דברי הרמב"ן, על כך שאהבה מניעה את האדם לקיום מצוות עשה ואילו יראה מרסנת מפני עברה על איסורים.[7] לא ייתכן שהרמב"ן מתכוונת להנעה שכלית, שכן אין ספק שפחד יכול להניע לפעולה, ושאהבה יכולה ליצור ריסון. דבריו מתייחסים לתנועות הנפש ולא למניעים אינטלקטואליים. לפי הרב הוטנר, אהבה כרוכה בתנועת התרחבות ופחד גורר הגבלה. לפיכך אהבה קשורה לפעולה ואילו פחד להימנעות מפעולה.

פער זה מאיר את ההבדל הלשוני. תנועת הפחד חוששת מהתייחסות אגבית מדיי לאלוקים, ולכן ממירה את שמו במילה 'שמיים' בביטוי "יראת שמיים". בניגוד לכך, אהבה מביאה לכך שהאדם נהנה בהזכירו שם האהוב. יהיה זה משונה להתייחס למושא האהבה שלא בשמו. בדוגמה זו הבחנה לשונית דקה משקפת משמעות תיאולוגית.[8]

השבת מתעלה מעבר לפער בין פחד ואהבה. אחרי ששת ימי הבריאה ה' צמצם את עצמו, חדל מליצור, והביא בכך לעולם את קדושת השבת. פעולה אלוקית זו – יצירה וריסון עצמי בה בעת – מיזגה את תנועות ההתרחבות וההצטמצמות. הרעיון ש'זכור' ו'שמור' נאמרו בדיבור אחד משקף את האופן שבו השבת ממזגת שתי תנועות אלו. הרב הוטנר טוען כי ניסיוננו מחזק ניתוח זה. אלו שעובדים את ה' באמת ובתמים, מרגישים את האהבה באיסורי שבת והפחד במצוות העשה שלה.[9]

הניתוח לעיל מחזק את טענתו של הרב הוטנר, שכל התכונות האנושיות החיוביות מכילות מידה של חיקוי של ה'. המוציא לאור של אחת ממהדורות 'תומר דבורה' כתב שלגבי יראת שמיים לא חל עקרון זה של חיקוי. ככלות הכול, ממה יכול ה' לירוא? לפי הרב הוטנר יראת שמיים נובעת אף היא מחיקוי, שכן הפחד מורכב מתנועת הצטמצמות. ה' אף הוא מצטמצם, ואנו מעצבים את עצמנו על פי המופת שהוא מציב לנו.

רגישות לשפה כוללת גם רכיב היסטורי – הבחנה בשינויים בשפה לאורך זמן. התורה מתארת את המועדים כ'חגים' ו'מקראי קודש' אבל לא משתמשת במילה 'יום טוב', מושג הרווח בתלמוד. הרב הוטנר מראה שלפי קריאה פשוטה בחומש, ימי חול המועד אינם כלולים במושג 'מקראי קודש'. עם זאת, הגמרא אומרת שפסוק בספר ויקרא (ד, כ"ג), פסוק המכיל את המושג 'מקראי קודש', מלמד שאיסורי מלאכה חלים גם בחול המועד (חגיגה י"ח, א'). בכך הגמרא כוללת, שלא במוצהר, את חול המועד בקטגוריה 'מקראי קודש'. חז"ל נזקקו, לפיכך, למונח חדש כדי להתייחס לימים שבהם חלות כל מצוות החג והם יצרו את המושג 'יום טוב'.[10]

הבחנה בשינויים מילוליים כאלו דורשת קריאה זהירה. הגמרא מספרת כיצד שלושת אלפים הלכות נשכחו במהלך תקופת האבל על מות משה רבינו. העם רצה שנביאים שונים ישתמשו ביכולותיהם כדי לקבל מחדש הלכות אבודות אלו. יהושע סרב משום ש"לא בשמיים היא". שמואל סרב משום "שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה" (תמורה ט"ז, א'). ניתן בקלות לחשוב שיהושע ושמואל ביטאו את אותה טענה במילים שונות. הרב הוטנר חולק על כך.

לפי הרמב"ם, אף נביא לא יוכל להגיע למעלת נבואת משה, מפני שהנביאים מוכיחים את היותם נביאים באמצעות אות, ואילו משה ביסס את מעמדו כנביא באמצעות המפגש הישיר עם ה' בסיני.[11] הרמב"ם מציין גם שאנו יכולים להסתמך על נביא חדש אפילו בלי 'אות' במידה ונביא מוכר תומך בטענתו לנבואה. משה למעשה תמך כך ביהושע.[12] מכך עולה שהמפגש הבלתי אמצעי בסיני הוא שנתן את התוקף גם לנבואת יהושע. על סמך הקדמה זו, הרב הוטנר מציע שייתכן והכלל "אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה" לא חל על יהושע, והגמרא צריכה לתת תשובה שונה לשאלה מדוע תלמידו של משה סרב לחפש תשובה נבואית.[13]

הפועל "הריגה" חל על הריגת כל יצור חי, ואילו "רציחה" חלה רק על הריגת בן אנוש. הרב הוטנר מציין בהפתעה מסוימת שהביטוי 'שפיכת דמים' מוגבל אף הוא לשפיכת דם אדם. במהלך אופייני לו, הרב הוטנר מבסס את הסברו לכך על רעיון של המהר"ל. על סמך הזיהוי בין הדם לנפש בתורה (דברים י"ב, כ"ג), המהר"ל אומר ששפיכת דמים משמעה ההפרדה בין גוף לנפש. לפיכך, הביטוי הולם גם רצח שבו הקורבן אינו מדמם, שכן נפשו נפרדת מגופו.

הקיום החייתי הוא גופני וגשמי בלבד. לפיכך, רעיון 'שפיכת הדם' אינו חל על הריגת חיות. האנושות שנוצרה בצלם אלוקים מתקיימת מעבר לקיום החומרי, לפיכך 'שפיכת דמים' חלה רק עליה. אחד ממאזיניו של הרב הוטנר הצביע על כך שהתורה מתייחסת ל'שפיכת דם' של חיות בהקשר האיסור על הקרבת קורבן מחוץ למקדש (ויקרא י"ז, ד'). הרב הוטנר מסביר שרק כאשר אנו דנים בקורבנות ובמעשה שמחלל את קדושתם של הקורבנות יש משמעות להחלת המונח 'שפיכת דמים' על בעלי חיים. במקרה זה בלבד יש הפרדה בין צורה לחומר במותה של חיה. בהקשר זה אנו מתייחסים למשהו שחורג מהגשמיות.[14]

בשיחה לימים נוראים הרב הוטנר מבחין בין שני ביטויים מקבילים לכאורה. בויקרא רבה (כ"ט, ד') כתוב שקול השופר משפיע על ה' לעבור מכיסא דין לכיסא רחמים. המכילתא (שמות ט"ו, ו') אומרת שכאשר ישראל ממלאים את רצון ה' "הן עושין שמאל ימין". המונחים שמאל וימין מקבילים לדין ורחמים, ולכאורה מתוארת כאן אותה פעולה. אומנם, הרב הוטנר טוען שהמונח 'כיסא' מתייחס לסוגים של מלוכה. השופר מניע את ה' לעבור מסוג מלוכה רגיל לסוג מלוכה שמבוסס על הברית הנצחית עם עם ישראל. זה לא זהה למעבר מדין לרחמים שלא בהקשר של מלוכה.[15]

פרק בכרך על שבת מגלה רגישות אדירה לבחירת מילים ולסדרן. ביום החמישי של הבריאה ה' ראה שהציפורים והדגים טובים ואז ברך את הדגים. ההערכה של מידת הטוב קודמת כאן לברכה. ביום השישי של הבריאה הסדר הפוך: ה' קודם מברך את אדם, ואז בוחן את כלל הבריאה ומצהיר שהיא טובה מאוד. מדוע הסדר מתהפך? הרב הוטנר תוהה גם מדוע הגרסה המורחבת של ברכת 'יוצר אור' בשבת כוללת מספר נושאים שאינם מופיעים בימות השבוע אך משמיטה את הביטוי "מה רבו מעשיך השם".

בחמשת הימים הראשונים של הבריאה ה' הסתכל כל צדדים מסוימים של הסדר הנברא, ואילו דבריו ביום השישי מבטאים את דעתו על כלל הבריאה ולא על ברואים מסוימים. הערכה כללית זו תלויה בישות שמאחדת את כל הצדדים הנפרדים של עולמנו. כאשר ה' מפקיד בידי האדם את השליחות "ומלאו את הארץ וכבשוה”, שליחות זו מאחדת את כלל רכיביו של העולם ומכוונת אותם כלפי מטרה משותפת. רק בשלב זה ה' יכול לקרוא לכלל הבריאה המאוחדת טובה מאוד.

רעיון זה מסביר גם את תפילת השבת. 'מה רבו' מתייחס לריבוי המצוי בבריאה, וריבוי משמעו בהגדרה חלקים נפרדים. מכיוון שהשבת מייצגת את אחדותה של הבריאה, אנו ממירים את הנושא המיוצג ב'מה רבו' ברעיון של גדלות הבריאה. הרב הוטנר, אמן המשלים, מציע משל שמאיר תובנה זו. אם אנו רואים נקודות רבות על דף, אנו מדברים על ריבוי. ברגע שנקודות אלו מתחברות כדי ליצור קו, איננו מדברים יותר על ריבוי אלא על קו ארוך או גדול. זה משקף את רעיון השבת. ואכן אנו אומרים כל שבת "מה גדלו מעשייך השם".

אף כי אנגלית הייתה, סביר להניח, שפתו הרביעית או החמישית, הרב הוטנר מצליח להשתמש גם במילים באנגלית באופן מדויק. הוא טוען שההכנות לשבת שונות מההכנות לכל המצוות האחרות. להתכוננות לקיום כל מצווה יש בבירור ערך דתי, אבל ההכנות לשבת מוסיפות ממד נוסף. השבת מבשרת את העולם הבא, ומקורות מגוונים מראים שעלינו לצפות לישועה השלמה. באופן דומה אנו מצפים לישועה בזעיר-אנפין של שבת באמצעות הכנות פעילות. הרב הוטנר אומר שההכנה לשבת אינה שקולה ל-"מוכנות" (readiness) אלא ל-"ציפייה" (expectation). השימוש הנבון במילים אנגליות אלו מבטא באופן יפהפה את ההבחנה המהותית.[16]

 



[1]   Letters, Jewish Action, Summer 2002.

[2]   פחד יצחק, אגרות וכתבים, יט עמוד 30.

[3]   שם עמוד 94, עמוד 184.

[4]   שם עמוד 193.

[5]   שם, נ, עמוד 81.

[6]   פחד יצחק, פסח, מא.

[7]   רמב"ן, שמות כ', ז'.

[8]   פחד יצחק, פסח, נד.

[9]   פחד יצחק, שבת, ב.

[10]  פחד יצחק, פסח, ל.

[11]  הלכות יסודי התורה ח', א'.

[12]  שם י', ה'.

[13]  פחד יצחק, סוכות, ח.

[14]  שם.

[15]  פחד יצחק, ראש השנה, כח; וכן פחד יצחק, יום הכיפורים, יד.

[16]  פחד יצחק, שבת, קונטרס רשימות, ה.